בהפסקת המחצית במשחק הסופרבול שודרה השנה פרסומת במימון איל ההון היהודי־אמריקני רוברט קראפט, בעליה של קבוצת ניו־אינגלנד פטריוטס. מטרת הפרסומת הייתה להגביר את המודעות לעליית האנטישמיות בארה"ב.

נראה בה נער יהודי מוטרד ומושפל במסדרון בית ספרו. הוא הולך כפוף ומבוהל ללוקר שלו, ומוצא שם פתק עם המילים "יהודי מלוכלך". לעזרתו בא בשקט נער אפרו־אמריקני גבוה ממנו בהרבה, מגלה כלפיו סולידריות של מושפלים ומעודד אותו. לבסוף מופיע הנתון שלפיו שניים מכל שלושה יהודים באמריקה חווים אנטישמיות, ובקשה מהצופים: הַראו שאכפת לכם.

הסרטון המביך וההרסני התקבל בכעס בקרב יהודים רבים, שזעמו על הצגת היהודי כקורבן הזקוק להכרה ולעזרה. הפרסומת ממחישה היטב כיצד ההסברה הישראלית נקלעה למבוי סתום. הגיע הזמן להיפוך הפרדיגמה כולה: עלינו לכבות את תדר השידור הנוכחי ולפתוח מחדש תקשורת בתדר אחר לגמרי.

מאז ומעולם התנהלו יחסינו עם העולם דרך הצטדקות וניסיון אינסופי לשכנע שאנו נלחמים באויבינו בלית ברירה. אנו עושים כל שלאל ידינו כדי להימנע מהפעלת כוח, מייחלים לשלום גם במחירים גבוהים, וגם אנחנו – כמו הנער מהפרסומת של קראפט - קורבנות של אנטישמיות המבקשים הגנה וחמלה.

נניח בצד את הנזק רב השנים שעשתה בקרבנו העמדה חסרת הביטחון הזו, בהטילה בתוכנו זרעים מורעלים ומחלישים של ספק, ונתרכז בשאלה האם הצלחנו להסביר את עצמנו לקהילה הבינלאומית. האם שכנענו אותה בזכותנו למקום בטוח תחת השמש בארץ אבותינו? האם התדר שלנו נקלט?

התשובה ידועה: לא. טענותינו לא משכנעות, התדר שלנו לא נקלט. לכן אנו זקוקים לתדר חדש - לעצמנו ולעולם. עלינו להחליף את התדר הקורבני והמצטדק בתדר חדש אבל מדויק; לא וולגרי, פרוע או אלים, אבל כן תוקפני, לא מתנחמד, כזה שהופך את השולחן.

התדר הזה יישען על שלושה ממדים: במישור הדיפלומטי יש להבהיר כי לישראל נגמרה הסבלנות למי שמפקפקים בזכותה להתקיים בביטחון ולמי שמעלילים עליה עלילות דם. אם הניו יורק טיימס מעליל עליה שהיא מאמנת כלבים כדי לאנוס פלסטינים, ישראל צריכה לגרש מכאן את כתבי העיתון.

במישור הצבאי, ישראל תרדוף ותשמיד את כל תוקפיה. אם בהשמדתם ייפגעו גם האזרחים שהם מסתתרים ביניהם - כך יהיה; ישראל אינה אחראית לגורלם. היא לא תירתע מלהחריב את עזה ולבנון, להפוך את סוריה על פניה ולהרוס תשתיות ותעשיות צבאיות באיראן, גם אם משמעות הדבר טלטלה בשווקי הסחורות והאנרגיה והעמדת העולם כולו על קצות אצבעותיו. זה מה שקורה כשטובחים יהודים.

במישור הרעיוני, ישראל לא מחפשת אישור מוסרי לפעולותיה. היא בזה לעמדתן המתנשאת של אומות שעברן מוכתם בפשעים חמורים בהרבה, ובנסיבות קלות בהרבה. מאבקה של ישראל על זכותה להתקיים ראוי ללימוד וחיקוי, לא לגינוי.

ישראל עוברת לשיח מעשי של שותפות ואינטרסים. רוצים מודיעין, אנרגיה, טכנולוגיה או אמל"ח? יש לנו מה להציע. אתם מוזמנים לקנות או לייסד שיתופי פעולה. לא רוצים? לא צריך.

אויבי ישראל הם אויבי המערב. מי שמבקרים את מוסר הלחימה שלנו יעמדו מול אותו אתגר בדיוק. חלק מהמבקרות החריפות ביותר של ישראל נכשלות כבר כעת בהתמודדות עם אותו אויב, באופן המעלה חשש עגום שסופן תבוסה, כניעה והחרבת תרבותן ומורשתן בידי הכיבוש המוסלמי הפנימי. לישראל יש תוכניות אחרות. בקרב הגורלי על עתיד המערב היא לא תיכנע - היא תכניע. את המסר הזה צריך לכוון אל הרגש העממי בקרב אזרחיהן הפטריוטיים של האומות המותקפות.

שינוי התדר ייתקל בביקורת, בזעם, אולי אף במחירים דיפלומטיים וכלכליים. עלינו לעמוד בלחץ, ולדבוק בנחישות ובהתמדה בתדר החדש למרות הרעש וענן האבק. כל תגובה רשמית לביקורת על אופן הלחימה של ישראל יש לחתום בקישור לאתר תיעוד זוועות 7 באוקטובר, לצד מילים קבועות: "תזכורת למי ששכח עם מי אנחנו מתמודדים - היום הוא אויב ישראל, מחר הוא יהיה האויב של כל המערב".

חנן עמיאור הוא מחבר הספר "מלחמת ששת השקרים"