כוכב הפופ שאמור היה להפוך לאגדה

אוהבים להכתיר לא מעט אמנים כ"סמל של דור". אחד מהראויים לתואר שלא זכו לו הוא ניל סדקה: מוזיקאי שבמשך יותר משישה עשורים כתב, הלחין ושר עשרות שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הפופ האמריקאי, אבל משום מה שמו מעולם לא תפס את אותו מקום מיתי שתפסו בני דורו כמו אלביס פרסלי, פול אנקה, ניל דיימונד או אלטון ג'ון. דווקא הפער הזה הופך את הסיפור שלו לאחד המסקרנים בתולדות המוזיקה הפופולרית.

סדקה נולד ב־13 במרץ 1939 בברוקלין, ניו־יורק, למשפחה יהודית. אביו היה בן למשפחה ממוצא לבנוני־טורקי, ואימו עם שורשים מפולין ורוסיה. שם המשפחה "סדקה" נגזר ככל הנראה מהמילה העברית "צדקה" – אולי רמז, מיסטי אם נרצה, לחסד שהוא עתיד לעשות עם עולם המוזיקה.

לפני שהחל לכתוב להיטים, הוא היה ילד פלא של מוזיקה קלאסית. אימו עבדה שעות נוספות כדי לקנות לו פסנתר ראשון, והוא התקבל ללימודי הפסנתר היוקרתיים של ג'וליארד בגיל צעיר. אפילו הפסנתרן האגדי ארתור רובינשטיין התרשם ממנו כנער. נדמה היה שהעתיד שלו נמצא באולמות הקונצרטים ולא במצעדי הפזמונים.

אבל ניו־יורק של שנות החמישים הייתה המקום שבו הרוקנרול החל להחליף את המוזיקה הקלאסית בלבבות הצעירים. סדקה מצא את עצמו נסחף אל עולם הפופ, ויחד עם חבר ילדותו הפזמונאי הווארד גרינפילד החל לכתוב שירים כמעט מדי יום. השניים הפכו לחלק מרכזי מ"בריל בילדינג" - מפעל הלהיטים הניו־יורקי שהוליד כמה מהכותבים החשובים ביותר של התקופה. בני הצמד כתבו שירים לעצמם ולאחרים. ההצלחה הראשונה הגדולה הגיעה כשקוני פרנסיס הקליטה את "Stupid Cupid" שחיברו, ומשם הקריירה המריאה.

בתחילת שנות השישים היה נדמה שאין מי שיכול לעצור אותו. "Oh! Carol", "Calendar Girl", ועוד רבים משיריו הפכו ללהיטי ענק. הוא היה זמר עם קול מזוהה מאוד, פסנתרן מחונן ובעיקר מלחין עם אינסטינקט נדיר למלודיה. נדמה שכל שיר שלו היה יכול להפוך ללהיט.

אבל אז הגיעו הביטלס.

הפלישה הבריטית של אמצע שנות השישים שינתה לחלוטין את חוקי המשחק. בן־לילה כוכבי הפופ האמריקאים מצאו את עצמם נשמעים מיושנים. גם סדקה איבד את מקומו במרכז הבמה. חברות התקליטים איבדו עניין וההשמעות ברדיו התמעטו. לכן סדקה ממוקם לעיתים קרובות מתחת לשמות הגדולים של התקופה: לא בגלל מחסור בכישרון, אלא כי הרוח התרבותית השתנתה במהירות.

ובכל זאת, סדקה לא נעלם. במקום להילחם בגל החדש, הוא המשיך לכתוב. אמנים אחרים הקליטו את שיריו, ולעיתים אפילו זכו להצלחה גדולה ממנו. באמצע שנות השבעים התרחש קאמבק שכמעט אף אחד לא חזה. אלטון ג'ון, שהיה מעריץ גדול שלו, החתים אותו בחברת Rocket Records. לפתע חזר סדקה לצמרת המצעדים עם "Laughter in the Rain" ו־"Bad Blood", שני שירים שהוכיחו שהיכולת שלו לכתוב מלודיות בלתי נשכחות לא נעלמה. הוא הפך לאחד האמנים הספורים שהצליחו לכבוש את פסגות המצעדים בשתי תקופות שונות לחלוטין של הפופ.

למה ניל סדקה לא הפך לאגדה? אולי כי הוא היה בראש ובראשונה אמן של מלאכה. הוא לא בנה סביבו מיתולוגיה. לא היו שערוריות, לא טרגדיות ציבוריות, לא מהפכות אופנתיות ולא דמות רוקנרול פרועה. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר וכתב שירים. בעולם שמקדש כריזמה וסיפורים גדולים, לפעמים דווקא העקביות והמקצוענות נדחקות לשוליים.

כשמסתכלים על המורשת שלו היום, קשה שלא להתרשם מהמספרים: מאות שירים, מיליוני תקליטים שנמכרו, השפעה על דורות של כותבים, חברות בהיכל התהילה של כותבי השירים וקריירה שנמשכה יותר משישים שנה. גם בשנותיו האחרונות המשיך להלחין ולהופיע, וזה עוד לפני הביצועים היפים שהספיק להעלות עם הנכד שלו מייקל, בטרם מותו בפברואר האחרון בגיל 86. 

מה הזכיר לי אותו פתאום? הטיקטוק. סרטון שבו הוא מבצע את "Laughter In The Rain" המדבק, שיר שנשמע לך מוכר גם אם לא הכרת אותו בכלל, הפך ויראלי. בעולם של כותרות ושערוריות, היהודי החביב והמחויך עם קול הזהב האנונימי יחסית האיר לי את המוזיקה מחדש.

מוזיקה מכוכב אחר

"לא ארחף בחלל" של זלדה זכה כבר לביצועים בעבר. זכור לי אחד מיוחד ויפה של רוחמה בן–יוסף, מתוך פרויקט מחווה המוקדש למשוררת האהובה. כעת מקבל השיר גרסה אלקטרונית מטלטלת בביצוע הזמרת סלומה (שלומי שפירא), יחד עם גון בן–ארי ומקהלת זולת, בהפקה שלו בשיתוף עיליי אשדות.