"חשוב שיבינו שכדי לנצח צריך גם להפסיד"

השבוע הראשון במשחקי טוקיו 2021 הסתיים באכזבה גדולה עבור המשלחת הישראלית לאחר שכל המועמדים לזכייה במדליה בנבחרת הג'ודו לא הצליחו לעמוד במשימה. אבל אז הגיע היום האחרון, והתחרות הקבוצתית שבה הבריקה הנבחרת הישראלית שסיימה את היום עם מדליית ארד היסטורית. מי שזהרה באותה תחרות הייתה רז הרשקו, שיום קודם לכן נוצחה כבר בסיבוב השני בתחרות היחידות במשקל הפתוח, אבל הבהירה כבר אז באיזה פוטנציאל גדול מדובר. "מהרגע שחזרתי מטוקיו הרגשתי שאסור לי להוריד את הרגל מהגז. נפגשתי עם שני (הרשקו, מאמן נבחרת הנשים ודוד של רז, ד"מ) והחלטנו שבשעה שכל הענף נח אנחנו עובדים. אחרי שבועיים כבר חזרנו לאימונים ובפברואר כבר זכיתי בזהב בגרנד סלאם בפריז", היא נזכרת, "המטרה הייתה להגיע למשחקי פריז מדורגת ובעמדה טובה, ובשלוש השנים האלה החיים שלי היו ג'ודו ורק ג'ודו. חצי מהזמן הייתי בחוץ לארץ והחלטתי שאני לא מורידה את הגז עד שאני עומדת במטרה שלי".

הרשקו עמדה במטרה בגדול. היא הגיעה לפריז מדורגת שנייה בעולם עם מדליית ארד באליפות העולם, כשהיא אלופת אירופה מכהנת ועם זכייה ב־19 מדליות ב־22 התחרויות האחרונות שלה, בציפייה ברורה לסיים את המשחקים על פודיום המנצחים. "זו התחרות היחידה שבאתי אליה נרגשת אבל לא עם לחץ־יתר ובמטרה ליהנות ולהילחם, כשאני מרגישה משוחררת באופן שגם לי קשה להסביר. הציפיות שלי מעצמי תמיד גבוהות יותר ומתחילת הקמפיין הגעתי לכל תחרות במטרה לזכות בזהב, ומשנה לשנה למדתי איך להפיק את המרב מתחרות שאני מגיעה אליה כמועמדת לזכייה", מנתחת הרשקו, "עשיתי הכנה מצוינת לפריז, הגעתי לשם שבועיים לפני כן, מוכנה פיזית ומנטלית, ובשלב הראשון בדקתי כל פינה בכפר האולימפי כי רציתי לשלוט בכל מה שאני יכולה כך שאגיע ליום התחרות בצורה הכי טובה שיכולה להיות".

"הייתה לי מאמנת שאמרה לי שלא משנה באיזה מקום אני על הפודיום, תמיד לחייך, ואם עצובים ורוצים לבכות - אז בחדר ההלבשה. הזוכה בכסף תמיד הכי עצוב אבל חייכתי ושמחתי שיש לי מדליה"

הרשקו עמדה במטרה והציגה בפריז יום תחרויות מבריק במשקל הפתוח מעל 78 קילוגרם. היא ניצחה בריתוק יריבה הולנדית בשלב השני, שבו החלה את התחרות, גברה על הסרבית ברבע הגמר ובחצי הגמר הדהימה כאשר הביסה יריבה מטורקיה תוך 15 שניות, עלתה לגמר והבטיחה מדליה אולימפית. "בסיום הייתי בהלם לא רק מהעובדה שהפלתי אותה פעם ראשונה אי פעם אחרי 9 מפגשים וקרבות קשים, אלא בעיקר בגלל שיומיים לפניי כן חלמתי על אותו תסריט בדיוק", משחזרת הרשקו, "לפני הקרב סיפרתי על החלום למאמנים ואחד מהם אמר לי ללכת ולעשות את זה, שהמשחקים האולימפיים זה מקום לעשות דברים שלא עשיתי מעולם. זה היה הקרב הכי מהיר שהיה לי בקריירה ולקח לי זמן לעכל שזכיתי במדליה למרות שידעתי בלב שלם שזה יהיה היום שלי ובמשך חודש וחצי הרגשתי בכל נים בגוף שאהיה אלופה אולימפית".

