בצל המתיחות הגוברת בין ארצות הברית לאיראן ממשיכות שתי המדינות להתכונן לקראת אירוע השיא של הספורט העולמי השנה - מונדיאל 2026, שיחל ב־11 ביוני במקסיקו, שתארח ארצות הברית בצוותא עם קנדה ומקסיקו, בעוד נבחרתה הלאומית של איראן צפויה לקיים את הופעתה הרביעית ברציפות והשביעית סך הכול בטורניר הכדורגל היוקרתי בעולם.
״הנבחרת האיראנית המכונה "Team Melli" הייתה מאז ומעולם הסמל של העם האיראני ולפני הכול היא מייצגת אותו ולא את המשטר. במשך השנים גם שם היו מחלוקות פוליטיות פנימיות ושחקנים שתמכו במנהיגים, מה שלא קיים יותר היום. הנבחרת היא הפה של העם ופלטפורמה למחאה, וכל מי שהוא חלק ממנה חש סלידה ותיעוב אמיתי כלפי מה שקורה במדינה, ודאי בתקופה הנוראית שעוברת על האזרחים״, כך קובע אורי לוי, מקים אתר באבאגול, שדרן פרשן ומומחה לכדורגל ערבי ואסייתי, שהשיק השבוע עונה חדשה להסכת המצליח שלו ״שער״ בתאגיד השידור. ״עבור רבים באיראן כדורגל זה החיים, ולענף יש היסטוריה עשירה מאוד עם מועדונים חשובים שסיפורם משקף את סיפורה של המדינה. מבחינת תשתיות כרגע המצב שם לא טוב ומוזנח מאוד, אבל עדיין מדובר במדינת כדורגל מפוארת בקנה מידה אסייתי, שזכתה בגביעי אסיה, מעפילה תדיר לגביע העולם ומייצרת שחקנים מצוינים״.
מחאה שקטה. מונדיאל 22 בקטאר | צילום: איי.אף.פי
הוכחה לכך שהנבחרת היא נציגת העם אפשר היה לראות במונדיאל הקודם בקטאר, אז הגיעה הנבחרת לשחק במהלך מחאת החיג׳אב, שפרצה בעקבות מותה הטרגי של מהסא אמיני, צעירה בת 22 שנעצרה ועונתה בידי יחידת משטרה שתפקידה לפקח על חבישה נכונה של החיג׳אב על ראשן של נשים באיראן. לאות מחאה נמנעו שחקני הנבחרת מלשיר את ההמנון במשחק מול אנגליה, שהסתיים בתבוסה צורבת, בעוד השחקנים זוכים לתמיכה רבה מצד קהל איראני ביציעים. לאחר המשחק דווח כי משפחות השחקנים אוימו בסנקציות כלפיהם אם הדבר יימשך, מה שהוביל חלק מהם לשיר את ההמנון לפני המשחק נגד נבחרתה של ווילס, שהסתיים בניצחון 0:2.
״המשחק השלישי היה קרב מכריע על העפלה לשלב הבא מול ארצות הברית וכאן כבר היה מטען לאומי ורצון להתאגד סביב הנבחרת נגד האמריקאים, מה שהוביל לכך שכולם שרו את ההמנון״, מספר לוי, ״במשחק הזה פחות רצו להתרכז במחאות במטרה להעפיל לשלב ההכרעה לראשונה, מה שלא קרה בסופו של דבר לאחר שהם נוצחו במשחק״. המפגש הראשון בין ארצות הברית לאיראן בגביע העולם התקיים בשלב הבתים ב־1998 בצרפת, במה שנחשב עד היום למשחק הכדורגל הפוליטי בכל הזמנים. ״המשטר האיראני אסר אז על השחקנים ללחוץ את ידיהם של השחקנים האמריקאים, מה שמנוגד לחוקי פיפ״א ונגד הרצון של השחקנים להפגין אנושיות מול יריביהם ומול הצופים בכל העולם. בסופו של דבר נמצא פתרון יצירתי - השחקנים האיראנים עלו למגרש עם פרחים ונתנו אותם לשחקנים שמולם, מה שהפך לאחד הרגעים המרגשים והמיוחדים בתולדות המפעל״.
