יוצר שבאבניקים: "אנחנו מצלמים את מה שאנחנו חווים כעם"

מדי פעם אני נותן טרמפ לבחורי ישיבה חרדים ברחבי ירושלים. זה קורה בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות. אני מזהה אותם מרחוק, יודע לנחש איפה הם לומדים ולאן הם רוצים להגיע. לרוב אני פותח בדברים. שואל, מתעניין, מרכל איתם. והם תמיד נוחים לשיחה, אוהבים לדבר, סקרנים, שואלים מה מתנגן בספוטיפיי.

אחרי שעוברות כמה דקות והחשש הטבעי פג, הם נפתחים יותר. מעיזים לבקש לפתוח חלון ולעשן סיגריה (אני מסכים) ומרגישים בנוח לדבר גם על הדברים הכמוסים של עולם הישיבות החרדי. לא פעם יצא לי לדבר עם טרמפיסטים כאלה על סוגיית הגיוס. עוד הרבה לפני המלחמה. לפני שהכול השתנה. למרות המרחק שלקחתי מימי הישיבה שלי, למרות הזמן שעבר, למרות דעותיי האישיות השונות לחלוטין מאלה שמקובלות בישיבות החרדיות, אני לא מצליח להיות שיפוטי כלפי הנערים האלה. להפך - אני הייתי הם. אני מכיר היטב את המנטרות שהם מצטטים, את ההביטוס, את הלך הרוח, את השנינות והעוקצנות. כשהייתי בחור ישיבה, החזקתי גם אני בשלל טיעונים ותירוצים לסיבת אי השוויון בנטל שלי ושל חבריי, אבל מאז דברים השתנו. ואני לא מדבר רק על המלחמה הנוראה ששינתה את פני החברה הישראלית מקצה לקצה. אני מדבר גם על הדימוי החרדי כפי שהוא מיוצג כיום בפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית, בין השאר באמצעות סדרה פופולרית על רביעיית בחורי ישיבה מגניבים. סדרה שמיומה הראשון פשטה כאש בשדה קוצים גם בקרב בחורי הישיבה עצמם. ואני כמובן מדבר על ״שבאבניקים״ של אלירן מלכה (זמינה לצפייה ב־HOT, ב־HOT VOD וב־NEXT TV).

אחד הרגעים הזכורים מהעונה הראשונה הוא פרק ה״שדה מוקשים״. פרק שבו נאמר טיעון המחץ בוויכוח המתמשך בשאלת ההשתמטות מפיו של גדליה (אורי לייזרוביץ׳): ״אני אשאל אותך שאלה פשוטה… אם כל הצבא היה חרדי, ואתה היית חייב לשלוח את הבן שלך, האם אתה היית שולח אותו בלי לפחד שהוא יחזור בתשובה?״

הרבה דברים קרו מאז הפרק ההוא ועד לשבוע זה ממש, שבו שודר הפרק האחרון בעונה השלישית של הסדרה. אף אחד לא חשב שככה תיגמר העונה, גם לא היוצר שלה, בטח שלא השחקנים. וגם אני, כמי שעובד בסדרה בתור יועץ תוכן, תסריטאי־משנה וככזה שמכיר את עולם הישיבות שעליו נכתבת הסדרה, מצאתי את עצמי נבוך כשהתבקשתי לחשוב באיזה אופן אפשר לספר את החיים המדממים כאן בתוך סדרה קומית על בחורי ישיבה חרדים שנמצאת כבר בישורת האחרונה שלה. אלה היו שיחות עמוקות, כואבות, לא פשוטות בכלל והבאתי קורטוב מהן כאן, לכתבה מיוחדת שליוותה את צילומי הפרק האחרון של שבאבניקים. את הפרויקט ליוותה הצלמת אבישג שאר־ישוב שנטמעה בסט. זו מעין כתבת הצצה אל מאחורי הקלעים של הפרק הזה, הצצה שמשקפת במעט גם איזה הלך רוח ישראלי, ונוגעת בשאלה הגדולה: מה תפקידה של תרבות בשעת מלחמה, והאם בכלל יש לה תפקיד?הצילומים של הפרק היו אחת החוויות המטלטלות ביותר שעברתי. בניגוד לפרקים אחרים, הפעם זה לא היה כמו "עוד סצנה" או מציאות מדומה. אלה היו החיים עצמם. מצלמים את מה שאנחנו באמת חווים כעם, בזמן שכוחות הביטחון בשטח מסכנים את חייהם. הגבול בין התסריט למציאות היטשטש לחלוטין. כולנו עברנו שם חוויה עמוקה שדיברה אל העצבים הכי חשופים שלנו. עכשיו, כשהפרק הזה עולה לאוויר – התחושות חוזרות בעוצמה. זה לא רק פרק בסדרה. זאת תקופה. זאת המציאות. וכולנו, בדרך כזו או אחרת, עדיין חיים בתוך הטראומה.

