ממש כמו בתרגילים על הטרמפולינה כך גם בדרכו הספורטיבית, שם־טוב עמיאל היה זקוק לנחיתה חזקה כדי להמריא ממנה לגבהים חדשים. זה קרה כשהיה בן 16, בתחרות בינלאומית בפולין. הוא כבר היה אז בעל ותק של שנתיים בתחרויות בענף, אך אלה לא היו שנתיים קלות. "בהתעמלות מכשירים, אם נופלים במהלך תרגיל, אפשר מיד לעלות בחזרה למכשיר", עמיאל מסביר. "בטרמפולינה, בתחרויות ברמת המתחילים, נפילה פירושה סיום התרגיל. היה לי קשה מאוד להתחרות ככה. בשנתיים הראשונות, שבהן היו ארבע תחרויות בשנה, לא הצלחתי לסיים אפילו תרגיל אחד. בכל פעם אמרתי לעצמי שבפעם הבאה זה לא יקרה, המשכתי להתאמן, ובתחרות הבאה - שוב נפלתי".
לפולין הוא הגיע שבוע לפני תחילת התחרות כדי להתכונן היטב. "הייתי טוב כל כך באימונים עד שמתחרים צעירים ביקשו להצטלם איתי. ואז הגיעה התחרות, ובתרגיל הראשון נפלתי בתוך שתי שניות. התאפסתי, התחלתי מחדש, ומיד נפלתי שוב. מצאתי את עצמי יושב בפינת האולם במדינה זרה, אחרי שסיימתי תחרות בתוך כמה שניות בגלל חוסר ריכוז. שם החלטתי שזה לא יכול לקרות עוד, אני צריך לשנות את הגישה שלי. הפסקתי להגיד לעצמי לפני כל תחרות 'רק לא ליפול', כי הבנתי שזה מכניס לי לתודעה את אפשרות הנפילה. במקום זה התחלתי להגיד – 'זה יהיה התרגיל הכי טוב בחיים שלי'. אני קובע לעצמי עובדה, ובאמת מאז הפסקתי ליפול, והדברים עובדים כמו שצריך. עכשיו זכיתי בפעם השלישית ברצף באליפות הארץ לבוגרים, והתחרות בדרגת סניור. אני מקווה שזה עוד סימן להתפתחות ענף הטרמפולינה כאן בארץ".
ענף ההתעמלות הישראלי הגיע בשנים האחרונות לפסגות גבוהות - מדליות זהב וכסף אולימפיות וזכיות באליפויות עולם ואליפויות אירופה. אבל יש עדיין לאן להעפיל, וכעת מקצוע התעמלות נוסף, שלא זכה עד כה לחשיפה גדולה, מתחיל להרים את ראשו – במידה רבה בזכות שם־טוב עמיאל, בחור צעיר מהיישוב תקוע. לפני שבועות אחדים הוא היה לאלוף ישראל הראשון בטרמפולינה בדרגה הבכירה, וזו לא הבשורה הטובה היחידה, אבל הדרך עדיין ארוכה. "משנה לשנה הענף שלנו הולך וגדל", אומר עמיאל. "אני מעריך שבגילים הצעירים יש כיום מאות שעוסקים בו. הבעיה היא שאחרי גיל 18 נשארים אולי אחוז אחד מהמתעמלים. אין די מתחרים בארץ, וזה פוגע בנו מקצועית".
כשמכירים מקרוב את חוקי הענף, אפשר להבין מדוע לא רבים מתמקצעים בו. הטרמפולינה מזוהה אולי עם שעשוע לילדים, אבל מדובר בספורט מאתגר ואף מסוכן. המתעמלים מבצעים תרגילים אקרובטיים מורכבים בקפיצות לגובה רב – לעיתים יותר משבעה מטרים. בין ריחוף אחד למשנהו הם צריכים שרגליהם ייגעו במרכז המשטח, ובסיום נדרשת מהם נחיתה מושלמת ועמידה יציבה של שלוש שניות. "זה המכשיר הכי מפחיד, עם האלמנטים הכי מורכבים בעולם ההתעמלות, ואקרובטיקה בדרגת קושי גבוהה מאוד", עמיאל קובע. "הממד המנטלי כאן הוא קריטי, וכדי להשתפר אני עושה מדיטציות ומדמיין את התרגילים שלי בראש לאורך תשעים אחוז מהיום.
