שילוב של כישרון ופוליטיקת זהויות: הזוכה הצפוי של הגראמי

הטקס והתואר

הגראמי הוא הטקס המקביל לאוסקר בעולם המוזיקה. טקס שעדיין מתעקש לשמר את הרלוונטיות שלו (שמוטלת בספק), עם שמות חשובים ללא ספק. לדוגמה, בקטגוריית אלבום השנה זכה "Debí Tirar Más Fotos" של באד באני שמייצג את פורטו ריקו ואת אמריקה הלטינית לעומת השאר, ובהם ג׳סטין ביבר, סברינה קרפנטר, ליידי גאגא, קנדריק לאמאר ועוד (כולם ילידי ארה"ב). סבירות גבוהה שהארנב הרע גם ייקח לא מעט פרסים השנה, בין השאר גם שיר השנה, וזה לא מפתיע משתי סיבות; הראשונה - מדובר במוזיקה מידבקת ועשויה היטב שקשה להתכחש אליה, במספר משלבים. העשייה המטורפת והמעטפת האמנותית מרהיבים כמו גם הנתונים בשטח. השנייה היא שהגראמי כבר שנים הוא מגרש משחקים של תקינות פוליטית וגזענות הפוכה וסבוכה, דוגמת העמדת אלבום של אמן שחור לקטגוריית "אלבום הראפ של השנה" אף שהאלבום עצמו רחב יותר. נפרגן ונתמקד בסיבה הראשונה, ונרים לבאד באני.

הולכים, לא צועדים

עוד מפעל שאולי קצת אבד עליו הכלח אבל עדיין חי ועובד - מצעדי הבילבורד. ועכשיו עם ידיעה מרעישה: "ההיפ־הופ כבר לא במצעדים". אם פעם ראפ היה חומר גלם למיינסטרים, לראשונה מזה עשרות שנים אין שיר היפ־הופ ב־Top 40 של Billboard. מה שבשנות ה־2000 נחשב כמו אוויר לנשימה, פתאום הפך לנוסטלגיה. אבל רגע לפני שמכריזים על "מוות", צריך לדייק: כנראה ההיפ־הופ פשוט עבר דירה. במקום לשרוף מצעדים - הוא פועל מתחת לרדאר. שומעים אותו יותר בפלייליסטים, ברחוב, במועדונים וברשתות מאשר במוסד ה־FM. אפשר לראות בזה דעיכה - ואפשר לראות בזה חזרה לשורשים. הקהל הרחב נע היום לפופ, לרגאטון, לקאנטרי, כשהעולם בכללי הופך ז׳אנר־פלואיד, (אם יורשה לי למנח פה מונח חדש). זמרי פופ נוגעים בראפ כבונוס. הסטרימינג הופך את הטעם למפורק, פחות היררכי, פחות "שיר ענק אחד", מצד שני, זה בדיוק המקום שבו ההיפ־הופ תמיד ידע לפרוח - כשהדלת נסגרת למסחר, החלון נפתח ליצירתיות.

הנשמה להן

ספוילר לסיכום השנה: חזרנו קצת אחורה וזה לא רע בכלל. אחרי עשור של אובר־דיגיטציה, בס, אוטו־טיון, ביטים, הפקות עמוסות של פופ ועוד נפלאות שלעיתים יצאו משליטה - מגיע גל של מוזיקה שמחזירה הרבה חום וקלאס, עם שתי נשים שכרגע נמצאות בפרונט שלו: ריי ואוליביה דין. לא במחווה אירונית, לא בתחפושת וינטג׳ -  אלא ממש מתוך זהות אמיתית: ג'אז, סול, תזמורי מיתרים, הרמוניות של פעם - עטופים בחדות מודרנית. רטרו, אבל בלי אבק.

ריי היא מקרה מרגש של כותבת וזמרת שלקחה את העניינים לידיים (וברגליים יחפות בכל הופעה כמעט). מה שהתחיל כפופ־דאנס־היפנוטי הפך אצלה בשלוש השנים האחרונות לכתיבת שירים שנשמעת כמו חדר חזרות משנות ה־70, עם מילים של כאן ועכשיו. האקורדים עשירים, ההפקה מאפשרת לכל כלי לנשום, והטקסטים - פגיעים, לא מפחדים אפילו להיות קצת נואשים, תמיד ישירים. זו מוזיקה שמתעקשת על נשמה, על חוסר שלמות, על רגעים קטנים של אמת. היא לא מפחדת ממיתרים, מפסנתר אמיתי, מהאטה בקצב. אוליביה מסורתית יותר. שיק לונדוני פינת מוטאון, חצאית משי וקול שיוצר תחושה כמו תקליט ישן עם שריטה קלה, בדיוק איפה שטוב. פסקול רלוונטי מאוד לדור הצעיר שעט עליה ומתחבר לכתיבה הבוגרת והמוזיקה, אוך המוזיקה. כזאת של כלים ועולם שלם, מלאת נשמה.

וזה עניין יפה - הסטייל הישן לא חוזר כתחפושת - הוא הופך לסטנדרט חדש. דיבור על רגש, מקום לכלי נגינה, הפקה שבונה חלל ולא רק להיט. דור של מאזינים שנמאס לו מהתנעה מהירה, מבקש עומק, מביט שוב על תקליטים, חליפות, ווקאלים אמיתיים - ומקבל אותם.

סיכומים הם לפעמים

החג הלא מדובר של אחרי החגים הוא חג סיכומי השנה בספוטיפיי ובאפל מיוזיק, לצד יוטיוב מיוזיק ועוד פלטפורמות פחות פופולריות בישראל. חלק ישוויצו בסטורי, חלק יעלימו אותו עד דק ויכחישו אותו, וחבל שכך, כי מוזיקה מלמדת אותנו המון אחד על השני. אל תחששו להשוויץ בשירים שהילדים שמעו דרככם וטיפסו להם ברשימה, באובססיה החדשה על האי־פי האחרון של אודיה, התקיפה באיראן שגרמה לכם לשמוע את "אל תפחד" כולל את כל גרסות הכיסוי האפשריות (ויש, בלי עין הרע), ואפילו איזה גילטי פלז'ר כלשהו (עבדכם הנאמן חולק על המושג ונהנה מאוד מפופ שנות אלפיים דביק ומרקיד). אם כבר דירוגים וסיכומים - שיהיו כאלה.