אחרי שהתמודד עם אנטישמים והתחרה עם ידיים שבורות, נדב רייסברג מתכונן לאולימפיאדה

חייו של הספורטאי הישראלי הפכו למורכבים הרבה יותר מאז פרוץ המלחמה, במיוחד בכל הנוגע לפעילות בחו"ל. מועדונים רבים חוששים לצרף ספורטאים ישראלים בשל האפשרות למחאות או ללחצים מצד גורמים מקומיים, ואחרים נאלצים להתמודד עם גילויי אנטישמיות ועוינות כלפי השחקנים בעקבות זהותם. הספורטאים הישראלים נדרשים להתמודד לא רק עם הלחץ המקצועי, אלא גם עם מציאות פוליטית וחברתית שאין להם כל שליטה עליה.

מי שנמצא בסיטואציה הבעייתית ביותר הם אלו שהענף שלהם דורש מהם לפעול במרחב הפתוח, שפחות ניתן לניטור והגנה. אחד מהם הוא נדב רייסברג, אלוף ישראל ורוכב אופניים מקצוען בקבוצת NSN Cycling Team שפרץ בחודשים החודשים לפסגה העולמית. בשנים האחרונות הוא נאלץ להתמודד עם הרבה מאוד שנאה שהופגנה כלפיו וכלפי חבריו לקבוצה. ״הבעיה היא שתחרות אופניים נערכת על עשרות ומאות קילומטרים של כבישים. זה לא דבר שאפשר לאבטח בכל רגע נתון, ובכל שנייה יכול לקפוץ לך איזה משוגע שרוצה לעשות משהו. קשה לצפות ולבלום את זה״, הוא מתאר. ״אני נגד פוליטיקה בספורט, וכל מה שאני רוצה זה לרכוב על אופניים. הסיטואציה בעולם עכשיו נוראית, לא הוגנת ולא נכונה, אבל זו המציאות ואני לא יכול לשנות אותה״.

הרגע הקשה ביותר עבור רייסברג וקבוצתו נרשם ביוני בשנה שעברה, בטור הוואלטה הספרדי, אחד מהמרוצים היוקרתיים בעולם, כאשר הקבוצה שלו עדיין פעלה תחת השם "ישראל פרמייר טק". ״הבעיות החלו במקצה החמישי בצפון ספרד שבו זינקנו כל הקבוצה יחד כי זה היה מקצה נגד השעון, מה שהפך את המטרה לקלה מאוד עבור המפגינים כי הם ידעו מיד מי אנחנו. נסענו בשורה בכביש מישורי ולא הבנו למה אחד מאיתנו בולם לפתע בלי סיבה, ואז ראינו חבורה של אנשים עם דגלי פלסטין שחסמו את הכביש. בזכות האדרנלין המשכנו ואפילו עשינו תוצאה טובה אבל בסיום נפל לנו האסימון והבנו בעצם מה קרה פה״, נזכר רייסברג, ״המפגינים הבינו שזה עובד להם והמצב פשוט החמיר מיום ליום.

חלק מהמקצים קוצרו כי מפגינים חיכו בעלייה האחרונה, ובמרוץ הסיום במדריד הם חסמו את הכבישים, חיכו לנו בכניסה לעיר עם המון שוטרים והיה בלגן שלם שהוביל לביטול המקצה. זה היה מלחיץ מאוד כי הרגשתי שהם יודעים בדיוק מי אני למרות שהורדנו את החולצות של ישראל. זה היה מפחיד וחששתי מאוד לביטחון האישי שלי, אם כי כמות השוטרים הגדולה סביבנו עזרה״. המקרה הוביל לזעזוע גם בטור העולמי וגם בקבוצה, שבסופו של דבר שינתה את שמה, הסירה סממנים ישראליים והחליפה נותני חסות - סילבן אדמס, הפילנתרופ הישראלי שהיה דומיננטי מאוד בה, לקח צעד אחורה. ״אני קודם כול ישראלי שאוהב מאוד את המדינה שלו. אבל אנחנו קבוצה מקצוענית עם רוב של רוכבים ואנשי צוות שהם לא ישראלים.

