דממה של ציפייה ממלאת את אולפני "דה וויס". ארבעה שופטים יושבים בגבם לבמה, כמיטב המסורת של הפורמט, ומחכים לשמוע צליל ראשון. קול נשי סמיך ועז קוטע את השקט, עם השיר כאב של לוחמים בערבית – גרסה שיצר הזמר הדרוזי לואי עלי, כדי לכבד את הנופלים מהמגזר. השופטת עדן בן־זקן מיד מסתובבת בקריאה מופתעת. על הבמה עומדת אישה יהודיה דתייה בכיסוי ראש: תאיר עמרם־שמואל, 23, מבקוע. שאר השופטים לא איחרו להסתובב גם הם.
דה וויס חזרה לאחר הפוגה של שבע שנים, ובאופן מפתיע הגיעה הפעם לאודישנים כמות גדולה של דתיים, בשיעור גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. מתמודדת דתייה נוספת היא רננה חובב, 22, מבני־עי"ש שביצעה את "ניקח לנו יום" של שלמה ארצי, בגרסה נוגעת ללב שסובבה את כיסאות כל השופטים וגרמה לעידן רייכל לדמוע.
תאיר עמרם־שמואל | צילום: צילום מסך באדיבות רשת 13
בשנים הראשונות של תוכניות המציאות בישראל מתמודד דתי היה אולי אטרקציה. אבל אחרי שאלה סללו את הדרך, הלסת לא נשמטת היום כשאדם דתי מופיע על המסך. ועדיין, השאלות שעלו אז על היכולת של אדם שחי אורח חיים הלכתי להיטמע בתוך תחום שלא פעם עשוי להתנגש עם ההלכה, עולות גם היום. גם המתמודדות שכבר הספיקו לסחוף מאות אלפי צופים גם ברשתות החברתיות, חובב ועמרם־שמואל, נתקלו בשאלות אלה פעמים רבות. מעבר לעובדה ששתיהן מגיעות מהמגזר הדתי וכלל לא מתכוונות להסתיר את זה, שתיהן יצרו בתוכנית רגעים בלתי נשכחים.
"זה עדיין בלתי נתפס", מתארת חובב, שבועיים אחרי שפורסם האודישן. "אני רק עכשיו קולטת איך מדברים על האודישן, וזה משמח אותי ברמות. אני מקבלת הרבה פידבקים וזה מטורף. לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לממדים כאלה. באתי מראש לתוכנית בגישה מאוד קלילה, לא ציפיתי לזה".
"זה באמת כל כך לא מובן מאליו", מסכימה עמרם־שמואל, "פתאום מזהים אותי ברחוב, אומרים לי שלום ואני מחייכת כמו מהבולה. אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד. ביום שעלה האודישן הסתכלתי על התגובות שהרימו לי, וישר אמרתי מזמור לתודה".
תיארתן לעצמכן שאלו יהיו תגובות השופטים?
"שמתי לב לזה רק בדיעבד", מחייכת חובב, "כי כשאני שרה אני מאוד מרוכזת בשירה עצמה. מראש השתדלתי לא לדמיין את מה שיקרה. אני לא אוהבת לדמיין. למה להריץ את המוח בסרטים ובדמיונות, ולאכול את עצמך? עדיף להתרכז במה שבשליטה שלך. אין לי שליטה על אם יסתובבו אליי השופטים או לא. אבל מה שקרה בסוף היה מרגש מאוד. וואו".
הדרך לרגע הזה לא הייתה תמיד קלה. השתיים, שמתברר שלמדו יחד בבית הספר היסודי, עברו תהליך שונה עד לרגע שהבינו שהן רוצות לשיר. החיבור של חובב לעולם המוזיקה הגיע בשלב בוגר יותר בחייה. עמרם־שמואל הופיעה בסלון הוריה כבר מגיל שלוש, ומאז חיפשה את דרכה בתוך מקום שבו שירת נשים אינה מקובלת. "באולפנה שרתי בכל טקס אפשרי. אבל בטקסים גדולים ביישוב שגדלתי בו, יד בנימין, זה היה פחות מתאים. כשהיה ערב התעוררות לנשים בלבד, יכולתי לשיר להן. אבל לא מעבר".