"בתחרויות הסניור מבצעים שני תרגילים בכל סיבוב, ולצורך חישוב הניקוד לוקחים את הטוב מהם. הקושי המנטלי מתגבר אם לא הצלחתי לסיים את התרגיל הראשון, כי אני יודע שיש לי רק עוד קפיצה אחת, והיא עשויה לקבוע אם בשנה הקרובה אצא לתחרויות בחוץ לארץ או לא. במקרה של כישלון, יישארו לי רק שנת אימונים וכמה תחרויות בישראל.
"בהתעמלות מכשירים יש לך שש אפשרוית להתחרות בהן. אם אתה לא טוב באחד המכשירים, עדיין יש חמישה אחרים שבהם תוכל להצטיין. בטרמפולינה היא מכשיר אחד, קל יותר לטעות. זה ענף אכזרי מאוד, אבל גם כיפי".
ויש גם פחד כשקופצים ועושים סלטות בגבהים האלה?
"לא אגיד שאין בי פחד, אבל עם הזמן למדתי להתעלם ממנו, כי המטרה שלי היא להגיע הכי רחוק שאפשר. לפעמים לקראת סיום אימון, כשאני כבר מותש וכואב בכל הגוף, המאמן מבקש שאעשה תרגיל מורכב - ואני באמת מפחד, וחושב שאני אפילו עלול למות פה בעוד רגע. ובכל זאת אני עולה לטרמפולינה ועושה את האלמנט. לפעמים אני מתחיל תרגיל, נופל, מתחיל, ונופל שוב, ובכל פעם הפחד רק גדל - אבל אני עדיין לא מוותר, ומנסה פעם אחר פעם עד שאצליח".
צילום: נעמה גרינבאום
*
הוא בן 19, השני מארבעת הילדים במשפחתו. קריירת הקפיצות שלו החלה כבר בילדותו בגוש עציון. "הייתי ילד אנרגטי שרוצה להיות בחוץ כמה שאפשר. שיחקתי כדורסל, אהבתי ספורט, ומגיל צעיר ניסיתי לעשות סלטות במיטה, גם כשלא הכרתי עדיין את עולם האקרובטיקה", הוא נזכר. "בגיל 6 ליוויתי בת דודה שלי, שקטנה ממני בשנה, לחוג אקרובטיקה. היא התביישה ללכת לבד, ונכנסתי איתה לשיעור ניסיון. מהר מאוד פיצלו אותנו ושלחו אותי לקבוצת המתקדמים. עשיתי שם גלגלונים, פליק־פלאק ועמידת ידיים, והתאהבתי בזה. כשחזרתי הביתה המשכתי לעבוד על האלמנטים האלה, התאמנתי בחצר עם אבא שלי, ולא רציתי להפסיק".
לא עבר הרבה זמן עד שעמיאל הבין שאין לו הרבה מה לעשות בחוג הזה. "כבר בשיעור השני הרגשתי שאני יודע הכול, ושזה משעמם אותי. זה היה חוג פשוט, לילדים עד כיתה ג', והחלטתי לעזוב. כעבור זמן אמא שלי לקחה אותי למבחני הנבחרת להתעמלות מכשירים באצטדיון טדי. עברתי את הבחינות והצטרפתי לקבוצה. אהבתי את זה מאוד, אם כי זה לא היה פשוט בשבילי: הייתי קטן מאוד, התפתחתי גופנית מאוחר, וכדי להצליח בהתעמלות מכשירים צריך להיות חזק וגדול".
כעבור שנתיים קיבלו עמיאל וחבריו הודעה על סגירת המועדון. "לא הסכמנו לוותר על הענף, והצטרפנו לאגודת מכבי תל־אביב. המשמעות בפועל הייתה שבכל יום לקחתי טרמפ לירושלים, אוטובוס לתחנה המרכזית, רכבת לתל־אביב ואז עוד אוטובוס לאולם, ואותו דבר גם בחזור. הייתי רק בן 12, אז בנסיעות הראשונות אבא שלי הצטרף אליי, עד שלמדתי את המסלול בעל פה – ועדיין מדי פעם מצאתי את עצמי בקריית־גת, בהרצליה ובכל מיני מקומות לא קשורים", עמיאל צוחק.