אני לא רוצה להיות מטרה ניידת. ואם אני אומר את זה, תחשוב מה הרוכבים הזרים מרגישים״, מסביר רייסברג, ״גם אם אתה תומך בנו, לרכוב עכשיו עם חולצה שכתוב עליה 'ישראל' זה לא דבר קל, בטח בספרד. גם אני לא אסתובב עכשיו בברצלונה עם סממן ישראלי, בשביל הביטחון האישי שלי. היה לי לא קל כשהורדנו את החולצה עם הכיתוב 'ישראל' אבל זה הוריד הרבה מאוד לחץ מהרוכבים, וזה משמעותי. סילבן אדמס הוא איש יקר שבזכותו יש ענף אופניים בישראל, אנחנו בקשר ואני תמיד אשמח לפגוש אותו ולרכוב איתו. אבל פשוט לא הייתה ברירה״.

בד בבד עם הקשיים שמולם מתמודד רייסברג, בתחילת חודש יוני הוא רשם הישג שיא בקריירה לאחר שזכה בחולצה הירוקה בטור אוברן־רון־אלפס היוקרתי (לשעבר דופינה) המתקיים בצרפת ומשמש כהכנה אחרונה לטור דה־פראנס. החולצה מוענקת למי שצבר הכי הרבה נקודות במהלך המקצים השונים, ומדובר בהישג שבו זכו בעבר שמות גדולים כגון אוסקר פריירה, אלוף העולם שלוש פעמים; מארק קאבנדיש, אחד המאיצים הגדולים בכל הזמנים ועוד שורה ארוכה של כוכבי אופניים. ״אני עדיין מתקשה להאמין שאני נמצא ברשימה של השמות שזכו בחולצה הזו. החולצה תלויה לי בחדר וכל פעם שאני מסתכל עליה אני מתרגש מחדש״, הוא מחייך. ״התפקיד שלי בקבוצה הוא לסייע לרוכב המוביל שלנו בכל תחרות וגם הפעם לא זינקתי כדי להשיג תוצאה מסוימת. אבל בסיום המקצה הראשון יצאתי לספרינט על דעת עצמי, ניצחתי בו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהשגתי נקודות בסבב.

״אופניים זה ספורט מאוד סיזיפי ואפילו הישיבה הבסיסית על הכיסא לא נוחה. יש פצעי לחץ ומזג אוויר משתנה. אבל בסופו של דבר החלום שלי הוא להיות הרוכב הכי טוב שאני יכול ולייצג את המדינה על הבמות הבכירות בעולם"

ביום השני הייתה לי אפשרות לבריחה והקבוצה נתנה לי את האפשרות ושוב ניצחתי בספרינט ביניים, מה שהעניק לי את החולצה בפעם הראשונה. מאותה נקודה ניסיתי לשמור עליה תוך כדי שאני פועל גם עבור מטרות הקבוצה. הרגשתי טוב מתמיד על האופניים, הצגתי את תחרות השיא שלי בקריירה וברגע שניצחתי זו הייתה הרגשה עילאית. אני לא רגיל לנצח, בטח במרוץ שנחשב מהקשים ביותר בעונה מול הרוכבים הכי טובים, וזו תוצאה יוקרתית מאוד ופריצה גדולה עבורי בקריירה״.