בגמר פגשה הרשקו את ביאטריס סוזה הברזילאית, שגברה עליה והותירה אותה עם מדליית הכסף המכובדת. "בסיום חצי הגמר החלטתי שאני עולה לזכות בזהב לגמר ומגשימה את החלום שלי, אבל לצערי זה לא קרה. עם כל האושר על הזכייה במדליה נותרה בי תחושת החמצה כי אני לא חושבת שהייתי כל כך רחוקה מלנצח", היא מודה, "הקרב הזה חוזר אליי כל הזמן ואני חושבת מה היה קורה אם הייתי עושה פעולה כזו או אחרת באופן שונה. זה היה ההפסד הרביעי שלי מולה, ובריאיון הראשון שהגעתי אליו פרצתי בבכי מר, שאני לא יודעת להסביר אם זה בגלל ההפסד או המדליה, זה פשוט היה פרץ של הרבה רגשות".

ובכל זאת, מהר מאוד התחלפו הדמעות של הרשקו בצהלות שמחה, כשהיא מצליחה ליהנות מההישג. "בגיל צעיר הייתה לי מאמנת שאמרה לי שלא משנה באיזה מקום אני על הפודיום, תמיד לחייך כי אלו תמונות שיישארו איתי לתמיד, ואם עצובים ורוצים לבכות - את זה עושים בחדר ההלבשה, ואני לוקחת את זה מאז. הזוכה בכסף תמיד הכי עצוב כי הוא סיים תחרות בהפסד, אבל עדיין חייכתי ושמחתי שיש לי מדליה". הרשקו הייתה חלק מאולימפיאדת שיא של המשלחת הישראלית שהסתיימה בזכייה בשבע מדליות. "החוויה בפריז הייתה מדהימה בניגוד לטוקיו שהייתה אולימפיאדת קורונה אפלולית בלי קהל שבה פחדתי אפילו לצאת מהחדר, רק לא לחטוף משהו", היא נזכרת, "ביומיים הראשונים בפריז חוויתי את שמחת החיים, את האלפים שהגיעו ויצרו קרנבל אחד גדול, ואז התמקדתי בהכנות. אני רגילה שיש אבטחה סביבנו, ובצרפת והם עשו עבודה נהדרת, גרמו לי להרגיש בטוחה ומצד שני לא הפריעו. מאז שהחלה המלחמה המוטיבציה שלי רק הלכה וגברה, הרגשתי שיש כאן משהו שהוא כבר מעבר לרצון להגשמה עצמית, עם רצון להביא קצת שמחה לאנשים בארץ ולהראות לעולם איזו מדינה ואיזה עם אנחנו". השבוע עשתה צעד חשוב נוסף כשזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה שהתקיימה במונטנגרו.

כמו רבים בישראל 7 באוקטובר פגע קרוב גם לביתה של הרשקו, לאחר שסגן יונתן גוטין, חברה הטוב וג'ודאי בעברו, נפל בקרב על בארי בנוסף למותו המצער של רס"ל עומר סמדג'ה, בנו של אורן, מאמן נבחרת הגברים, כמה שבועות לפני תחילת המשחקים. "את עומר פגשתי במשך השנים באימונים. הוא היה ילד אנרגטי ושמח, כמו שמש, ואי אפשר היה לא לחייך לידו. קשה לי עדיין להאמין שהמשפחה שלו עוברת את זה אבל עדיין ידעתי שאורן יצטרף אלינו לפריז כי זה הוא, וזו גם הצורה שבה מחנכים אותנו בג'ודו - לסיים את מה שהתחלנו בו", היא אומרת בצער, "היה לי קשה מאוד אחרי שגיליתי שיונתן נפל ובשבעה אמרתי להוריו אלה ואלכסי שמעכשיו אקדיש לו כל הישג שלי, ומאז הפכנו למשפחה. בפריז ביקשו מאיתנו לא לעשות מחוות שקשורות למצב בארץ מחשש של המארגנים, אבל בחדר החימום הדבקתי סטיקר שהוציאו לזכרו כי רציתי לזכור למה אני שם. יונתן הוא אחד מאלפי גיבורים שהגנו עלינו בגופם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כרגיל והוא נמצא איתי תמיד". עד כמה קשה היה לחזור לקרקע ולאימונים אחרי פריז?