באופן טבעי, גם לקראת הטורניר השנה שוררת מתיחות בין הצדדים. ביוני בשנה שעברה חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על תקנה האוסרת על תושבים מ־13 מדינות, כולל איראן, להיכנס לתחומי ארצות הברית - עם החרגה לספורטאים, אנשי צוות ומשפחות המשתתפים, ובנובמבר, לאחר שנאסרה הכניסה של יושב ראש ההתאחדות האיראנית מהדי טג׳ להגרלת המשחקים, החליטו האיראנים להחרים אותה.
״בשני הטורנירים האחרונים ברוסיה וקטאר, בעיקר בגלל הקרבה, היו לא מעט אוהדים תושבים מאיראן שהגיעו ללוות את הנבחרת במשחקים. בארצות הברית זה יהיה קשה יותר, גם בגלל המחירים המטורפים שהם הרבה מעבר ליכולת הכלכלית של האוהד האיראני הממוצע וגם בגלל איסור הכניסה שקיים כרגע בארצות הברית״, קובע לוי, ״מצד שני יש קהילה איראנית ענקית ודומיננטית בארצות הברית, בעיקר בלוס־אנג׳לס, והם ייהנו מתמיכה ביתית של האוהדים שחיים בגולה״.
הכוכב הגדול. מהדי טרמי | צילום: איי.אף.פי
המחאות הגדולות באיראן הובילו להרג של עשרות אלפי אזרחים ובהם גם כמה כדורגלנים ששיחקו ברמות נמוכות יותר ופחות מוכרים. הסיטואציה הנוכחית מעמידה כרגע בסימן שאלה את הופעת האיראנים בטורניר בסופו של דבר. ״אם הטורניר היה מתקיים בכל מדינה אחרת הייתי אומר שאין סיכוי שהאיראנים לא יגיעו למשחקים, כי בזמן הטורניר המדינה המארחת הופכת למדינת פיפ״א, ולא משנה איזו מדינה זו הייתה. היא זו שקובעת את החוקים ומי שמוציא תעודת אוהד יכול להיכנס לכל מדינה על תקן תייר ואוהד כדורגל. הפעם זו פעם ראשונה שבה פיפ״א תלויה בחסדיו של הנשיא טראמפ, שהתנפל על המונדיאל הזה ומתכוון להשתמש בו לצרכיו הפרטיים ולא נראה שמישהו עומד או יכול לעצור אותו״, מנתח לוי, ״טראמפ יודע היטב מה כוחו של הכדורגל וחשוב לו גם להבדיל בין המשטר שהוא נגדו לבין העם, שהוא בעדו. אז יש סיכוי גדול שכן תינתן כניסה בסופו של דבר לאוהדים שירצו להגיע משם. אם הוא יתקוף שם ותתחיל גם מלחמה מול ישראל, יכול להיות שהדברים ישתנו. גם את יוגוסלביה שלחו הביתה ב־1992 שבוע לפני שהחל טורניר היורו בגלל מילושביץ׳ והמלחמה בבלקן״.
אם הכול יתנהל כמתוכנן, איראן תשחק בבית מספר 7 יחד עם נבחרות בלגיה, מצרים וניו־זילנד, שיקיימו את המפגשים בקליפורניה, סיאטל וונקובר, קנדה.
״לאיראן יש בהחלט סיכוי טוב לעבור את שלב הבתים בפעם הראשונה, בטח בטורניר שבו ישתתפו הפעם 48 נבחרות ואתה לא חייב לסיים שני כדי להמשיך הלאה״, קובע לוי, ״אנקדוטה משעשעת היא שמהמפגש בין איראן למצרים נבחר משום מה להיות 'משחק הגאווה' לכבוד הקהילה הגאה. זה כנראה יצא בטעות, ובכל זאת יש תחושה שזו קצת באצבע בעין של המארגנים לשתי מדינות שרחוקות מלתת זכויות אזרח לחברי הקהילה במדינות שלהם״.