נדב רייסברג, 25, נולד בניו־יורק וחזר עם משפחתו ארצה לקיבוץ דפנה בגליל העליון כשהיה בן שלושה שבועות בלבד. ״גדלתי בבית של אבא שהיה רוכב אופניים וזכה באליפות ישראל כמה פעמים, אבל את הדרך שלי בספורט התחלתי בכדורגל. בגיל תשע הצטרפתי לקבוצת רכיבה מקומית בצפון הארץ, שאבא שלי גם היה חלק ממנה. זה היה חוג ולא חשבתי אז על אופציה להפוך למקצוען בעתיד, אבל כנראה ההתאהבות בענף החלה בתקופה הזאת. הכול השתנה עבורי ברגע שהוקמה בארץ אקדמיה לרוכבים שרציתי להיות חלק ממנה, בטח אחרי שסילבן אדמס הצטרף ורכש קבוצה מקצוענית. הבנתי אז שאני צעד אחד מלהיות בליגת האלופות של האופניים, מה שהוביל אותי לעבוד אפילו קשה יותר. אחרי כמה מרוצי הרים איכותיים ואליפות אירופה שבה הצגתי יכולת טובה, זומנתי למבחנים לאקדמיה, בסיומם קיבלתי הצעה לחוזה לשנתיים בקבוצת הפיתוח והפכתי מרוכב שטח לרוכב כביש״.

ביוני 2023, בתום השנתיים בקבוצת הפיתוח, חתם רייסברג על החוזה המקצועני הראשון בקריירה - כשהוא הופך לישראלי הראשון זה כמה שנים שזוכה להצעה כזאת. ״הקבוצה שלנו היא חלק מסבב העילית של הענף, ואני מתפרנס מהענף וחי את האופניים מסביב לשעון. אני עובד עם תזונאי צמוד, צוות מטפלים וכל דבר שאפשר לחשוב עליו בקבוצת ספורט מקצוענית. במהלך השנה אני 350 יום על האופניים עם שבועיים הפסקה, כי גם ביום מנוחה והתאוששות אנחנו מדוושים לפחות שעה וחצי. האימונים עצמם נקבעים על בסיס שבועי ולפי הצרכים לקראת התחרות הבאה, עם כמה ימי אימונים ברצף ואז יום מנוחה״.

״עליתי על אופניים חדשים כי שלי נשברו, וסיימתי את המקצה. רכבתי עוד 35 קילומטרים, ורק בשניים האחרונים הבנתי שהידיים שלי נשברו, כי לא הצלחתי להחזיק את הכידון. רכבתי לקו הסיום בלי ידיים, היישר אל האמבולנס״

רייסברג כאמור מתפקד על תקן פועל בקבוצה שמרוכזת בכל תחרות סביב הרוכב הבכיר שמוביל אותה. "העזרה שלי מתבטאת לפעמים בחסימת רוח בקטעים מסוימים כדי שהוא יבזבז פחות אנרגיה, עזרה במיקום בקטעים צפופים, להביא לו מים כשצריך וגם לעצור איתו להתפנות כשהוא צריך ולעזור להחזיר אותו לפלטון (דבוקת הרוכבים המרכזית במרוץ, ד"מ). אני רוכב ורסטילי שיכול לעשות מה שיבקשו ממנו, אם זה מרוץ בעליות או ספרינטים במישור, ואני מתחרה בשנה 80 יום יותר מרוכב מקצוען ממוצע, בגלל התפקיד שלי. יש הווי חברי בקבוצה שלנו, אנחנו מגובשים מאוד עם אותה מטרה, צוחקים ומבלים הרבה זמן יחד״.

בעונת הבכורה שלו כמקצוען, בסוף אפריל 2024, נבחר רייסברג להשתתף במרוץ הג'ירו ד'איטליה היוקרתי - מה שהפך בסוף לחוויה קשה מאוד עבורו. ״בשבילי, זינוק לגרנד טור כזה שפותח את העונה בשנה הראשונה שלי כמקצוען, היה דבר גדול. הייתי בעננים והגעתי הכי מוכן שאני יכול. הכול הלך חלק עד המקצה החמישי, ואז אחרי 35 קילומטרים אחד הרוכבים נפל, מה שהוביל להתרסקות המונית. הכביש היה רחב למדי והמהירות לא גבוהה במיוחד, 40 קילומטרים לשעה, לא משהו קיצוני. אבל נפלתי לא טוב על הידיים ושברתי את שתיהן. הבנתי מיד שמשהו לא טוב קרה, אבל בטור אם אתה לא מסיים את המקצה אתה לא יכול להמשיך למחרת, אז פשוט עליתי על אופניים חדשים - כי שלי נשברו - וסיימתי אותו.