הפרק האחרון בעונה השלישית כבר היה כתוב. הוא היה אמור להיות פרק עם קאייקים. חבורה של בחורי ישיבה שהישיבה שלהם נסגרה הולכים לחפש את הזמן שלהם בירדן. זה היה פרק שמח שכולו מתרחש בתוך אבוב. התקציר שלו נכתב באזור סוכות. שבוע אחרי כן העולם השתנה. התחושה הייתה שאפשר לזרוק את כל הרעיונות לפח כי מה הטעם ביצירה כשהקיום שלנו כאן מוטל בספק? בהתחלה לא רציתי להיכנס לזה, מתוך מחשבה שהסדרה בטח תשודר בעוד שנים ומה אנחנו יודעים על הזמן, אבל ככל שהימים עברו התחושה הייתה שאנחנו נמצאים ברגע שבו ההיסטוריה מתרחשת.

כיוצר, הקושי שאני מנסה להביא לאורך העונות של שבאבניקים הוא בכך שהגיבורים בסדרה לא יקבלו את הגאולה שלהם רק דרך הכניסה למכבש הישראליות. זה מאוד קל כשהפתרון לכל הבעיות במשך שלוש עונות הוא ללכת לבקו״ם, אבל זה לא נכון. יש מקום לבחורי ישיבה בתוך מדינת ישראל, צריך להכיר בזה. הרגשתי שחלק מהמטרה שלי היא לשמור על המקום הזה, על שמורת הטבע הקצת מנותקת הזאת שלא משנה מה קורה בחוץ, הם קמים בבוקר ולומדים בעיון מסכת בבא קמא. אני מאמין שזה חלק מהקיום שלנו אבל זה הפך להיות קשה יותר ויותר. היופי הזה התחלף אצלי בשנה האחרונה בתחושה של ניתוק. הבת הגדולה שלי הלכה להלוויות של חברים של חבר שלה כבר בשבוע הראשון. בישיבה של הבן השני שלי הוכפל מספר הנופלים בשנה האחרונה, המחנך של הבן השלישי שלי נהרג בלבנון, ויום למחרת אח של מישהי מהסניף שלו נהרג גם הוא. הבחור הלך מלוויה ללווייה עם זרי פרחים. הצטברות האירועים האלה היא שינוי ביציבות של האדמה מתחת לרגליים שלנו, וזה קשה מאוד שיש מישהו שהוא מחוץ למעגל הזה, אפילו ברמת ההצהרה. אני גר 500 מטר מבית הקברות הצבאי בהר הרצל ובחודש הראשון למלחמה הלכתי לעשרות הלוויות. לא הכרתי מישהו ספציפי, פשוט הלכתי לשם ולאט־לאט התבהר אצלי שזה פשוט חייב להיכנס ליצירה.

לא רציתי שזה יהיה פרק על 7 באוקטובר ספציפית או על המלחמה הזאת ספציפית. לכן האזעקות מתחילות בלילה, לכן אין חמאס, ואין סינוואר, זה כמעט מנותק מהקשר. מתחילת הפרק אבינועם נמצא במצב של אובססיה. הוא כל הזמן רצה להיות חלק מהסיפור, אבל זה הגיע לו רק בצורות שנוחות לו, וזאת הפעם הראשונה שהוא עושה משהו שקשה לו כדי להגשים את המטרה הזאת. את כל הדברים האלה הוא לא יודע, הוא פשוט נמצא במצב אובססיבי להחזיר תפילין לאמא ולילד. כמו שד שנכנס בו והוא אפילו לא מבין את הרצון הזה שלו.