הזמרת שהתבגרה והכוכב שהגיע משום מקום: סיכום שנה מוזיקלית

הגענו עד הלום, חלפה לה עוד שנה, המלחמה עוד נמשכת והקצב לא פוחת ולו לרגע, אפילו מתחזק. במקביל, הדחף לחיים ומתוכו הדחף ליצירה ישראלית־עברית הולך וגדל, ואנחנו נאחזים בו כבתרופה וכתקווה. אז הנה סיכום של מה שהיה לנו השנה בגזרה זו.

פופ אחר

האם חל שינוי במפת הפופ הישראלי? האם הגענו לתקופה שבה נועה קירל כבר לא עושה הד מהמוזיקה שלה אלא בעיקר מתכנוני חתונה? האם הגענו לעידן שבו נועה קירל מתחתנת? התשובות הן לדעתי כן, כן וכן. האינסטנט האינטרנטי - ויחד איתו - החיפוש אחר יצירתיות אחרת מביאים אותנו לגל חדש שכבר מתרחש מספר שנים בזרמים עדינים ומתחזקים. שמות כמו נועם קלינשטיין שהשנה הביאה להיטי רדיו ("תן לי זמן", "אירוניה") והגיעה סופית למגרש של הגדולים, או נונו שמצאה את עצמה במציאות הישראלית החדשה ונפלה בביטחון על שתי הרגליים עם האלבום "מה חוץ מזה" שתקשר את הדיסוננס של כולם בין חגיגה לאבל, הדחקה והשלמה ואנה זק שבדומה לקירל גם היא בשנה לא חדה במיוחד - הן כולן משאירות את הבמה ליוצרים (ולא מעט יוצרות, שזוהי גם נקודה משמחת) שמעמיקים את האמנות במה שיוצא תחת ידם. ושתרבה מכאן קנאת סופרים.

הפורץ הצעיר

שמות חדשים הצטרפו לראשונה למצעדים ולפליילסטים. כמו רון חיון (עליו נכתב במדור לפני חודשים מספר יחד עם המנטור יובל "דודא" ניאזוב, מי שגם פרץ לתודעה רחבה יותר השנה עם "לא להמציא"), סך הכול בן 19 וכבר הספיק להתארח אצל עדן בן־זקן ואייל גולן. "אחת ממיליון" שלו חרך כל פלטפורמה אפשרית ופרץ מגבולות ההיפ הופ שבו הוא גדל וצמח. נדב חנציס (18) הוא גם פלא בהשוואה לגילו הצעיר. קול בוגר וייחודי (בעיקר בשילוב עם גיטרה אקוסטית) שהביא את ״אם את הולכת״ - להיט מדינה מצד אחד, ומצד שני התמודדות עם אתגר ה"זמר של שיר אחד". זוהי ברכה וקללה של הפריצה בתחילת הדרך - הלחץ והציפייה בשמיים, אבל הברכה אולי רק החלה.

ים תיכון ואמונה, או במילה אחת - ששון

זהו לא דבר חדש, אבל הטון שלו רק הולך ומתרחב; המוזיקה הים־תיכונית שולטת בישראל. אפילו טונה - שכבר בעבר נגע בעולם המזרחית אך השנה ספציפית באלבום "רובים ותלתלים", אחד מהשניים שהוציא יחד במאי - נתן את גרסתו ומחוותו לז'אנר, מאירוח של חיים משה ועד סמפולים של גדולים נוספים כדוגמת שימי תבורי ואבנר גדסי. בקרב המובילים מוכרים הקבועים זה כבר לא מעט שנים - אודיה, עומר אדם, פאר טסי, איתי לוי, עדן בן־זקן, אושר כהן ושם שהשנה עשה את הקפיצה הסופית - בן צור. הקריאה לאבא בשמיים נוכחת אצל כל השמות הנ"ל ברמה כזו או אחרת. ישראל של תשפ"ה, 2025 היא מסורתית מאי פעם, ואולי פשוט לא מפחדת לומר (ולשיר) זאת בריש גלי. שם נוסף שהוא אס חשוב במשחק הקלפים הזה הוא ששון שאולוב, וההמנון שלו "תמיד אוהב אותי" שטכנית יצא בתשפ"ד אבל מלווה אותנו עד הלום וימשיך איתנו ככל הנראה עוד ועוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר. טוב. סלחו לי. מתבקש מדי.

חרבות (ושורות) ברזל

בשנתיים שחלפו מאז 7 באוקטובר שמענו לא מעט תוצרים של התקופה ההיסטורית, סדוקים יותר או פחות, אופטימיים על גבול האסקפיסטיים או ביקורתיים, נוקבים ומדממים. זה נוכח גם בלי לכתוב על כך ישירות, מהאזנה לגרסאות דאב חדשות של אהוד בנאי והפליטים (כשהטקסטים מקבלים משמעות מחודשת), שירים על זוגיות שייקחו למחשבות על אהובים שלא חוזרים משדה הקרב ועד לאילן פלד שחוזר ל"טרילילי טרללה" האיקוני בביצוע אקוסטי ומרגש בפרויקט האקווריום של מפעל הפיס. זה מגיח מהפינות, מפתיע. אולי זה נהיה כבר טורדני, הרגל בלתי נשלט, פוסט טראומה מוזיקלית כלל ישראלית. אציין מעל כולם השנה את האלבום "אירוע מתגלגל" של שולי רנד שביטא בעומק את התקופה בלי להתמקד בה בלבד, אלא צייר תמונה מורכבת, מוארת גם בחלקים לא מעטים שלה, המתגלגלת למרות הכול, גם אם מקרטעת לעיתים. אלה ועוד היו תשפ"ה במוזיקה הישראלית. ונתראה בשנה הבאה.

בשוליים, בינתיים

הסצנות האלטרנטיביות בישראל מצמיחות גם הן שמות חשובים שעוד יגיעו אל הבמות הגדולות, אתעכב על אחד ומיוחד; איתי אוחנה (או בפשטות, אוחנה) הוא אמן מלא ברגש, חלק מדור עולה בהיפ הופ הישראלי שמספר סיפור שונה ומהפכני. האלבום השני שלו "הרגתי אותך בחלומות שלי", שיצא השנה, הפך לי את הלב והבטן ודורש האזנה קשובה ופתוחה, לא בהכרח קלה ובהחלט לא רגילה.