"היה קשה להיכנס שוב לכושר אבל עם הזמן, בעזרת צוות האימון חזרתי למסלול. אני עדיין רעבה, מרגישה שיש בי את האש וכל מה שקרה בפריז רק נתן לי עוד מוטיבציה להשתפר ולהשיג את מה שעדיין לא הצלחתי".

ההחלטה להמשיך ללוס־אנג'לס הייתה מיידית?

"אחרי הנחיתה מפריז רציתי מיד לצאת לתחרות נוספת אבל אז יצאתי בפעם הראשונה לחופש ארוך ובמשך שלושה חודשים נחתי, נרגעתי מנטלית והענקתי את עצמי קצת למשפחה ולחברים שנתנו לי המון בשנים האחרונות ולא היה לי זמן להחזיר להם, כשבמקביל הבנתי שאני מאוד רוצה להמשיך".

עד כמה השתנו החיים שלך מאז פריז?

"היום כבר מזהים אותי ברחוב, ואומנם זה עדיין קצת מביך אותי, אבל אני אוהבת את זה, ומרגש אותי שיודעים מי אני ואומרים לי דברים יפים. זה גורם לי להרגיש שמה שאני עושה נכון, ולפעמים קשה לי להאמין שזה קורה, שהצלחתי להגשים את החלום ולגעת בזכות זה באנשים, זו הזכות הגדולה ביותר עבורי".

"חשוב לי שיֵדעו לא רק על ההצלחות וההישגים אלא גם על הקשיים, האכזבות והכישלונות, שפחות מדברים עליהם. חשוב שיבינו שכדי לנצח צריך גם להפסיד"

רז הרשקו, 26, נולדה וגדלה בנתניה, וחיה בה גם היום, עם בת זוגה גאיה. יש לה ארבעה אחים. "בתור ילדה הייתי טום בוי אמיתית, שמנמנה עם משקפיים, ושיחקתי כדורגל וכדורסל עם הבנים", היא נזכרת, "העובדה שלא התאמתי לתבנית מסוימת הפכה חלקים מהילדות שלי ללא נעימה ורחוקה מלהיות מושלמת, בטח מבחינה חברתית, סבלתי מהקנטות מצד ילדים אחרים על המשקל שלי, בעיקר בשנות החטיבה, קראו לי אבו־גבר כי עסקתי בג'ודו, אבל בזכות ההורים המדהימים שלי ובהמשך החברים בג'ודו, למדתי שאני זה הדבר הכי טוב שיש, שאין נכון או לא נכון והבנתי מה אני יכולה להוציא מעצמי למרות כל התסכול". לג'ודו הגיעה הרשקו לראשונה כבר בגיל 4. "בתור בת משפחה של שני כולם אצלנו היו חייבים לפחות לנסות ג'ודו במועדון שלו בנתניה, אבל האמת שבהתחלה לא אהבתי את זה, כשבמקביל הייתי גם בחוגי כדורסל, כדורגל, היפ הופ ושחייה והלכתי לצופים", היא נזכרת, "בגיל 8 עזבתי לשנה כי רציתי להיות עם החברים שלי שרצו להיות בחוגים אחרים אבל בשלב מסוים חזרתי, התחברתי לענף, הכרתי חברים, וכשהיה צריך לבחור בעיסוק אחד מרכזי בגיל 12 עזבתי את הכול ונשארתי בג'ודו. זה קרה כי באמת רציתי ללכת לאימונים, הרגשתי שזה המקום שלי ושם נמצאים החברים והמשפחה שלי".

