כשהוריי היו יוצאים לערב חזנות, הם היו לובשים את מיטב מחלצותיהם. אני זוכרת את ההתרגשות שלפני היציאה, את החגיגיות, את הידיעה שהערב הולכים לשמוע משהו גדול. אדלר, שטרן, מילר, הרשטיק, מוצן, הלפגוט: אלה היו גיבורי התרבות של הבית שבו גדלתי.
ממרומי ארבעים וקצת שנותיי, אני מבינה עד כמה החוויה הזאת עיצבה את התפיסה שלי על תרבות יהודית. אבל עם השנים התגנבה אליה גם דאגה: מי יעביר את הלפיד לדור הבא? חזנות, אחרי הכול, אינה בדיוק החומר שממנו עשויים הפלייליסט של גלגלצ או סרטון טיקטוק ויראלי. לפעמים נדמה היה שהקהל הולך ומתבגר, ושהמוזיקה האדירה הזאת תתקשה למצוא לה אוזניים חדשות.
המפיק יצחק ראשי מציע תשובה אחרת. תחת המותג "חסידות בקלאס" הוא לוקח את החזנות ואת המוזיקה החסידית השורשית, ומעניק להן את מלוא תשומת הלב הבימתית: תזמורת עשירה, עיבודים רחבי יריעה והפקה גדולה. סדרת המופעים משלבת חזנות, מוזיקה חסידית ושירים ישראליים, מתוך אמונה שהמסורת הזאת יכולה למלא אולמות גם היום.
הכי מעניין
בשבוע שעבר הוקדש המופע לציון 45 שנות קריירה של אברהם פריד. בשביל בני דורי, המספר הזה הוא כמעט סיפור חיים. פריד מלווה אותנו מימי הקלטות ועד הספוטיפיי, מ"אדרבה" ו"תניא" ועד "חזק חזק" ו"לבנימין אמר", דרך אינספור חתונות, שמחות ורגעים פרטיים. אמצעי ההאזנה התחלפו, אבל הקול שלו שמר על החיוניות ועל היכולת להגיע ישר ללב.
בשנים האחרונות הוא גם הרחיב את המעגל. עם המנהל המוזיקלי והמעבד יובל סטופל לצידו, פריד פתח את הבמה לאורחים כמו עידן רייכל ואביב גפן, והפך את המפגש עם המוזיקה הישראלית לחלק בלתי נפרד מהופעותיו. מי שהיה מזוהה כל כך עם הפסקול המגזרי מצא שפה משותפת גם עם קהלים אחרים, בלי לוותר על המבטא המוזיקלי שלו.
הערב בתל־אביב נפתח דווקא במארש הטורקי של מוצרט, בביצוע התזמורת הפילהרמונית של "חסידות בקלאס", המונה 70 נגנים. כבר בפתיחה התברר עד כמה משמעותית עבודתו של סטופל: העיבודים שלו העניקו לשירים עומק ותנופה, וחיברו בין העולמות המוזיקליים בטבעיות. התזמורת הייתה נוכחות חיה ומסעירה לאורך הערב כולו.
בחוץ נחסמו הרחובות בגלל מרוץ הלילה של תל־אביב, ובפנים אפשר היה להניח לרגע גם למרוץ האחר, זה שהסתיים בקלפיות יום קודם. אחרי מערכת בחירות מתוחה, היה משהו משחרר באפשרות לשבת ופשוט להקשיב. פריד יודע לייצר את ההפוגה הזאת: כמה שעות שבהן הדאגות מתרחקות מעט, והשמחה תופסת את מקומן.
הוא עלה לבמה בסערה עם "שאי סביב עינייך", המשיך ל"קח את שלי", ואז החל מצעד האורחים. בניה ברבי הצטרף אליו ל"פשוט אנשים" ונשאר לביצוע סולו של "קרן שמש". בהמשך הגיע "הלב והתולעת", שהחזיר לאולם משהו מהטעם הסיפורי והנוסטלגי, ואחריו עלה עקיבא לדואט עם פריד ולביצוע משלו.
אברהם פריד ושולם למר | צילום: חיים טויטו
אלה היו ביצועים יפים, ובכל זאת, ככל שהתקדם הערב התעורר בי רצון לשמוע עוד מחתן השמחה. למופע המציין 45 שנות יצירה מגיעים גם כדי לפגוש מחדש את השירים שגדלנו עליהם. חיכיתי להזדמנות לקרוע את הגרון עם "תניא", להתרגש מ"אדרבה", לקבל עוד קצת מאברהם פריד שליווה אותנו כל השנים. בתוך שפע האורחים והשירים הישראליים, היעדרן של הקלאסיקות האלה הורגש. דווקא בערב שנועד לחגוג את הרפרטואר שלו, הייתי שמחה לקבל ממנו מנה נדיבה יותר.
ואז הגיע דני סנדרסון.
יש מפגשים שעל הנייר קשה לדמיין, ועל הבמה קשה להפסיק לחייך מולם. סנדרסון ופריד שרו יחד את "הולכים אל הלא נודע", ולרגע נדמה היה שגם הם נהנים מההפתעה. אחר כך בא "מדינה קטנה", בליווי התזמורת המלאה, והעניק לשיר המוכר ממדים חדשים. זה היה השיא של הערב: מצחיק, מרגש ומשוחרר מאוד.
כשקטעי הווידאו עלו לאינסטגרם, ובמיוחד הקטע שבו השניים החליפו את קריאות ה"א־הו" המוכרות של כוורת, היו מי ששאלו ברצינות אם מדובר בסרטון שנוצר בבינה מלאכותית. אפשר להבין אותם. לפעמים המציאות מצליחה להפתיע יותר מכל תמונה שאפשר לבקש ממחשב להמציא.
גם לחזנות, שממנה יצאנו לדרך, נשמר מקום, אם כי מצומצם. יצחק מאיר הלפגוט הצטרף לפריד לדואט עוצמתי ב"ודבריו", ושלום למר ביצע את "רחם נא". שתי ההופעות הקצרות האלה הזכירו כמה כוח יש בקול ובמסורת שמאחוריו. מבחינתי, הן החזירו לאולם גם משהו מהבית שבו גדלתי.
יצאתי מהערב בתחושה מרוממת, עם ביצועים שהמשיכו להתנגן בראש. היה בו גם משהו מעודד, בוודאי בעיתוי הזה: אולם שלם שנהנה מחיבורים מוזיקליים מפתיעים, ונותן לעצמו לשמוח יחד בלי לבדוק מה מפריד בין היושבים בו.
נותר לאחל לפריד עוד שנים רבות של עשייה וקול צלול. בחגיגות היובל אני מתכוונת להיות שם.
הביקורת של אברהם אליצור