///
את משחק הכדורגל הביאו לאיראן בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20 תושבים בריטים ומיסיונרים אמריקאים שחיו בה והקימו קבוצות לעובדי הנציגות הבריטית, הבנק הקיסרי וחברת הטלגרף ההודו־פרסית שהתחרו זו בזו. בשלב הראשון התושבים המקומיים היו רק על תקן צופים במשחקים אבל בשלב מסוים הצטרפו כמה מהם לקבוצות המהגרים ולעיתים אף ספגו ביקורת על כך שהם מעיזים לשחק את ״משחק הכופרים״. עם הזמן נכנס המשחק לאיטו לתרבות הפרסית. קבוצות מקומיות ראשונות הוקמו ב־1910, חמש שנים לאחר מכן הפך הכדורגל לחלק מתוכנית הלימודים לחינוך גופני של הקולג׳ האמריקאי במדינה, שלימים נקרא קולג׳ אלבורז, מה שהוביל מוסדות לימוד אחרים לחקות אותם ואת המודרניסטים הפרסים לראות בכדורגל ובספורט קבוצתי אמצעי שימושי להטמעת ערך שיתוף הפעולה בין התושבים. ב־1921 הוקמה האגודה לקידום הכדורגל בחסותו של רזא חאן, קצין בצבא האיראני שהוביל להפיכה ב־1925 ושינה את שמו לרזא שאה. לימים הפכה האגודה להתאחדות הכדורגל הפרסית, שהצטרפה לפיפ״א ב־1945. עשור קודם לכן, ב־1934, הזמינה הממשלה את תומאס ר' גיבסון, בוגר טרי של אוניברסיטת קולומביה, לבנות תוכנית לחינוך גופני עבור בתי הספר הפרסיים ותוך חודשים ספורים הוא הקים 24 קבוצות שהתחרו זו בזו. באותן שנים הקבוצה המצליחה ביותר של פרס הייתה קבוצת טאופמן מטהרן בעוד קבוצות סאחין ודאראי הפכו ליריבותיה הגדולות אבל מי שבאמת שינתה את התמונה היא קבוצה שהוקמה ב־1945 בידי מועדון אופניים בטהרן, שזכתה לחסותו של השאה שקרא לה טאג׳, כתר בפרסית, ועם השנים הפכה לשם דבר בכדורגל העולמי.
״המועדון הזה הפך לקבוצה החזקה והדומיננטית ביותר באיראן בחלק השני של המאה ה־20 עם זכייה באליפויות וגביעים, כאשר ב־1970 הם זכו בליגת האלופות של אסיה לאחר שגברו בטהרן על הפועל תל אביב בתוצאה 1:2, כאשר בשנים הללו שיחקו קבוצות ישראליות והנבחרות הלאומיות של המדינות זו מול זו ללא שום בעיה״, מספר לוי, ״אחרי המהפכה האסלאמית ובמסגרת רמיסת כל סמלי התרבות של מה שהיה קודם המועדון השתנה שמו של המועדון לאיסתקלאל - עצמאות בפרסית, שהפך לסמל של הרפובליקה האסלאמית. הקבוצה משחקת במדים בצבעי כחול־לבן ולמועדון יש מיליוני אוהדים, בעיקר ממרכז אסיה״.