הרשקו השתלבה היטב בעולם הג'ודו וכבר בגיל 14 וחצי זכתה לראשונה באליפות הארץ לבוגרות, מה שהוביל אותה בגיל צעיר מאוד לנבחרת ישראל ולתחרויות בינלאומיות. בגיל 17 היא זכתה במדליית זהב באליפות אירופה לקדטים בבולגריה ושנתיים לאחר מכן במדליית כסף באליפות אירופה עד גיל 23. בסיום 2017 החליטה לעבור לקטגוריית המשקל הפתוח. "החלטתי על המעבר לאחר שבמשך תקופה היה לי קשה להוריד משקל לפני תחרויות ועד שזה התאזן נפצעתי בברך ונאלצתי לעבור ניתוח, מה שהכניס אותי קצת לדיכאון וגרם לי לעלות במשקל. כשהצוות הציע לי לעבור קטגוריה הסכמתי כי רציתי לעסוק יותר בג'ודו ופחות בדיאטות", היא מסבירה, "המעבר היה קשה מאוד כי פתאום הרגשתי הכי קטנה שיש, בעוד המתחרות שלי מאוד חזקות. במשך תקופה ארוכה הפסדתי המון תחרויות בסיבובים הראשונים והייתי צריכה לשנות כל מה שאני יודעת ומכירה. הצוות הסביר לי כל הזמן שזה חלק מהדרך אם כי היה לי קשה לקבל את זה, ועם הזמן הפכתי את כל החסרון שהיה לי בקטגוריה הזו ליתרון הכי גדול שיש, וזו הייתה נקודת מפנה".

הפריצה של הרשקו החלה כבר ב־2021 עם ארבע מדליות בסבב העולמי והמשיך כמובן בענק בשלוש שנות ההכנה לפריז, עם שיאים של מדליית ארד באליפות העולם 2023 בקטאר ותואר אירופי ראשון בזאגרב, 2024. באמצע יולי 2023 היא הפכה לישראלית הראשונה שדורגה ראשונה בעולם בשקלול של כל שבעת המשקלים השונים ומאז החזרה שלה למזרן אחרי החופשה שלקחה היא כבר זכתה במדליית ארד בגרנד סלאם בפריז, זכייה שחגגה עם תנועת יד לכבודה של החטופה המשוחררת אמילי דמארי. "שבוע לפני התחרות היינו במחנה אימון ראשון בוולנסיה ומשם ראיתי את השחרור מהשבי של דורון, רומי ואמילי, והייתי נרגשת מאוד מקצת בשורות טובות. נדהמתי לראות איך אמילי הפכה משהו כל כך קשה כמו איבוד אצבעות למשהו כל כך עוצמתי, וברגע שזכיתי בארד זה פשוט יצא ממני". הרשקו כאמור מתאמנת שנים ארוכות תחת שני הרשקו שהוא גם הדוד שלה. "שני הוא מאמן קשוח, פדנט ברמות־על וקשה לעבוד איתו אבל לדעתי רק בזכות זה הגענו לתוצאות האלה. אני לא תמיד מסכימה עם כל מילה שצוות האימון אומר לי, אבל יש לו יכולת לראות מהצד דברים שאני רואה פחות. הוא ממשיך ללמוד, לגלות דברים חדשים ולהתפתח. זה ענף קשה וצריך מאמן שמחזיק אותך ויודע מה הוא רוצה, ולפעמים הוא גם יודע לשחרר, שזה גם חשוב", מחמיאה הרשקו, "במשפחה שלנו יש חוק ותיק שקובע שאסור לדבר על ג'ודו בארוחות וכולם מכבדים אותו. בתקופות העמוסות כשיש לנו קצת זמן בארץ, כל אחד מקדיש אותו למשפחה הגרעינית אבל כשנפגשים מדי פעם בארוחות משפחתיות יודעים לעשות את הסוויץ'. גם ככה הוא יושב עם המבוגרים ואני עדיין בשולחן של הילדים". נבחרת הג'ודו היא גוף שמרבה לטייל ברחבי העולם למטרות אימון ותחרויות. "אנחנו קרקס נודד ולפעמים יש טיסות שלא נגמרות ומסעות מאוד קשים, אבל מה שיפה אצלנו שכל אחת כבר מכירה את השנייה ויודעת מתי להיות יחד ומתי מישהי צריכה קצת שקט לעצמה", אומרת הרשקו, "הנבחרת היא המשפחה שלי, אנחנו שם אחת בשביל השנייה ואני מאמינה שזה הכוח שלנו שבזכותו הגענו לכל כך הרבה הישגים, למרות שמדובר בענף אינדיבידואלי. אנחנו רוצות להשיג עוד הרבה דברים טובים עם הסגל הוותיק יותר שממשיך הלאה ועם הצעירות המוכשרות מהדור החדש שהצטרפו אלינו, ואני שמחה שהענף ממשיך לצבור תאוצה".