איך הבנתן שזה מה שאתן אוהבות לעשות?
"עם אבא חזן וסבא מורי, הרקע מאוד ברור. יש לי בני דודים מפיקים, כותבים ומלחינים, כאלה שמנסים להגיע לתחום, וכאלה שרואים בזה תחביב. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, שרה עם אבא שלי את פיוטי הסליחות בנוסח תימן בבית, כי בבית כנסת לא יכולתי, ונהניתי מאוד".
צילום: לירון מולדובן
"אצלנו בבית כל אח מנגן במשהו ואחותי גם שרה", משתפת עמרם־שמואל. "ההורים שלחו את כולנו לקונסרבטוריון. באמת זכיתי לגדול לזה. מצאתי אפילו סרטון מגיל שלוש שאני שרה בסלון 'מי אוהב אותך יותר ממני'. לא זייפתי". השתיים מעידות שהתמיכה בהן ובמקצוע שאולי יאתגר אותן מבחינה הלכתית הייתה מוחלטת. "תמיד המשפחה המורחבת הימרה עליי", נזכרת עמרם־שמואל, "ההורים שלי דאגו לטפח את הכישרון הזה, לקחו אותי לשיעורי פסנתר וגיטרה. בכל מקום שהייתי יכולה לשיר הם עודדו אותי לעשות את זה".
"ההורים שלי נשמות כאלה", מצטרפת חובב, "תמיד נתנו לי גב, עם הרבה פרגון". הגילוי שהשירה היא דווקא לא רק תחביב בשבילה, הגיע בתקופת השירות הצבאי במג"ב. "את הפידבקים מחברים על השירה שלי התחלתי לקבל רק בטירונות במג"ב, אולי שנה לפני כן עם חברים מהבית. קודם לא הרגשתי שאני ממש שרה, שזה דבר אצלי. בצבא היו מפקדים ששמעו אותי וביקשו שאשיר בכל מיני אירועים או טקסים. כמובן לא סירבתי. היו רגעים מאוד יפים שנתנו לי הרגשה שבזה אני רוצה לעסוק. לא ידעתי שזה קיים אצלי".
הופתעת מזה?
"תארי לעצמך שיש לך איזה תחביב, אפילו לא תחביב, סתם משהו שאת מכירה. ופתאום הוא הופך לדבר גדול. גיליתי שכשאני שרה אני מצליחה לבטא רגשות שקשה לי לגעת בהם ביום־יום, שאני חשופה יותר והרגש מקבל ביטוי. גיליתי את הקול שלי. זה בא בשלב שבו את מתחילה לחשוב מה את רוצה לעשות בחיים".
השירות הלא סטנדרטי כלוחמת במשמר הגבול, בפרט עבור בוגרות אולפנה, מחבר בין השתיים. עמרם־שמואל מספרת שבהתחלה הלכה בדרך הרגילה יותר. "הייתי באולפנת שעלבים שבה ממש דחפו אותנו לשירות לאומי, אז הלכתי לשרת בבית חולים שערי צדק. הייתי שם ארבעה חודשים. יום אחד היה פיגוע בסניף של ליאור עדיקא, והגיעו לבית החולים לוחמות מג"ב שנטרלו את המחבל. הסתכלתי עליהן ואמרתי: אני חייבת להיות שם. אחרי כמה שעות כבר הודעתי לרכזת שאני מבטלת את הפטור והולכת להתגייס למג"ב. כולם עצרו ואמרו 'מה יש לך, מה את עושה'. אבל לא עניין אותי כלום".
"אצלנו חצי מהבנות באולפנה התגייסו", מספרת חובב, "אבל רק שתיים הלכו ללוחמה. הרגשתי שבתור לוחמת מג"ב אני אוכל לתרום יותר".