ב־1963 נוסדה פרספוליס, שהפכה ליריבתה העירונית הקשוחה של איסתקלאל. ״מדובר במועדון עצום שהיה מזוהה מהרגע הראשון עם האמנים, הבוהמיינים ואלה שמחוברים לזרים בטהרן. מועדון שתמיד ייצר שחקנים, משך אליו את כל השחקנים הכי מוכשרים במדינה וממדינות במרכז אסיה והפך למועדון המעוטר במדינה״, מספר לוי, ״זה מועדון שסירב לשנות את שמו גם אחרי המהפכה וכתוצאה מכך הפך לאנטי־ממסדי ולסמל התנגדות לשלטון והוא מסמל את אותם הדברים עד היום למילוני האוהדים שלה ברחבי העולם״.
בית גידול לכוכבים. נבחרת איראן | צילום: איי.אף.פי
ההפיכה ב־1979 שינתה באופן דרמטי את מצב הכדורגל באיראן מאחר שהמשטר החדש לא גילה יחס חיובי לענף, טען שהמשחק גורם להסחת דעתם של הצעירים, התנגד לתשלומים הגבוהים של קבוצות מקומיות שהחתימו כוכבים מארצות אחרות וטען שמדובר שכל ההתנהלות סביב המשחק היא עדות לניוון תרבותי שמגיע מהמערב. בפועל כל מועדוני הכדורגל הולאמו, הליגה הבכירה בוטלה ונאסר על נשים להשתתף במשחקים. רק השעיית הנבחרת ב־1986 ממפעלים בינלאומיים הפילה את האסימון למשטר שמדובר בטעות וגרם לשלטונות לפעול לחזרת פעילות שוטפת, ולאחר מותו של האייתוללה חומייני ב־1989 נרשמה הקלה מצד המשטר כלפי הענף.
״לפני החזרת הליגה העמידו השלטונות תנאי בפני ראשי קבוצת פרספוליס, שאם תרצה להיות חלק מהליגה המתחדשת, עליה להוסיף לשמה גם שם שמזוהה עם המהפכה. השם שנבחר היה פירוזי - אומץ ועוז בפרסית, שם שלבסוף הוסר ממנה ב־2012 בעקבות החלטה של אנשי הקבוצה״. כיום משחקות 16 קבוצות בליגה הבכירה באיראן, המכונה ליגת המפרץ הפרסי, והאלופה המכהנת היא קבוצת טרקטור פאזי מתבריז בחבל אזרבייג׳אן, מועדון פאר נוסף שידוע כמתנגד למשטר. באיראן מתנהלות גם ליגות משנה שנחשבות לחלשות מאוד, כל המשחקים בליגה הבכירה מועברים בשידור ישיר בטלוויזיה ובדיוק כמו אצלנו, יש בכל שבוע תוכניות מיוחדות לסיכום המחזור.
״עד לא מזמן היו הקבוצות בבעלות המשטר, שאנשיו שהתערבו בנעשה בקבוצות באופן בוטה, כולל המועדונים הבכירים במדינה, שהגיעו למצב גרוע מאוד מבחינה כלכלית. במשך השנים ניהלו את הקבוצות אנשי עסקים ומנהלים של חברות ממשלתיות, אבל בשנים האחרונות פתחו את זה ונתנו לבנקים הגדולים באיראן נתחים מהניהול של הקבוצות הבכירות וזה יצר שינוי לטובה״, מסביר לוי, ״ועדיין בגלל הסנקציות שמוטלות על איראן קשה מאוד לנהל שם את הכדורגל, מוסר התשלומים נמוך מאוד, רבים מהשחקנים והמאמנים לא מקבלים את התשלום המלא שחתמו עליו ומאחר שכרגע אין העברות סוופיט, מורכב מאוד לעשות העברות בינלאומיות, מה שעדיין לא מונע בסופו של דבר מלא מעט זרים להגיע.