הרשקו היא אדם שמח ופתוח, ובמשך השנים היא משתפת בכנות יוצאת דופן את החוויות הטובות ופחות נעימות שעברו עליה, כולל פגיעה מינית שממנה סבלה בילדות. "תמיד הייתי היפראקטיבית ואהבתי לצחוק ולהצחיק וחשוב לי שיֵדעו לא רק על ההצלחות וההישגים אלא גם על הקשיים, האכזבות והכישלונות, שפחות מדברים עליהם. חשוב שיבינו שכדי לנצח צריך גם להפסיד, אבל זה לא מה שישבור אותנו, אלא מה שיוביל להתמודד עם הקושי כדי שננצח אותו", היא קובעת, "אם יש שם בחוץ ילדה שעוברת עכשיו מה שאני עברתי חשוב לי שהיא תדע שעם כל הקושי חשוב שהיא תהיה מי שהיא, שתנסה להניח בצד את רעשי הרקע כמה שאפשר, שתיעזר בסביבה טובה ותומכת שלא תתבייש לבקש עזרה כשצריך ותתמקד בחלומות שלה. לכל אחד יש את הייחוד שלו, רק צריך למצוא את המסלול המתאים לך ולעוף על זה".

משחקי לוס־אנג'לס עוד רחוקים, למה את שואפת עד אז?

"חשוב לי לחזור לכושר הטוב שהייתי בו, לשפר דברים שפחות עבדו בקמפיין לפריז, ליהנות ולהמשיך ולממש את הפוטנציאל שלי. יש לי תוכניות מגירה לדברים שארצה לעשות בעתיד אבל כרגע כל כולי עדיין בג'ודו ולפניי עוד הרבה אתגרים. אני אסירת תודה לכל הגורמים המקצועיים שעוזרים לדברים לקרות ולנותני החסויות שלי, שהפכו כבר מזמן למשפחה ונותנים לי גב כלכלי ושקט לעשות את הדברים כמו שצריך".

מה תעשי ביום חופש?

"תלוי באיזה יום ומה מזג האוויר בחוץ. אם אני מותשת מאימונים אנוח כמה שאפשר. אני אוהבת לקרוא, ללכת לים, לראות סרטים, אני מכורה ללגו, אוהבת לבשל ולהמציא מתכונים וכיף לי לבלות זמן איכות עם חברים, עם בת הזוג והמשפחה. בשבוע שעבר אמא ביקשה ממני להרים כמה ארגזים, אמרתי שאין לי כוח והיא לא הבינה איך מי שעושה ג'ודו היא כזו עצלנית שבקושי יש לה כוח לעלות במדרגות. אבל זה בדיוק העניין - באימון אני עושה מה שצריך אבל בחיים עצמם משתדלת לעשות את המינימום הנדרש".