בין מחאה להשראה: מסע בעקבות שישה שירים ישראליים שפוזלים לאמריקה

1. סן־פרנסיסקו נגד ברוקלין

שתי יבשות נפשיות שונות בתכלית ניצבות מול ההבטחה של אמריקה. מבעד לעיניו של אריק איינשטיין, סן־פרנסיסקו מצטיירת כגלויה פסטורלית, נטולת פגמים, שטופת כחול וירוק; אך דווקא השלמות האסתטית הזו מולידה בתוכו מועקה וניכור. והוא לא מבין מדוע. איך זה, הוא אומר. איך זה. בהמשך השיר הוא עונה: געגוע אל הביצה התל־אביבית, אל קפה כסית עם הטיפוסים הקבועים שהוא מכיר, אל הכנרת והתבור. "אני אוהב להתאהב בארץ ישראל", הוא מסביר מדוע לא נשאר בגלויה המושלמת.

מנגד, כשאהוד בנאי פוסע ברחובות ברוקלין, היא בשבילו לא גלויה מושלמת אלא קלחת של קודש וחול, כור היתוך עמוס סתירות. רבי שלמה קרליבך והרוקיסט היהודי לו ריד, יידיש וספרדית, כולם חיים בכפיפה אחת, והעיר רועשת ופועמת ונוגעת. איינשטיין מגדיר את הישראליות שלו דרך הבדלה וריחוק מהניכר, אך בנאי מגשש אחר הניצוצות היהודיים במעמקי הגלות ומוצא בהם תחושת קרבה משפחתית: הוא "לא מכאן", הוא יודע, ובנימה של קינה מוסיף: "אבל לא ממש זר". בשביל בנאי, החוויה האמריקנית אינה רק חלום זמני, חופשה להקיץ ממנה, אלא הוויה רוחנית עמוקה שנושאת בחובה הד משיחי. החיים היהודיים שם מחכים ליום של גאולה, שבו ברוקלין, על סתירותיה הסוערות, "תחזור" לארץ ישראל.

2. פלורנטין נגד מוצקין

גישה אחרת לעיסוק בפנטזיה האמריקנית היא לא לגשת לסן־פרנסיסקו המנוכרת והפסטורלית ולברוקלין הלוהטת רוחנית, אלא דווקא לפלורנטין ולקריית־מוצקין. בשביל ניר פרידמן, הגג בפלורנטין הוא כלא רגשי: הבית מעיק עליו, בגלל הקשר הרומנטי הגוסס, וניו־יורק סיטי מתפקדת כדף חלק, הבטחה משחררת, פוטנציאל גלום. הטיסה לשם היא פעולה של הישרדות וניתוק, בריחה מהדחיסות הישראלית אל האלמוניות שתאפשר לפרידמן סוף־סוף "להרגיש את עצמו" גם כש"היא" לא איתו.

אריאל הורוביץ, מנגד, מציג בסרקזם רומנטי את המודל ההפוך. אמריקה שלו אינה מקום מפלט, אלא אשליה קולנועית נוצצת, שלא מתרסקת אפילו מול הקור הבירוקרטי של פקיד המכס, אבל במקום לנסות להתאמרק ולהיטמע בנכר, גישת מוצקין מבקשת לעקור את החלום ההוליוודי ממקומו ולייבא אותו לישראל. הורוביץ אינו מבקש לברוח מאפרוריות היומיום, אלא חותר לחטוף את הפנטזיה – רנה – ולשתול אותה בלב הבנאליות הפרובינציאלית של דירה קטנה בקריות, כדורסל בערבי חמישי, וסרט עם משה איבגי.

גישת פלורנטין ממריאה מערבה כדי לברוח ולהשאיר את המציאות הישראלית מאחור, במחשבה על גאולה שמחכה באמריקה, אבל גישת מוצקין חוצה את האוקיינוס רק כדי לארוז את אמריקה במזוודה ולגרור אותה לישראל, הבית שאין לגביו ספקות.

הוליווד נגד הוליווד

בשביל זמרי הרוק הישראלי הבועט של שנות התשעים, אמריקה הייתה אימפריה צבועה שיש לקלף ממנה את המיתוס. רמי פורטיס וברי סחרוף רואים בדוד סם מכונת הון־שלטון מפלצתית וצינית, פס ייצור המשווק כוכבי קולנוע נוצצים ורובי סער. אמריקה קרה ומנותקת מהדם והאבנים של המזרח התיכון, והוליווד מתפקדת בה כמנגנון ממוסד של שכחה שנועד למסך את כיעור המלחמות העולמיות.

ג'ימבו ג'יי יודע על הניתוק האמריקני, אבל לא מבקש לחשוף את השקר הקפיטליסטי ולא מבקש להגר אליו, אלא זקוק לו נואשות כדי לשרוד כאן ועכשיו, בארץ הקודש. בשבילו, הפנטזיה של אל־איי או דיסנילנד אינה יעד גיאוגרפי או מטרה לחיצי ביקורת, אלא חומר אלחוש בתוך הדחיסות של טראומת הקיום הישראלית. הוא מזמין אותנו - בשביל עצמנו, וכדי שכאן יהיה לנו טוב - לעצום עיניים ולדמיין כאילו הוליווד, בדיסוננס קוגניטיבי מודע, במרחק שתי דקות מצומת גן־יבנה או מעין־חרוד איחוד.

כך, בין ניכור אידאולוגי לאסקפיזם הישרדותי, אמריקה משנה את פניה מנבל גיאופוליטי מתנשא לאגדת תרפיה להמונים, שבלעדיה המציאות המקומית תהיה פשוט בלתי נסבלת.