"בשנתיים האחרונות, בגלל ההשקעות הגדולות בליגה הסעודית, הרבה זרים בוחרים לבוא לאיראן כדי שיראו אותם משחקים במטרה לנסות לזכות בחוזה בכסף הגדול של הסעודים״. הקבוצות הבכירות של איראן מייצגות אותה במפעלים האסייתיים הבכירים - ליגת האלופות של אסיה 1 ו־2. ״הדרבי של טהרן זה האירוע המרכזי של השנה, וכשמגיעה קבוצה גדולה מסעודיה, קטאר או איחוד האמירויות, מגיעים למשחקים סדר גודל של מאה אלף איש והאווירה שם פשוט מחשמלת״, אומר לוי, ״קשה להגיד שהכדורגל האיראני משגשג, אבל כן גדלים שם כישרונות גדולים שיוצאים לליגות הבכירות ומובילים את הנבחרת להישגים ברמה הבינלאומית כשהכדורגל האסייתי כולו נמצא בהתקדמות גדולה. יש הרבה שחושבים שמדובר במקום מאוד חדגוני ופלקטי אבל האמת שאיראן זו מדינה מגוונת ועשירה עם יותר מ־140 שפות מדוברות, תרבות נהדרת ובלי סוף מוצאים אתניים״.
שווה את ההשקעה, אבל מוטל בספק. אזמון | צילום: איי.אף.פי
הכוכב הגדול ביותר של האיראנים כיום הוא מהדי טרמי, חלוץ אולימפיאקוס היוונית שהחל את הקריירה שלו באקדמיות של שאהין בושהר ואיראניאן בושהר, ששיחק בעבר בהצלחה בפורטו הפורטוגלית ואינטר האיטלקית. בנבחרת יש לו עד היום 55 שערים ב־95 הופעות בינלאומיות.
כוכב נוסף הוא החלוץ סרדאר אזמון ששיחק במשך השנים בלברקוזן בגרמנית ורומא האיטלקית. אזמון ידוע כחובב סוסים גדול ובקיץ 2024 החתימה אותו שבאב אל־אהלי מאיחוד האמירויות, שהעניקה לו חוות סוסים ענקית במדינה. הוא היה חלק מכל הנבחרות הצעירות של איראן, כבש 45 שערים ב־71 הופעות בבוגרת אבל עדיין בספק לטורניר בקיץ לאחר שלאחרונה שבר את רגלו.
שחקנים בולטים נוספים הם השוער הוותיק עלירזה בייראנבאנד ושחקן ההגנה הוותיק ראמין רזאיאן, שמשמשים כיום לסירוגין כקפטנים של הנבחרת. באיראן מתנהלת גם ליגת כדורגל אחת מרכזית לנשים בנוסף לליגות אזוריות קטנות יותר ונבחרת בינלאומית רשמית שמייצגת את המדינה. לאורך השנים פורסמו מקרים והאשמות כלפי הנבחרת שהיא משתפת גברים מחופשים. מקרה אחד נרשם ב־2014 אז נטען כי שיתפו ארבעה גברים בנבחרת ושנה לאחר מכן ההאשמה נוספת, הפעם של שיתוף שמונה גברים. ב־2021 טענה הנבחרת הירדנית שהשוערת במשחק נגדה הייתה שוער, אבל לפחות במקרה הזה הוכח שהשוערת סובלת מבעיה רפואית שגורמת לה לסבול מעודף הורמונים גבריים ושלא מדובר בזיוף אלא במחלה. ״אף שלנשים מותר לשחק, בחלק מהאצטדיונים, כולל זה שמארח את משחקי הנבחרת, הכניסה לנשים אסורה, מה שלא מונע מרבות מהן להתחפש לגברים כדי להיכנס ולצפות במשחקים. בשנים האחרונות כבר פתחו כמה משחקים עם יציע למשפחות ולשם הגיעו נשים, בעיקר נשות השחקנים ומקורבות, ובמקומות אחרים במדינה יש כבר נוכחות גדולה יותר, אבל זה עדיין לא מספיק וכרגע המאבק הזה הוא חלק מהמאבק הכולל של רבים מהעם האיראני נגד המשטר שלו בתקופה מאוד שחורה בהיסטוריה של האזור שלנו״.