למה כל כך מעט מדינות זכו במונדיאל? זאת השאלה שעמדה במרכז ניתוח חביב שפרסם השבוע האקונומיסט הבריטי. מאז 1930 השתתפו כשמונים נבחרות בגביע העולם בכדורגל, אבל רק 8 מדינות מחלקות ביניהן את הזכייה ב־22 טורנירים, כשחלקן חזרו על הזכייה 5 (ברזיל) או 4 (גרמניה, איטליה) פעמים.
האמת היא שעצם השאלה היא שגיאה סטטיסטית. אם כל הנבחרות היו בעלות סיכוי שווה לזכייה, היינו מקבלים מגוון כפול של זוכות. העובדה שרק 8 מדינות זכו מתוך 22 הזדמנויות היא ביטוי לאמת הפשוטה ש"זה לא כוחות", יש מדינות טובות יותר מאחרות בכדורגל. החלק המעניין בניתוח הוא בדיוק זה – מה הופך עמים מסוימים ליצרני כדורגלנים טובים יותר?
באקונומיסט הריצו מודל שמתבסס על דירוג ELO לאיכות הביצועים של נבחרות כדורגל ובדקו אותו מול שלל משתנים, מרמת העושר של המדינה ועד מדיניות ההגירה. ספוילר: אף אחד מהגורמים לא מכריע את המשחק לבדו. אוכלוסייה גדולה לא מספיקה, כפי שמוכיחות הודו וסין. כסף לא יקנה ניצחון, כפי שממחישות נסיכויות הנפט במפרץ. וגם מהירות הריצה איננה ערובה לניצחון בשלב הבתים, כפי שמדגימות הנבחרות האפריקניות.
הכי מעניין
ועדיין, ארבעה משתנים יחד: עושר, אוכלוסייה, גובה וגיאוגרפיה, מסבירים לפי המודל כ־70% מההצלחה בכדורגל. יש קשר חיובי ברור בין גובה התמ"ג לנפש של מדינות ובין הדירוג שלהן במדד. זיקה מובהקת בהרבה קיימת בין גודל האוכלוסייה ובין דירוג גבוה. ככל שמאגר הכישרונות הפוטנציאלי רחב ועמוק יותר, גובר הסיכוי שלנבחרת יגיעו כדורגלנים טובים יותר. הגובה הממוצע של הגברים גם הוא חשוב, אבל אולי מפתיע לגלות שענקים לא מצליחים יותר. הגובה האופטימלי הוא 1.81 מטרים. ככל שממוצע הגבהים במדינה רחוק מזה, בין כלפי מטה ובין כלפי מעלה, היא נוטה להצליח פחות בכדורגל.
אבל המשתנה החזק ביותר הוא הגיאוגרפיה, או ליתר דיוק - תרבות הכדורגל. בממוצע, מדינות מדרום־אמריקה מדורגות עם 640 נקודות מעל מדינות אסיה, ומנצחות ביותר מ־90% מהמפגשים ביניהן. גם אחרי שקלול העושר, גודל האוכלוסייה וגובה הגברים, מקבלים פער של כמעט 500 נקודות בדירוג הבינלאומי לטובת היבשת הלטינית. וכצפוי, גם נבחרות אירופה מצליחות בפער לעומת אזורים אחרים בעולם. באקונומיסט סיפקו המחשה מספרית לפערי תרבות הכדורגל: בהודו, על מיליארד ורבע אזרחיה, יש רק כ־50 מאמני כדורגל עם רישיון לאימון ברמות הגבוהות ביותר. בספרד, עם פחות מ־5% מאוכלוסיית הודו, יש יותר מאלפיים מאמנים ברמת הסמכה כזאת.
התוצאה של כל זה היא שהכדורגל הוא מועדון סגור. הדרך הטובה ביותר לנבא איזו נבחרת תדורג גבוה יותר במדד ELO היא להציץ בדירוג של לפני 50 שנה. כשמונים אחוזים מהמדינות שנמצאו ברבעון העליון של הדירוג ב-1976, רשומות שם גם היום. ההצלחה מנציחה את עצמה: מדינות טובות בכדורגל מפנות יותר משאבים לתחום, פותחות אקדמיות לנוער, ולילדים בהן יש חלום להצטיין במשחק. זו דרכם של הנתונים לבטא רעיונות של מורשת ואתוס.
גם הוויכוח הפוליטי הנוקב על הגירה הוא חלק מהסיפור. 96% משחקני נבחרת קורסאו נולדו במדינות אחרות. כך גם 62% משחקני נבחרת כֵּף וֶרְדֶּה, מהפתעות הטורניר. זה חלק ממגמה עולמית. שחקנים שלא הצליחו להיכנס לנבחרת במדינתם מוצאים דרך לייצג מדינה שקשורה למוצאם המשפחתי בדרך משכנעת יותר או פחות. בתוך שלושה עשורים שיעור השחקנים שמייצגים מדינה שלא נולדו בה, זינק מ־9% לרבע מכלל השחקנים.
כך הגענו למצב שבו הכוכב הגדול של סין הוא ברזילאי, והכוכב של קטאר הוא מתאזרח בלגי. חצי מנבחרת סנגל הם בנים של מהגרים למדינות אחרות, בעיקר צרפת. ובשנה שעברה נבחרת מלזיה נענשה על ידי פיפ"א לאחר שנחשפו זיופים בשורשים הלאומיים של שבעה משחקניה המתאזרחים. וזה לא נגמר שם. הכוכב הספרדי בעל השם הפלינדרומי לאמין ימאל, הוא בן להורים שהיגרו ממרוקו ומגינאה המשוונית. והסיפור הנהדר ביותר שייך למשפחת דואה מצרפת ששולחת שני בנים למונדיאל: דזירה שמשחק עבור צרפת, ואחיו גווילה המייצג את חוף השנהב. תורה מחזרת אחר אכסניה שלה.
עוד כתבות בנושא