"בער בי להיות לוחמת", ממשיכה עמרם־שמואל, "אבל בסביבה שהייתי בה לא תמכו בזה. דחפו אותנו להתחתן מוקדם, להיות אימהות, וזה מתנגש עם תפקיד שבו את צריכה לחתום על מסמך שאומר שאת מבינה שאולי ייפגע לך הרחם. אבל הייתי כל כך חדורת מטרה ולא ויתרתי. ההורים שלי תמכו, אבל בגלל שאני ילדה דעתנית, כמו שאימא שלי אמרה באודישן: 'מאתגרת', הם חששו. הצבא הוא עולם אחר. את לא עושה מה שאת רוצה. אם את מתחצפת, מעלים אותך למשפט. ואם לא טוב לך את לא יכולה ללכת למקום אחר".
הבחירה הנחושה הזו הייתה בעצם המסלול הישיר של עמרם־שמואל למיקרופון, בסיפור שנשמע, גם לה, כמו נס של ממש. "בסוף, בגלל שגילו לי אסתמה של העור, הגעתי ללהקת מג"ב". היא התחילה כאשת סאונד, אבל לא נשארה בתפקיד זמן רב: "הגעתי לעשות סאונד בטקס, אבל קצינת המיון ידעה שאני שרה ואמרה לי להופיע. מפקד מג"ב שמע אותי, ואחרי הטקס עלה לבמה ואמר לי 'מהיום את בלהקת מג"ב'. הקדוש ברוך הוא גלגל את זה באופן מדהים".
מה הביא אתכן להירשם לתוכנית?
"קיבלתי את הלינק מכל מיני חברים", מספרת חובב, "ואמרתי 'יאללה, הגיע הזמן'. עד עכשיו המוזיקה הייתה אצלי בגדר פרגונים מהחברה, והרגשתי שהגיע הזמן לעלות שלב".
"בעבר ניסיתי להתקבל לכוכב הבא, ולא הלך לי", מודה עמרם־שמואל, "אז לא חשבתי שאנסה שוב. אחותי ובעלי התחילו לנדנד לי שאנסה, ואיתם גם אחד המלהקים שהיה בלהקות הצבאיות. בסוף יצאתי מהאודישן המקדים באורות. הרגשתי שלא משנה אם אעבור, נהניתי וזו הייתה חוויה. כשהתקשרו לבשר שהתקבלתי ואופיע מול השופטים התחלתי להתגלגל מצחוק. חשבתי שעובדים עליי".
"אני ניסיתי להגיע במוד יחסית קליל ובשליטה", משתפת חובב. "אני לא אוהבת להיות מושפעת מלחצים. אני לא מצפה לארמונות ומגדלים. השאיפה היא תמיד להגיע הכי גבוה שיש, אבל מה שיקרה, פשוט יקרה".
צילום: לירון מולדובן
"אחרי החזרה הגנרלית נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות", מספרת עמרם־שמואל. "היה לי קשה, למרות שאני רגילה להופיע. באודישן עצמו נתתי איזו נשימה לפני כן, ואמרתי בלב את הפסוק 'הבוטח בהשם חסד יסובבנו'. אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אני יודעת שמה ששלי שלי. רק בבקשה תעשה שאיהנה מזה ואתן את הכי טוב שלי'. זה בול מה שהיה".
"זה כיף להאמין ולהרגיש שבכל צעד שאני עושה, אני מרגישה את הקדוש ברוך הוא איתי", מצטרפת חובב, "יש לי איתו דיבור פנימי".
הרגשתן זרות בין שאר המתמודדים שאינם דתיים?
"האמת שלא", חובב מושכת בכתפיה, "הייתי עם ההורים המדהימים שלי שבאו ללוות אותי, ולא הרגשנו שונים בקהל".
"אני דווקא הרגשתי שוני", משתפת עמרם־שמואל, "שאר המתמודדים יכולים לרקוד על הבמה, לתת שואו, ואני לא. הרגשתי קצת מוגבלת. בכלל, הרגשתי שבגלל שיש לי כיסוי ראש אני צריכה להתנהג בהתאם".
