זו סדרה שעוסקת במלחמות היומיומיות של אמצע החיים – עם אמא מתבגרת, זוגיות שנשחקת תחת מעמסות החיים וחיפוש מחדש של משמעות החיים בעקבות משבר גיל 40.
הסדרה מקום שמח"שזכתה ל"באזז” הראוי לסדרה ישראלית אסקפיסטית, מהסוג שבדיוק היינו זקוקים לו אחרי המלחמה, מגיעה כעת לסיומה. זו לא סדרה שעוסקת במלחמה בעזה או במאבק מול איראן, אלא במלחמות היומיומיות של אמצע החיים – עם אמא מתבגרת, זוגיות שנשחקה תחת מעמסות החיים וחיפוש עצמי בעקבות משבר גיל 40.
האמת היא שבמקום שמח לא כל כך שמח. נועה קולר, שכתבה את התסריט החד והכואב, מגלמת את ורד, אישה בשנות הארבעים לחייה שמרגישה שהחיים שלה תקועים, שהזוגיות שהייתה פעם "המקום השמח שלה" הפכה למקום יומיומי להחריד, חסר ריגוש, תשוקה או קסם. נוסף על כך, אמא שלה, נעמי (תיקי דיין במשחק עוצר נשימה) נאלצת לכרות חלק מכף רגלה, בעקבות מחלת הסוכרת, והיא נופלת לדיכאון, מסרבת להיות "נכה במדינת ישראל" ומבקשת את נפשה למות. נעמי פונה לבת דודתה דבורה (ליא קניג שגם בגיל 95 חדה כמו תער) ומבקשת שתסייע לה למות. דבורה מזדעזעת, אבל לא כל כך מן המוות אלא מהסיבה: "מי שרוצה למות כי קצת קשה לו בחיים זה סתם פינוק", היא אומרת נחרצות.
הכי מעניין
"מה זה נקרא לחיות, בשביל מה שווה לחיות? והאם אפשר להחזיר לחיים לחלוחיות שאבדה?" – השאלה של נעמי מול כאבי הזִקנה מרחפת בחלל והיא תמה שבאה לידי ביטוי אצל כל הדמויות המרכזיות. כמו נעמי, גם ורד, ביתה, תוהה אם חיי הזוגיות שלה ובאופן כללי החיים שבחרה לעצמה – מספקים אותה. העזר כנגדה הוא בן, בעלה, אותו מגלם הזמר אביהו פנחסוב שמתגלה ככשרון נדיר גם על המסך. בן הוא גבר שנאמן לאשתו ואוהב אותה, אבל פחות יודע להפגין רגש כמצופה מגברים בשנת 2025 נוסח הוליווד.
מתוך הסדרה מקום שמח | צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי
זמר נוסף שנראה שהתפקיד שלו בסדרה כאילו נתפר עבורו – הוא עידן רפאל חביב, שמגלם את יותם, מנחה סדנאות העצמה וקואצ'ר, מעין גורו, שאמינותו מוטלת בספק. הוא מצליח לעורר מחדש אצל נעמי את הרצון לחיות, אך בו זמנית מוליך אותה שולל כשמבטיח לה שלא תצטרך לעבור ניתוח. ורד, ביתה, לא נשארת חייבת ובאחת מהרצאותיו, היא מופיעה שם ומעוררת מהומה. יותם נחשף שם בחולשתו, באגו שהוא מנוהל על ידו ובעצבים שהוא מתאמץ להסתיר, אקט שמאשים את תרבות הניו אייג' כאוסף קלישאות נבובות.
וולגריות מוגזמת?
הריאליזם בסדרה מוטח בפרצוף, אין מה לומר, וולגרי אצלם בבית. לפני כמה ימים, באחת מקבוצות הווטסאפ שלי, התעורר דיון שלם על הוולגריות הזו ועד כמה היא מוגזמת ופוגמת בחוויית הצפייה. מישהי כתבה שזה יפה להביא את החלקים הפחות יפים של החיים, אבל אין צורך להפוך אותם לזולים וגסים.
אכן, מקום שמח מעלה את הדילמה הקלאסית של הציבור הדתי-לאומי בכל הנוגע לצריכת תרבות, מעלה את השאלה האם הצר שווה בנזק המלך? האם אפשר לצרוך מהסדרה את העיקר - מחשבות ודיון על מערכות יחסים, ולזרוק הצידה את החלקים הבוטים?
מתוך הסדרה מקום שמח | צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי
בין אם הסדרה נוגעת באמת עמוקה (ומדכדכת לפרקים) שנמצאת מאחורי הפוסטים ברשתות החברתיות, מאחורי הניסיון התמידי להפגין הצלחה לצד משפחה וזוגיות למופת, ובין אם מדובר בהגזמה והקצנה – הסדרה הזו הצליחה להכות גלים בקהל הישראלי על גווניו. איך שלא יהיה, אי אפשר להישאר אדישים לדמויות המורכבות שקולר הצליחה לשרטט ביד אמן.
מקום שמח היא לא סדרה לצעירים יפים, אופטימיים ומלאי תמימות, היא סדרה לאנשים סביב גילאי ארבעים פלוס שמתחילים לחוש שחיקה בתוך מערכות היחסים בבית שגורמת להם להציב סימני שאלה על בחירות שעשו כשהיו צעירים יותר. סביב מה שנקרא משבר גיל הארבעים מגיע שלב בו האדם כורע תחת עול הפרנסה וגידול ילדים, לצד ההתמודדות עם הורים מזדקנים שהולכים ודועכים. ההתכחשות למוות לצד הרצון לחיות במלאות – נמצאים בסדרה הזו במתח מתמיד.
"אין לי שמחה", אומרת נעמי בעצב. לאן נעלמת השמחה? ואיך מחדשים אותה בגוף, בנפש, באהבה? נדמה שדווקא מתוך כל הפצעים שנפתחים בסדרה, קרן אור קטנה מנצנצת בקצה מנהרת הייאוש ורומזת שאולי דווקא בתוך הישן והמוכר אפשר למצוא שמחה חדשה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
