עליית הטיקטוק ולאן הלך ההיפ הופ: סיכום שנה לועזית מוזיקלית

עדיין מושפעים מטיקטוק

הפלטפורמה הבעייתית והפופולרית בעולם ממשיכה להרים ולמנף קריירות של אמנים ישנים וחדשים כאחד. בגזרת החדשים נמצאים, בנסון בון ואלכס וורן, נושאי הדגל של הפופ עם סאונד עוצמתי שכובש את המצעדים אך ספק אם יישארו איתנו לעתיד. חוסר הזהות המוזיקלית ועומק היצירה ישחקו את המכונה וכנראה יגיעו אחריהם הלהיטים הבאים.

גם בגזרת השירים שחוזרים אלינו: "Pretty Little Baby" של קוני פרנסיס - שיר סיקסטיז תמים ומתוק שהפך לפסקול של סרטונים אירוניים, אסתטיים ולעיתים מצחיקים בכוונה. הניגוד בין התמימות למדיום המודרני עשה את שלו. גם "Rock That Body" של הבלאק אייד פיז (שהכתיבו את הקצב בתחילת המילניום במשך לפחות כעשור ותמיד הקדימו את הסאונד כך שזו לא באמת חוכמה) שהפך להיט ריקודים ומעברים חדים או "A Thousand Miles" של ונסה קרלטון משנות האלפיים, גם הוא עם הפתיחה האיקונית שלו עם הפסנתר. סך הכול מדובר בדבר מבורך כשדור שלם מכיר שירים נשכחים שספק שהיה מכיר בדרך אחרת, נתעודד בזה.

דעיכת ההיפ הופ?

חשוב לדון בהיעלמות (לכאורה) של אחד הז'אנרים המשפיעים בעולם בעשורים האחרונים (ואולי המשפיע ביותר לפחות בעשור וחצי האחרונים). בשנה החולפת ראינו פחות להיטי היפ הופ במצעדים, ופחות נוכחות בטופ 40 של הבילבורד ודומיו. כשמאידך, הנוכחות של פופ, קאנטרי ורוק רך - דברים שלא נראו זה זמן במחוזות הללו - תפסו את המקומות הראשונים. חשוב לומר שעם זאת, מדובר בהסתכלות שטחית, כזו שמפספסת את חוקי הז'אנר ואת הדרך שבה הוא באמת עובד: היפ הופ מעולם לא היה ז'אנר של יציבות. הוא בנוי על מחזורים: התפוצצות, רוויה, התכנסות והמצאה מחדש. כשהוא לא שולט במצעדים, זה לא סימן לדעיכה - להפך. זה סימן לתסיסה מתחת לפני השטח. השנה אולי לא ראינו אירועי שיא כמו הריב בין קנדריק לדרייק, אבל כן נצפתה תנועה במקומות החשובים ליצירה; סצנות אזוריות, אמנים עצמאיים, חיבורים בין ראפ לאלקטרוניקה, אפרוביט, ג’אז ו־R&B שנכנסים יותר חזק ומנקים הרבה מניירות קיימות.

בנוסף, האלגוריתם שינה את חוקי המשחק. ההיפ הופ פשוט עבר ממקום של מיינסטרים לבנייה חדשה של קהלים. זה נראה שקט יותר, אבל בפועל זה מגוון, חכם ופחות תלוי באישור של רדיו ומצעדים. כמו כן, בכל פעם שהכריזו על מותו של ההיפ הופ - הוא חזר אחרת. פחות צפוי, פחות ממוסחר, ויותר נאמן לשורשים של חיפוש, תגובה וזמן אמת.

באד באני

למרות המוזיקה המשמחת והצבעונית - לא מדובר בעוד כוכב פופ שבא רק להרקיד אתכם אלא בתופעה תרבותית. ב־2025, עם האלבום "Debí Tirar Más Fotos", הוא עשה תנועה הפוכה מהמצופה מאמן במעמד שלו: במקום להגדיל, הוא הצטמצם. במקום עוד הצהרה גרנדיוזית - הוא פתח אלבום שהוא כמו אלבום זיכרונות. כזה שמביט אחורה, על רגעים שחלפו, על אהבות, על בית ועל זמן שלא חוזר. העומק והשפה, הייצוג לעם הפורטוריקני וגאוות היחידה שהעניק להם הדהדו לעוד רבים, זרים וקרובים כאחד. השם עצמו - “הייתי צריך לצלם יותר תמונות" בתרגום חופשי אך נאמן למקור - הוא משפט שיכול לסכם את העידן שבו אנו נמצאים. בעולם שמציף אותנו בתיעוד אינסופי, באד באני מדבר דווקא על מה שלא הספקנו לשמור. על החוויה, לא על הסטורי.

מוזיקלית, האלבום נע בין רגאטון מינימליסטי, נגיעות פולק לטיני ורגעים כמעט שקטים, שמאפשרים למילים ולרגש להוביל. החשיבות של באד באני ב־2025 היא לא רק במספרים או בהשפעה הגלובלית שלו, אלא בעצם זה שהוא מאפשר למיינסטרים להיות פגיע. הוא מוכיח שאפשר להיות האמן הכי גדול בעולם, ועדיין לדבר על חרטה, געגוע וזמן. ובשנה שבה הקהל חיפש אמת יותר מאשר להיט, "Debí Tirar Más Fotos" הפך לאלבום שלא רק שמעו - אלא הרגישו.

נשים רבותיי, נשים

2025 ללא ספק הייתה שנה ברוכה ביצירה נשית, הנה היא על קצה המזלג: טיילור סוויפט, סברינה קרפנטר (שהמשיכו להוביל את חוד החנית והמצעדים); רוסליה האמנותית ופורצת הגבולות; לילי אלן, ריי ואוליביה דין הבריטיות שמביאות קלאס לצד הרבה אומץ; BLACKPINK וגם KATSEYE המביאות את בשורת הקיי־פופ (פופ קוריאני) לכל העולם, ועוד רבות נוספות ומעולות. גם אצלנו וגם עדיין בשאר העולם אנחנו עדיין מחפשים יותר קולות שיגוונו את העולם המאוד גברי של תעשיית המוזיקה, ומשנה לשנה משמח שקל יותר ויותר לעשות כן. תכלה שנה ושיריה, תחל 2026 ונקווה פשוט - למוזיקה טובה.