הוא התאמן והתחרה במסגרת האגודה התל־אביבית במשך שנתיים. "המקצוע החביב עליי היה תרגילי הקרקע, ובתחרויות האלה סיימתי תמיד במקום הראשון או השני. במכשירים האחרים הצלחתי פחות, ועם הזמן הפסקתי לאהוב את התעמלות המכשירים. המשכתי להתאמן על תרגילי הקרקע, אבל הרגשתי שאני צריך למצוא משהו נוסף שיהיה טוב בשבילי. בדקתי כמה אפשרויות, וגיליתי שבאצטדיון טדי הוקם אולם לאימון בטרמפולינה וב־Tumbling pass - ענף אקרובטיקה שבו רצים לאורך מזרן ועושים סלטות למרחק. הלכתי לראות מופע של תרגילים כאלה, אהבתי את זה מאוד והחלטתי להצטרף. באחד האימונים ניסיתי לקפוץ בטרמפולינה, והתחברתי מיד. הרגשת התעופה באוויר היא פשוט נהדרת. גם היום, אני כל הזמן מחכה שהאימון יתחיל".
צילום: נעמה גרינבאום
עמיאל הצטרף לקבוצת מכבי אקרובטים ירושלים, ולמרות החיבור המיידי והמחויבות המלאה, השנתיים הראשונות שלו כקפצן היו מלוות כאמור בתסכולים רבים. אחרי התחרות המאכזבת ההיא בפולין הגיע המפנה. באליפות העולם לפני כשלוש שנים בבולגריה, סיים עמיאל במקום ה־14 מתוך 100 בדרגה שעדיין לא הייתה הבכירה ביותר. ואז הגיעה המלחמה, ושוב בלמה את התקדמותו. "זו תקופה מורכבת בשבילי, כמו לכולם. רגע לפני המלחמה השגתי את הקריטריון לאליפות העולם באנגליה, אבל השב"כ אסר עלינו לצאת. בגלל המצב ירדה המוטיבציה שלי, האימונים נעצרו בבת אחת, וגם כשהתחדשו היה לי קשה להתאמן, ולא הצלחתי לחזור לעצמי. זה גם הוביל לפציעה קשה בקרסול, ואחריה חמישה חודשי שיקום שבהם לא עליתי על המשטח".
לבסוף שב לטרמפולינה ולמסלול ההצלחות, ובחודש שעבר עמד בפעם הראשונה בקריטריון לאליפות העולם בדרגה הבכירה. באוקטובר הקרוב הוא צפוי לצאת לתחרות שתיערך בספרד. "מכיוון שלא הייתי כמה שנים במעמד הזה, אין לי כרגע דירוג עולמי, אבל אני מקווה שזה ישתנה באוקטובר. עד היום גם לא התחריתי באליפויות אירופה, כי לא הרגשנו צורך לעשות את זה בדרגות הנמוכות יותר, אבל אני מאמין שבאליפות הבאה של הסניור באירופה אשתתף".
*
הטרמפולינה הראשונה נוצרה ככל הנראה בידי האינדיאנים משבט האינואיט. במאה ה־19 כבר מוזכרת הטרמפולינה בספרות כמשמשת למשחק באירופה ולמופע קרקס. בשנות השלושים של המאה ה־20 פותחה הטרמפולינה המודרנית, וב־1964 כבר נערכה בלונדון אליפות העולם הראשונה בענף. האיגוד הישראלי העוסק בתחום הוקם בשנות התשעים.
לקראת האולימפיאדה של שנת 2000 הוכרז כענף אולימפי, ונקבעו קריטריונים קשוחים להעפלה למשחקים שנערכו בסידני. "רק 16 קופצים עולים לתחרות האולימפית, ובהם אלוף העולם ואלופי כל אחת מהיבשות", עמיאל מסביר. "חוץ מזה, מתקיימות בכל שנה ארבע תחרויות של גביעי עולם שמעניקות נקודות דירוג. צריך להגיע לכמה שיותר גמרים ומעמדי פודיום לאורך ארבע שנים, וכך לצבור נקודות. המדורגים הבכירים משלימים את הרשימה האולימפית.
"למרות הקושי, השאיפה והמטרה שלי היא להגיע לאולימפיאדה. אני מקווה להשתתף כבר בלוס־אנג'לס 2028, שזה יהיה הישג מטורף ומפתיע, ואם לא, אז במשחקים של 2032. אני כרגע אולי הכי טוב בארץ - לצד בן ננדזה, שהוא חבר טוב שלי - אבל אני עדיין לא ברמה האולימפית. צעירים במדינות אחרות רואים נציגים מהמדינות שלהם מגיעים למקומות האלה, וזה עוזר גם להם לגדול. אני, לעומת זאת, צריך לעשות משהו שעדיין לא היה פה מעולם".
מה נחוץ לך כדי שתוכל להמשיך בהתקדמות?