רכבתי עוד 35 קילומטרים בצורה כזאת, כשבשני הקילומטרים האחרונים רכבנו על אבנים משתלבות ושם הבנתי שהידיים שבורות כי לא הצלחתי להחזיק את הכידון. רכבתי לקו הסיום בלי ידיים, היישר אל האמבולנס. זה היה קטע נורא שלא אשכח״. רייסברג, שיש לו כוח רצון ויכולת יוצאי דופן להכיל כאב, החל מיד בתהליך השיקום. ״השבועיים הראשונים היו נוראים כי המפרקים שלי היו שבורים ולא הייתי יכול לעשות כלום. חברה שלי חתכה עבורי את האוכל, ועברתי תקופה לא נעימה. אחרי חמישה ימים חזרתי לארץ למלון של סילבן, וזמן קצר אחרי כן התחלתי להתאמן בחדר כושר שעה וחצי בכל יום על מכשיר המדרגות. הייתה לי מטרה לחזור מהר אז קיבלתי את הסבל בהבנה".

גם השגרה עשויה להיות לא קלה. "אופניים זה ספורט פיזי וסיזיפי מאוד, ואפילו הישיבה הבסיסית על הכיסא היא לא נוחה, ודאי כשרוכבים שעות. יש פצעי לחץ ויש ימים חמים מאד או קרים מאד. מדובר בחיים תובעניים עם המון מסעות, רחוק מהבית, מבת הזוג והמשפחה, ולפעמים לא בא לך לעשות את זה. אבל בסופו של דבר החלום שלי הוא להיות הרוכב הכי טוב שאני יכול ולייצג את המדינה על הבמות הבכירות בעולם. זו התשוקה שלי. אני רואה בסבל הזה משהו שהוא לא נורא כל כך, וכשדברים הולכים טוב אני מרגיש הכי טוב בעולם ושאני מגשים את עצמי״.

95 יום לאחר ששבר את ידיו התאושש רייסברג ונבחר להצטרף לקבוצה במרוץ הוואלטה של 2024. "זה לא דבר רגיל לרוכב בכיר לזנק פעמיים בהפרש כזה לשתי תחרויות ברמה הזו, אבל קיבלתי הרבה תמיכה מהקבוצה, וברגע שיד אחת התאוששה והתחלתי אימוני רכיבה עם יד אחת באוויר, בקבוצה ראו את המוטיבציה שלי ונתנו לי את האופציה לזנק לתחרות״.

יצרתי קשר עם רייסברג בסיום יום של מרוץ יוקרתי שבו השתתף בפולין, כדי לנסות להבין מה עובר עליו בשבוע כזה. ״רכבתי היום 200 קילומטרים במקצה השלישי של המרוץ מתוך שבוע, וזה לקח ארבע ורבע שעות. הגוף שלי כבר רגיל למאמץ הזה ובסיום המרוץ מיד עושים מסאז׳, אוכלים הרבה פחמימות ומנסים להתאושש הכי טוב לקראת ההמשך״, שיתף רייסברג. ״יש מקצים ארוכים מאוד ומישוריים ברובם, אז אחרי שדואגים שתהיה פתיחה טובה נוצרת רגיעה של שעה או שעתיים שבהן הרוכבים נמצאים קרוב זה לזה ולרוב מתפתחת שיחה בינינו. שואלים אותי הרבה בנוגע לישראל, מה שהופך את הכול למעניין יותר. אנחנו מעלים זיכרונות, עושים קצת צחוקים ואז צריך לחזור למיקוד. אני יודע שזה מפתיע, אבל יש לנו רגעים במרוץ שבהחלט אפשר לנשום בהם״.