כיסוי הראש עורר שאלות?
"ברור. חלק מהמתמודדים תהו איך זה שאני בת 23 ונשואה, ואיך זה מסתדר עם שירה. הופתעו ממש שעשיתי צבא. כיסוי הראש הוא מבחינתי פריט לבוש מגניב, עם קטע. בכללי בחיים, ובמיוחד בטלוויזיה. זה חשוב. זה שם גבולות לאנשים. ביום של האודישן המצולם התלבטתי אם ללבוש כיסוי ראש ואז קפץ לי שיעור תורה בנושא והחלטתי שאני עושה את זה, שזו ההשתדלות שלי".
בניגוד לענהאל ועקיבא שמואלי מהמרוץ למיליון, תמר שילה־קינן מהאח הגדול או יהודה סעדו שזכה בעונה השלישית של כוכב נולד, עמרם־שמואל וחובב מגיעות למסך בזמנים אחרים, כאלה שבהם למתמודד הדתי יש יותר סיכויים להיטמע בהמון חילוני, ואולי זו הסיבה שיש יותר ויותר כאלה. בשאלה האם הרגישו שסומנו כדתיות שמופיעות ולא כמי שהן באמת, השתיים חלוקות. "אני לא מרגישה שמתייחסים אלי כדתייה", מבהירה חובב, "מבחינתי הדמות שלי עברה כרגילה לחלוטין. אם כבר, התייחסו אליי כמתמודדת המתולתלת. ככה זה היה גם מבחינת ההפקה".
"הרבה מהתגובות שהיו על האודישן שלי התייחסו לעובדה שאני אישה דתייה ששרה", משתפת עמרם־שמואל. "היו תגובות קשות, שאת לא מאמינה שנכתבו. 'אם מישהי קיבלה גוף יפה, זה אומר שהיא צריכה לדגמן?'. 'את עושה חילול השם'. לא נעים. השתדלתי להתמקד דווקא בתגובות הטובות, והיו המון. הקהל חיבק אותי".
לא נשאר אדיש. עידן רייכל | צילום: שי פרנקו
איך באמת מתמודדים עם כל הטוקבקים?
"להסתכל על הסרטון של עצמי באודישן, זה מראש משהו שלא אופייני לי", אומרת חובב, "אני מעדיפה כמה שפחות, כדי לא להתחיל לעשות חשבון עם עצמי. אני לא כל כך מסתכלת על הטוקבקים לסרטונים. לא מעניין אותי. אני משתדלת לענות בעיקר למי שכותב לי בפרטי".
עמרם־שמואל: "לי רק היה חשוב להבהיר שאני לא באה מבית חרדי, אלא מבית דתי לאומי, ואצלנו נשים גם הולכות במכנסיים ומתגייסות. לא מצליחים תמיד להבין את זה". עמרם־שמואל ספגה ביקורת קשה גם על השיר שבחרה ועל השפה שבה בחרה לשיר אותו. "היו תגובות ממש רעות, 'איך את לא חושבת על החיילים'. שוכחים שגם אני חיילת וגם אני איבדתי חברים במלחמה. שרתי את השיר בגרסה הזו לראשונה בטקס חללי מג"ב מול המשפחות השכולות. יש בחיל נופלים דרוזים וצ'רקסים, והאימהות שלהם ישבו בקהל. הן שמעו את המילים, שבתרגום לערבית מדברות על אימא שאיבדה בן, ומרגישות שמתחשבים גם בהן. זה צריך להיות מובן מאליו, כי הם נלחמים לצידנו. הם אחים שלנו".
נתקלתן בשאלות מהמתמודדים האחרים על הדת?
"אני לא זוכרת סיטואציה ספציפית", פותחת חובב, "אבל זה כן שיח שהתעורר, ומבחינתי זה כיף גדול. זה לא רק סביב הדת: זה יכול להיות גם המנהגים שלך, העדה שלך, המשפחה שלך. לכל אחד יש רקע שונה שכיף להכיר".
