מאז שאני כותב במדור הזה רציתי לכתוב על "לא כוחות". אבל בהתחלה כתבתי על דברים אחרים, אחר כך הייתה פגרה ארוכה בגלל המונדיאל, ובסוף תמיד אמרתי לעצמי: "לא כוחות" זה הסכת נצחי, ואין לי ספק שגם בעוד כמה שבועות אוכל לכתוב עליו. לכן ההודעה המפתיעה שלהם השבוע על סיום שידוריו של ההסכת עד להודעה חדשה תפסה אותי בהפתעה אסטרטגית גמורה, מסוג הדברים שפתאום תופסים אותך באמצע החיים ומכריחים אותך לדבר עליהם.
מי שלא חובב ספורט כנראה לא יכיר את "לא כוחות", אבל סיכוי טוב שיכיר את שני היוצרים שלו: טל ברמן, מגיש המהדורה המרכזית של כאן 11, ושרון דוידוביץ', מגיש חדשות הלילה בתאגיד ושדרן ספורט 1. הוא וברמן הכירו בשידורי המונדיאל, ובהמשך אירח ברמן את דוידוביץ' מדי פעם בפינת הספורט בתוכניתו ברדיו. ברמן הוא אוהד ספורט ידוע, מפורסם באהדתו את מכבי נתניה ואת ליברפול, ובמשך שלוש וחצי שנים, בהתחלה בכל שבוע ואז במרווחים גדולים קצת יותר, הם נפגשו בביתו של ברמן כדי לדבר על ספורט בצורה אחרת.
לא כוחות - ברמן ודוידוביץ' | צילום:
זה לא היה הסכת לחובבי ספורט שרופים, וגם מי שלא חיבב ספורט במיוחד לא היה מוצא בו עניין, אבל "לא כוחות" היה הבית של אנשים שיושבים מדי פעם לראות משחק, שנכנסים לאתרי ספורט פעם בשבוע לראות אם קרה משהו חדש, לאלו שקמים בבוקר ובודקים מה דני אבדיה עשה בלילה ואולי אפילו תפסו משחק שלו בפלייאוף, לאלה שנכנסים לזה חזק במונדיאל אבל בשאר השנה פחות חזקים בסגלים המלאים של קבוצות הבונדסליגה. זה היה הבית שבו היית יכול בפחות משעה להתעדכן בכל מיני סיפורים מעניינים שקרו בספורט הישראלי והעולמי השבוע, לשמוע את ברמן מסביר בפינת המילון על ענפים מוזרים ותחרויות מרתקות, להאזין לדוידוביץ' מספר בפינה ההיסטורית סיפורים מטורפים מהעבר שגם מדברים סיפור רחב יותר, ובעיקר להרגיש לכמה רגעים שהספורט לא נמצא במכלאה חשוכה מחוץ לחיי הפוליטיקה והתרבות, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהם.
הכי מעניין
במידה מסוימת הסיום היה צפוי. כשהתחילו את ההסכת ברמן היה כאמור מנחה בתאגיד ומגיש תוכנית ברדיו 99, ודוידוביץ' היה שדרן בספורט 1. מאז הם הגיעו לרמות הגבוהות ביותר של שידורי טלוויזיה, וכנראה הזמן שלהם ליצור הסכת שהוא נטו העשרה, בלי יכולת ממשית להתפרנס ממנו, הפך למוגבל. בשבילי זה חבל כל כך.
כי אם יש משהו שאני רוצה לקחת מ"לא כוחות", משהו שדוידוביץ' וברמן ייצגו, זה עד כמה הספורט משקף את החברה שהוא נמצא בה. בשביל זה אפשר ללכת עד לפרקים שאחרי 7 באוקטובר, שבהם התברר לברמן שקבוצתו האהובה כל כך באנגליה, ליברפול, מתנערת מהזדהות עם מדינת ישראל אחרי הטבח הגדול בהיסטוריה שלה. עבור רבים מאוהדי הספורט בישראל, ודאי אוהדי ליברפול, זאת הייתה קריאת השכמה לעובדה שהכדורגל העולמי הפך לבמה עוינת עבור ישראלים, עובדה שכולנו ראינו לאחרונה בצמד המשחקים בין נבחרת ישראל לנבחרת אירלנד. זאת הייתה תקופה שבה היחס שלנו כלפי כל מה שהוא לא ספורט ישראלי עמד בסימן שאלה, וברמן, דווקא כמי שלא מגיע ממעמקי תקשורת הספורט, שיקף זאת בצורה הכואבת ביותר.
את הפרק האחרון הגדירו השניים כפרק הסיום לבינתיים. יכול להיות שבעתיד עוד נחזור להתענג על ה"אווו יה" של דוידוביץ' בפתיחת כל פרק, שנגלה שבמקום להשמיע קטע קול ברמן ניתק את עצמו שוב מההקלטה, ושנמשיך לקבל את המנה של ספורט קליל שסוגר את השבוע ונותן לך את כל המידע בלי להכביד יותר מדי. עבור מי שלא עכבר ספורט אלא פשוט אוהב אותו ומבין את המשמעות שלו, האבידה של "לא כוחות" היא מכה קשה. הלוואי שזה לא הסוף.
שווה האזנה
נולימיט: בלוף לא הגיוני. בהסכת הפוקר של מני מלכה ואייל אשכר, מדברים על פוקר אבל גם על החיים האישיים של אייל, שמתכונן ללידה.
סג"ל וברקו: גיבורי מלחמה. אראל סג"ל ואייל ברקוביץ' מקשיבים לסיפורי מלחמה, ושואלים אם ברקו הוא זה שגרם לינון מגל להתנצל.
רגע היסטורי: דרכו המפותלת של עזיז דומט. אורי קציר צולל לעולמו של המחזאי הערבי–נוצרי שתמך בשת"פ ערבי–יהודי בארץ ישראל.
המלצות פודקאסטים נוספות