"אני צריך לצאת לכמה שיותר מחנות אימון בחו"ל. הייתי לא מזמן במחנה כזה ביוון, והתאמנתי שם עם אלוף עולם, אלוף אירופה וקופץ שסיים חמישי במשחקי פריז. מחנה כזה מאפשר לי לעקוב אחרי התנהלותם מחוץ למשטח ועליו, לראות את רמת האימונים, לשאול שאלות ולהמשיך להתמקצע. כרגע הם טובים יותר ממני, אבל האימונים לצידם נתנו לי הרבה מוטיבציה, ואני רואה את עצמי מגיע לרמות האלה".
צילום: נעמה גרינבאום
אתה מקבל את המעטפת שדרושה לך כדי להצליח?
"מאז שעמדתי בקריטריון לדרגת הסניור, איגוד ההתעמלות מממן לי יציאה לתחרויות בכל שנה, וזו עזרה גדולה. בנוסף, מועדון מכבי אקרובטים ירושלים תומכים כמה שאפשר. אני מקווה שבקרוב אוכל להתחיל שירות לאומי בתקן של ספורטאי מצטיין, וכך אוכל להמשיך להתאמן כמו שצריך".
מה סדר היום שלך?
"בכל יום יש לי אימון עם המאמן שלי עמרי זכאי, אחר כך אני עושה אימון כושר, ואז ממשיך באימונים שאני מעביר מטעם המועדון שלי בחוגים לגילים שונים - מילדים בני 3 ועד לקופצים בני 20 ויותר. בסיום היום, אם אימון הכושר לא היה ארוך מספיק, אני משלים אותו. יש תקופות שאני מתאמן בהן פעמיים ביום, ולפעמים מורידים קצת פעילות לפני תחרות. הכול מתנהל לפי המטרה הקרובה".
על מה אתה חולם?
"מבחינתי יש מטרות, ויש חלומות. המטרות הן היעדים הראליים והקרובים יותר, כמו לעלות לגמר באליפות עולם ובאליפות אירופה, ולאסוף כמה שיותר נקודות בגביעי העולם. החלום הוא להגיע לאולימפיאדה".
עד כמה אתה מקריב כדי להגשים את החלום הזה?
"בשנות התיכון, כשלא יכולתי לצאת לטיולים שנתיים כי הם תמיד נפלו על הימים של אליפות הארץ, או כשלא הלכתי למסיבות כיתה הרגשתי שאני נאלץ לוותר על משהו. היום אני כבר לא מרגיש שאני מקריב, אלא שזה מה שאני באמת רוצה לעשות. אין לי עניין ביציאות למועדונים או בשתיית אלכוהול, זה פשוט לא מושך אותי".
אם יש לך עכשיו יום כיף, מה אתה עושה?
"קרוב לוודאי שאבלה עם בן ננדזה, כי שנינו גם ככה כל הזמן יחד, מתאמנים ומתחרים. כשיש לנו יום פנוי, אנחנו אוהבים לשבור שגרה. בעבר היינו משחקים כדורסל או סנוקר, ובזמן האחרון אנחנו נוסעים לתל־אביב, משחקים כדורעף על החוף, שוחים וגולשים. אנחנו אוהבים לשחק גם שחמט ושש־בש. אנחנו חברים קרובים מאוד, ממש כמו אחים".
יש לך כבר מחשבות על העתיד הרחוק יותר?
"כרגע, העדיפות הראשונה עד גיל 30 היא הקריירה הספורטיבית שלי, אבל אני שואף גם להקים יום אחד בית ספר משלי לאקרובטיקה".
"צעירים במדינות אחרות רואים נציגים ממדינותיהם מגיעים לאולימפיאדה, וזה עוזר גם להם לגדול. אני לעומת זאת צריך לעשות משהו שעדיין לא היה פה מעולם. הייתי לא מזמן במחנה אימונים ביוון, והתאמנתי שם עם אלוף עולם ואלוף אירופה. זה אפשר לי לעקוב אחרי התנהלותם, לשאול שאלות ולהתמקצע"
"מצאתי את עצמי יושב בפינת האולם אחרי שסיימתי תחרות בתוך כמה שניות. שם החלטתי שאני צריך לשנות את הגישה. הפסקתי להגיד לעצמי לפני כל תחרות 'רק לא ליפול'; במקום זה התחלתי להגיד – 'זה יהיה התרגיל הכי טוב בחיים שלי', ובאמת מאז הפסקתי ליפול"