"מראש, די פחדתי שיסתכלו עליי רק מבחוץ. תאיר הדתייה והנשואה שאי אפשר להתחבר איתה", חושפת עמרם־שמואל, "אבל עם הזמן הבינו שאפשר לעשות איתי צחוקים. לאט־לאט התחילו להכיר את מי שאני מבפנים. ובמקביל גם התעניינו, הרגישו בנוח לשאול אותי שאלות על עצמי ועל המורכבות. אני מבינה שזה מוזר לראות מישהי עם כיסוי ראש שרה. לכן היה לי מאוד חשוב שיראו אותי בתוכנית גם עם חצאית וגם עם מכנסיים. לא רוצה שיצא שאני אעשה חילול השם. זה גם הפחד שלי. רציתי להראות על הפעם הראשונה מי אני וגם שבתוך המושג דתי יש עולם שלם".
לפני שאנחנו נפרדות אנחנו נוגעות בעדינות בנושא הבלתי נמנע: ההתמודדות עם איסור שמיעת שירת נשים, שעומד בראש רשימת המחסומים הלא קצרה בדרך של האישה הדתייה אל קריירה מוזיקלית. מנחה התוכנית, מיכאל אלוני שאל על כך את עמרם־שמואל, ואת התשובה שענתה לו היא משיבה גם לי.
"אני לא מתיימרת להיות רבנית, אני עושה מה שנכון לי. מה שאמרתי בתוכנית הוא שהאיסור על שמיעת שירת נשים הוא בכלל על הגבר. הרבה בתגובות שאלו: 'איזה רב התיר לך?'. אף רב לא התיר לי. זה בא מתוך הקשר הישיר שלי עם הקדוש ברוך הוא. יש לי אמונה שלמה שהוא מוביל אותי למקום שאני צריכה להיות בו ולמה שאני צריכה לעשות. אני לא אומרת מה מותר ומה אסור. מי שמקפיד יותר, כל הכבוד לו. אני רק עושה מה שנכון לי והולכת עם האמת שלי. אם המשפחה שלי, ההורים שלי ובעלי תומכים בי - זה מספיק לי".
רננה חובב | צילום: צילום מסך באדיבות רשת 13
"אני קיבלתי מתנה מהקדוש ברוך הוא, ואני בוחרת להשתמש בה", אומרת חובב. "מבחינתי, אשיר לכל בעל נשמה. זה מה שאני רוצה. דווקא אני לא הרגשתי ביקורת עליי בנושא הזה".
לצד ההצלחה המסחררת של שתיהן באודישנים, המשך דרכן בתוכנית עדיין לא מובטח. כפי שהוכח הרבה פעמים, קריירה מוזיקלית עבור שומרי הלכה היא לא דבר פשוט. בתוכנית הכוכב הבא לאירוויזיון, למשל, אדם שומר שבת בכלל לא יכול לזכות – כי המופע באירוויזיון ואירועי ההכנות אליו מתנגשים עם שמירת השבת.
"אני חושבת שדתיים יכולים מאוד להשתלב בתעשייה הזו", טוענת עמרם־שמואל, "ואפילו לעשות אותה טובה ואיכותית". יותר ויותר קולות כאלה נשמעים בתעשיית המוזיקה, מחנן בן־ארי ועד נרקיס. "אני חושבת שמי ששומר שבת - יש לו ברכה. האמונה והתקווה שלי היא להתקדם תוך כדי שמירה על הגבולות שלי. זה החלום".
"האמת היא שאני לא חושבת על זה יותר מדי", מודה חובב. "כל מה שאני רוצה זה לשיר. המטרה היא לרגש ולגעת בלב של אנשים. כל המסביב זה בצד. השירה עצמה זאת התשוקה, זה הסיפוק. אני יודעת שהקדוש ברוך הוא ישלח אותי לאן שאני צריכה להגיע".
עוד כתבות בנושא
