לא מעט אני מדבר כאן במדור על ההיפ־הופ הישראלי. גם כי הז'אנר הזה קרוב לליבי, וגם כי כבר לא מעט זמן הוא מייצר פה תרבות מסקרנת וחדשנית, כזאת שמשפיעה על צדדים רבים של הישראליות. איך סוגה מוזיקלית שנולדה בשכונת הברונקס בניו־יורק על ידי מהגרים ג'מייקנים ואפרו־אמריקאים לפני כ־50 שנה מיתרגמת לעברית? כבר יותר מ־30 שנה התשובה לשאלה הזאת רק מתפתחת. בקהילה עצמה מתהלכים סיפורי קאלט על רגע ביזארי כזה או אחר במועדון ההוא, ההקלטה של הבית האגדי בשיר רב המשתתפים כאשר הראפר היה מצונן, או היכן המפיק המיתולוגי נמצא היום. למביט מבחוץ כל אלה נראים שוליים, אבל הפרטים האלה מרכיבים יחד את הדבר שנקרא ההיפ־הופ הישראלי: חתירה לפרטים, אהבה לנישתיות והנאה מגאוות היחידה של מיעוט שעם הזמן הפך להמון.
בימים אלה, בשעה טובה ומוצלחת, אחרי כמה שנות עבודה מורכבות לצד מלחמות, תקיפות איראניות ועוד עיכובים ומלעיזים, סוף־סוף "זהב שחור", סדרת דוקו של כאן 11 על ההיפ־הופ הישראלי, רואה אור על המסכים שלנו. הסדרה היא פרי מלאכתם של אמרי דקל־קדוש ורום אטיק, יוצרים שמגיעים מעולמות התיעוד והקולנוע (דקל־קדוש) לצד העיתונות והפודקאסטים (אטיק) והתחברו עקב האהבה המשותפת שלהם לז'אנר, כילדים שגדלו על הגל הראשון המצליח של ההיפ־הופ בישראל בשנות האלפיים – סאבלימינל, הצל ונוספים – ולאחריו הדעיכה וההיעלמות הזמנית מהמיינסטרים.
עשרות מרואיינים יושבים מול המצלמה, בשוט עין הדג ובסגנון קלטות VHS ישנות שהולמים כל כך את האסתטיקה שבה צריך לדבר על היפ־הופ. בהם רביד פלוטניק, טונה, יוסי פיין, מוקי ועוד רבים וטובים, כל אחד מספר ממקומו את דברי הימים אחורה, עכשיו וקדימה. הראיונות, שרובם נערכו לפני 7 באוקטובר, משולבים בקטעי ארכיון מרהיבים. הסיפור מתחיל מ־1985, שנה לפני שהגיח יאיר ניצני בטלוויזיה בדמות הפארודית "האשם תמיד" וביצע לראשונה ראפ מודע, כחול־לבן והומוריסטי, ושתל זרע תודעה שכמעט עשור אחר כך יביא איתו את נייג'ל האדמו"ר (יהושע סופר) ואת שב"ק ס'. בהמשך נפגוש גם ראפרים מהדור הצעיר יותר כמו מיכאל סוויסה, טדי נגוסה ודודא. בהמשך הפרקים ניכרת גם ההשפעה של 7 באוקטובר, וכמובן נראה בהמשך את "חרבו דרבו" של הצמד נס וסטילה.
כל זאת ועוד כלול בשבעה פרקים (ימי שלישי ב־22:00 בכאן 11 ובדיגיטל בכל עת), שידביקו גם את אלה שאינם בקיאים בנבכי הז׳אנר. "זהב שחור" פונה לא רק אל קהילת ההיפ־הופ, האוהבת והביקורתית גם יחד (כשכבר נשמעות טענות מראפרים שלא מופיעים בה או שלטענתם לא הוזמנו להשתתף בה). יש כאן סיפור על ישראליות. מאורעות מכוננים בדברי ימי המדינה שזורים בסדרה עם התפתחות הסוגה, ונותנים עוד חותמת על הכניסה שלה למיינסטרים המקומי. הסדרה היא צעד נוסף בתהליך הזה, אחרי המופעים הבלתי נשכחים של רביד פלוטניק וטונה שהביאה אל הלייב פארק יותר מ־90 אלף אנשים, אחרי השירים שהגיעו אל המקומות הראשונים במצעדי גלגלצ ובשאר התחנות, אחרי מועדונים כמו הבארבי שממלאים את לוח ההופעות שלהם באמנים ובאמניות מהז'אנר ועוד. זהב שחור אינה חפה מביקורת וממפגש של נרטיבים שונים - כמו המבוא לפרק השלישי, שבו נראה את סאבלימינל והצל לצד שאנן סטריט והדג נחש - בעוד דוגמה לכמה ההיפ־הופ הישראלי מכיל בתוכו ניגודים ומפגשים בין דעות וגישות שונות.
ניכר שהפרקים עשויים בהרבה אהבה ותשומת לב. חרדת הקודש שבה ניגשו לנושא אטיק ודקל־קדוש מורגשת בכל שוט. אין רגע דל בצפייה, בין שהתוכן הוא הומוריסטי ומפתיע ובין שהוא נוגע ללב. התרגשתי לפגוש בפרק השני גיבורי תרבות שלי: קוואמי ולירון תאני, אגדות רדיו ישראליות שהביאו לעולם את התוכנית "עסק שחור" ששודרה בגלגלצ מאמצע שנות ה־90 אל תוך האלפיים וגידלה במו ידיה את רוב הראפרים של אותן השנים בצורה פרועה ואוהבת. עד היום נחשבים השניים למשפיעים הגדולים ביותר על אנשי התרבות של עולם ההיפ־הופ (ובהם כותב שורות אלה).
הפרק צולל גם אל הסיפור של שב"ק ס' וההרכב המתחלף שלה (ארבעה ראפרים הם לא שילוב קל) לצד המציאות הישראלית פוסט רצח רבין שהביאה אותם להעמיק בתנ"ך ובשירה וליצור את האלבום "כנען 2000", שממנו אתם ודאי מכירים את השיר הגדול שלהם: "נופל וקם". הפרק מנער את הלהיט בעל הפזמון הקליט ומראה בו צדדים חדשים, דרך הסיפור של הכתיבה והאווירה הטעונה באולפן בין החברים, עד לרגע שרביד פלוטניק מדבר על שורה כמו "אומרים שאני לא מתאים לחיים" ומעביר גם לצופה את את הרגש, בדיוק כמו שפלוטניק ובני דורו חווים אותו.
אחרי הצפייה נכנסתי להאזנה בלופים של "נופל וקם" ועוד קלאסיקות של היפ־הופ ישראלי: ז׳אנר מרגש, מצחיק, מרקיד, מהורהר, פשוט, נושא הפכים, מכיל מורכבות ומחפש כל הזמן עוד דרכים לבעוט וליצור. איזה כיף שיש חגיגה כמו "זהב שחור" לתנועה חשובה כל כך, שהגיעה בדרך ארוכה ומפותלת, נפלה וקמה, ולא מפסיקה ללכת.