על שלושה דברים מצליחה "בואו לאכול איתי” להיות התוכנית הכי כיפית בסביבה: ליהוק נהדר, עריכה מצוינת, ומעל הכול, הקריינות המדויקת של שי אביבי לטקסט המושחז של דקלה קידר.
צפיתי בארבעה פרקים משלושה שבועות שונים – ירושלים, השפלה ואילת – והמסקנה ברורה: אף שהתוכנית מתחפשת לתחרות בישול, האוכל הוא רק שחקן משנה. המנות מספקות את המסגרת, אבל מה שאנחנו באמת רוצים לראות הוא חמישה זרים נכנסים זה לביתו של זה, בוחנים את הסלון, פותחים מגירות מטאפוריות וממשיות, שותים קצת יותר מדי ומנסים להחליט מי מהאנשים שפגשו השבוע ראוי לציון עשר.
מעולם לא הבנתי למה אנשים שכמעט אינם מבשלים ביום־יום בוחרים להשתתף בתוכנית כזאת. אם אינכם יודעים להכין מנה בצורה טובה, למה להגיש אותה לארבעה זרים מול מצלמות הטלוויזיה הציבורית? ד״ש לאלכס מהעונה החמישית, שהגיש בבית הוריו מנות מוכנות שקנה בחוץ.
הכי מעניין
גם מן הצד השני נדרשת מידה מרשימה של אומץ. כדי להתארח בבית זר בלי לדעת מה יונח על הצלחת, צריך להיות פתוחים מאוד מבחינה קולינרית. לאורך עונות התוכנית הוגשו איברים פנימיים, רגלי תרנגולות ואפילו חזה אווז ברוטב ממרח לוטוס. לא כל צופה היה מסכים לטעום, ובוודאי שלא לחייך אל המארח מיד אחר כך ולומר: "מעניין”.
אבל ארוחה טובה אינה נקבעת רק לפי המנה העיקרית. האווירה, האירוח, כמות האלכוהול והתוכנית האמנותית עשויים להשפיע לא פחות על הציון. אפשר להגיש מנה מצוינת ולארח ערב מתוח ומשעמם, ואפשר להוציא מהמטבח אוכל בינוני ולגרום לכולם לצחוק עד הקינוח. במובן הזה, "בואו לאכול איתי" היא קודם כול תוכנית על בני אדם, ורק אחר כך תוכנית אוכל.
ירושלים: ניתוח לשינוי צבע העיניים ובדיחות סבא
בשבוע הירושלמי אנחנו פוגשים את רועי, עורך דין שלא רצה עוד להיות ביטון והחליט להפוך לגולן. הוא גם מאס בצבע עיניו ועבר ניתוח מסוכן כדי לשנות אותו, ומבחינתו הוצאה של עשרות אלפי שקלים על שעון היא החלטה סבירה לחלוטין.
לצידו נמצא אדם, מתיישב צרפתי מנווה דניאל שמתגורר עם אמו ועובד באולם אירועים. הוא מרגיש בנוח לשאול שאלות אישיות במיוחד, ובהן תהייה חסרת טארט על שיער בית השחי של אחת המשתתפות.
יגאל הוא פנסיונר שההגדרה "אשכנזי של פעם” כאילו נכתבה עבורו. הוא מספר בדיחות סבא שאיש סביב השולחן לא תמיד מבין, מתעכב על פרטים ומסביר אותם שוב, אך עושה זאת בלי כוונה רעה ועם חיבה אמיתית לאנשים.
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
בואו לאכול איתי עונה עשירית | צילום: כאן
חיה, אפרו־אמריקאית שהתגיירה ועלתה לישראל, היא מדריכת ריקוד מצחיקה וכריזמטית. את החבורה משלימה ניקול מעין כרם, "מלווה לזהות מיתוגית באינסטגרם”, הגדרה מקצועית שגורמת לכל מי שמעל גיל שלושים להרגיש לרגע כמו יגאל.
החיבור ביניהם אינו טבעי, ולכן הוא עובד כל כך טוב. התוכנית אינה מנסה ליצור קבוצה של אנשים שהיו הופכים לחברים גם בלי המצלמות. להפך: היא מפגישה טיפוסים שסביר להניח שלא היו מתיישבים יחד לארוחת ערב, ומאפשרת לנו לצפות בהם מנסים להבין זה את זה במשך שבוע.
השפלה: הפרשת חלה, סקסולוגיה וחפצים עתיקים
גם שבוע השפלה מספק ליהוק שלא היה יכול להתרחש מחוץ לפורמט. איריס עוסקת בהפרשות חלה; ליהי, בת לאב יפני ולאם ישראלית, מקפידה לתזמן שנת צהריים של 15 דקות ומקדישה שעה שלמה לאכילה רגועה.
יריב הוא מומחה להערכת חפצי אמנות, או כפי שאפשר לכנות זאת בקיצור – חפצולוג. הוא מתלונן על השיפוטיות של אנשים אחרים, בזמן שהוא עצמו אינו נמנע משיפוט מהיר של חבריו לשולחן. לצידו מופיע ד״ר דניאל דריי, סקסולוג דתי ממוצא צרפתי, וזהר, משפיענית באינסטגרם. כן, זה מקצוע, ובתוכנית הזאת אפילו מקצוע מקובל למדי.