"הרוכבים שלנו מבינים יותר אופניים והיום כבר מסתכלים על תוצאות ולא רק על השתתפות. הרמה גבוהה יותר. שמחתי לראות באליפות ישראל הרבה צעירים שהיום כבר יש להם לאן לשאוף״

בימים שבהם רייסברג לא מתחרה ברחבי העולם או נמצא בישראל, הוא ממוקם עם חברי קבוצתו בג׳רונה, עיר בצפון מזרח ספרד, שבה ממוקמים גם מחסני הקבוצה והציוד שלה. אף שהבריק בתחרות ההכנה לטור דה־פראנס עם הזכייה היוקרתית, הוא לא נבחר לבסוף להיות מאלה שייצגו השנה את הקבוצה במרוץ המפורסם מכולם. ״זה היה מאכזב עבורי לא לצאת לטור דה־פראנס, אבל מי שנבחר היה ביניאם גירמאי, רוכב אריתראי מוכשר והכוכב העולה שלנו, שאליו הצטרף הצוות שעבד איתו לאחרונה בעוד אני שיתפתי איתו פעולה רק פעם אחת, וצריך זמן כדי ליצור תיאום מושלם. עכשיו החליטו לצוות אותי איתו, שינו לי את לוח הזמנים כדי שאתמוך בו, ואני מתרגש לקראת המשך העונה. אני מאמין שהציוות הזה נובע מהרצון של הקבוצה שבשנה הבאה אצטרף איתו לטור״.

לצד הרגעים המרגשים על הבמות הבכירות בעולם הגשים רייסברג חלום אישי בחודש יוני לאחר שזכה לראשונה באליפות ישראל ברכיבת כביש. ״בשנים הקודמות או שלא יכולתי להשתתף באליפות בגלל לוחות זמנים או בגלל בעיות בריאות. השנה החלטתי לעשות הכול כדי לגרום לזה לקרות, ואני שמח שהצלחתי״, אומר רייסברג, ״בפועל הזכייה הזאת הפכה אותי אפילו לחשוף יותר בתחרויות כי אני מחויב לרכוב בחולצה שמציינת שאני אלוף ישראל, אבל גם ככה קוראים בשמי בכל תחילת מקצה ואומרים מאיפה אני. לשמחתי התחושה שעכשיו השטח נרגע קצת, אם כי אין ספק שיהיו עוד מקומות שלא ארגיש בהם בטוח״.

מה דעתך על מצב הענף בארץ?

״אני חושב שהרוכבים שלנו מבינים יותר אופניים והיום כבר מסתכלים על תוצאות ולא רק על השתתפות, כאשר בשטח רוכבים כמו איתמר ריינהורן ועודד קוגוט כבר מנצחים במרוצים והרמה גבוהה יותר. שמחתי לראות באליפות ישראל הרבה צעירים שהיום כבר יש להם לאן לשאוף״.

ענף האופניים הוכתם בעבר בשל שימוש בסמים. מה מצבו כיום?

״כל רוכב מקצוען צריך לדווח כל יום באפליקציה איפה הוא ישן וקם בבוקר, ואם תשכח שלוש פעמים זה אומר שאתה מסומם ואתה בחוץ. עושים לי המון בדיקות, אפשר היום להפתיע אותך בכל רגע, ולדעתי זו הסיבה שהענף נקי״.

מה המטרות הבאות שלך העונה?

״אשתתף בכמה מרוצים בבלגיה ואז באיטליה. משם אמשיך לאליפות העולם בקנדה, אחזור לארץ, שוב לאיטליה, ואסיים את העונה בסין״.

על מה אתה חולם?

״לעשות טור דה־פראנס כבר בשנה הבאה, לנצח מקצה באחד המרוצים הגדולים בעולם, להגיע למשחקים האולימפיים ב־2028 ולחדש את החוזה שלי שיסתיים בסוף העונה הבאה. אחרי סיום הקריירה ארצה לפתח רוכבים ישראלים״.