אילת: מאוהל במדבר ועד לפרישה בגיל צעיר
אחרי עשר עונות הגיעה ההפקה של ארמוזה גם לאילת, בחירה מתבקשת שמכניסה לתוכנית עולם מעט שונה מזה של המרכז וירושלים.
יערה אוהבת נעלי סניקרס, פיזור והנאה מהחיים. בילי היא מדריכת צלילה בגמלאות, שמאמינה שלא צריך הרבה כסף כדי לחיות. דרור מתגוררת באוהל במדבר עם בן זוגה, שם הם הולכים על מסמרים ומתפרנסים מטיפולים בסאונה רוסית ובאמבטיות קרח.
שלומי הוא יזם סדרתי שמפעיל מכונות מזון ושתייה, חנויות לתוספי תזונה וגלידרייה. היעד שלו הוא לפרוש בתוך שלוש שנים. בני, מורה דרך פיוטי בן 76, משלים את הקבוצה ומביא איתו קצב אחר ומבט מפוכח יותר על מרוץ החיים.
גם כאן, האוכל משמש בעיקר תירוץ להיכנס לחייהם של אנשים. הארוחות מאפשרות לנו לראות את הבית, את האופן שבו הם רוצים להציג את עצמם, את הדברים שעליהם הם מתגאים ואת הנקודות שבהן הם נעלבים. שום ראיון מסודר לא היה מצליח להוציא מהם את מה שמוציאה הערה אגבית על מנה ראשונה.
פחות ארס, יותר רצון להכיר
אחד הדברים הבולטים בפרקים שבהם צפיתי הוא שהמשתתפים מגיעים ברובם עם כוונות טובות. הם רוצים להכיר, להתנסות וכמובן גם לנצח, אבל נדמה שהעונה מכילה פחות ארס ופחות עוינות מכפי שנראו לעיתים בעבר.
המתח עדיין קיים, משום שבלעדיו לא הייתה תוכנית. אנשים ממשיכים להיעלב מציונים, להתווכח על אירוח ולתהות אם מחמאה מסוימת נאמרה בכנות. אבל מתחת לכל זה מורגשת נכונות להיפגש באמת. גם כשהמשתתפים מגוחכים, התוכנית בדרך כלל צוחקת איתם ולא רק עליהם.
לקריינות של שי אביבי יש תפקיד מכריע באיזון הזה. הטקסט של דקלה קידר חד ולעיתים אכזרי, אבל אביבי מקריא אותו בעייפות משועשעת שמונעת ממנו להפוך למרושע. הוא אומר בקול את מה שהצופים חושבים, אבל משאיר מספיק חיבה לדמויות כדי שנמשיך לרצות לשבת איתן סביב השולחן.
העריכה משלימה את העבודה. מבט שנמשך שנייה אחת יותר מדי, שתיקה אחרי מנה שנכשלה או חיתוך מדויק בין הצהרה של משתתף לבין המציאות – כל אלה יוצרים חלק גדול מהקומדיה. לפעמים הבדיחה אינה במה שנאמר אלא ברגע שבו בחרו העורכים להראות לנו שמישהו אחר מגלגל עיניים.
ממתק בסוף יום החדשות
אנחנו צופים ב"בואו לאכול איתי” לא בגלל האוכל, אבל גם לא למרות האוכל. המנות הן המנגנון שמניע את המפגש, מספקות עילה למחמאות ולעימותים ומאפשרות לכל משתתף לספר סיפור על עצמו.
בעונות הקודמות נולדו דמויות שנשארו בזיכרון הרבה אחרי שהתוכנית הסתיימה. גם העונה הנוכחית כבר מספקת כמה מועמדות ומועמדים לתואר הזה. לא מפני שהם הטבחים הטובים בישראל, אלא מפני שהם מסוג האנשים שאי אפשר להמציא – רק ללהק.
אחרי יום של חדשות, מלחמות, פוליטיקה ומשברים, מחכה בכאן ממתק יומי קטן: חמישה אנשים, חמש ארוחות, כמה בקבוקי יין והמון שיפוטיות שמוגשת עם חיוך. אפשר לצפות בתוכנית גם בכאן בוקס ובעמוד היוטיוב של כאן.
לא בטוח שתרצו לאכול את כל מה שמוגש שם. לצפות בזה, לעומת זאת, בהחלט כדאי.
בואו לאכול איתי
בואו לאכול איתי היא תוכנית מציאות ישראלית המבוססת על הפורמט הבריטי "Come Dine with Me" של ערוץ 4 הבריטי. בתוכנית מתחרים חמישה בשלנים חובבים, כאשר כל אחד מהם מארח ארוחת ערב בביתו ומקבל משאר המשתתפים ציון על הארוחה. התוכנית עלתה לאוויר ב-6 במאי 2012 בערוץ הראשון, שם שודרה במשך שתי עונות, והחל מעונתה השלישית היא משודרת בכאן 11. פרקי התוכנית מלווים בקריינות קומית של שי אביבי
מקור: ויקיפדיה
עוד כתבות בנושא
