האמת, לא ברור כיצד אחרי "סופרמן" ו"סופרגירל" הקלאסיים, בחרו קברניטי יקום הקולנוע המחודש של די־סי ב"קלייפייס" החדש כסרטם השלישי. מדובר בנבל סוג ב' בקומיקס של באטמן, רחוק שנות אור מהפופולריות של נבלים מוכרים דוגמת הג'וקר ואשת החתול, שמקבל סרט משלו עוד לפני שזכינו להכיר את הגרסה החדשה של באטמן שבעולמו הוא אמור להסתובב. תמוה. אבל, היות שנהניתי ממנו הרבה יותר מבצמד קודמיו, ממש לא אכפת לי.
זהו סיפורו של מאט הייגן (תום ריס האריס), שחקן הוליוודי מבטיח שנמצא בדרך הבטוחה להצלחה. חייו משתנים מקצה לקצה כשמאפיונר אכזרי משחית את פניו כעונש על פלירטוט עם חברתו, וכך מחריב את הקריירה שלו. נואש ואבוד, הייגן פונה למדענית צעירה (נעמי אקי) המציעה לו טיפול ניסיוני מבוסס ננו־טכנולוגיה לשחזור תווי פניו.
הטיפול מצליח, אך מלווה בתופעת לוואי: גופו הופך לחומר גמיש ומשנה צורה, דמוי חֵמָר. ככל שהשפעת החומר הגופני מעמיקה הייגן מאבד את זהותו האנושית ויוצא למסע נקמה מפלצתי בכל מי שהרס את חייו.
הכי מעניין
ביקורת קולנוע נוספת
אחרי צמד סרטי גיבורי־על ענקיים, קלאסיים וצפויים, קלייפייס הוא ההפך הגמור. מותחן דל תקציב ונטול כוכבים שנראה ומתנהג כמו מותחני הקומיקס הזולים שהופקו בניינטיז ("דארקמן", מישהו?) וצולל אל מעמקי תת־ז'אנר ה"בודי־הורור" (אימת גוף) המטריד. אם אתם מכירים כמה מסרטיו הקלאסיים של מאסטר הז'אנר דיוויד קרוננברג ("הזבוב") או שראיתם את "יופי מסוכן" הטרי יחסית, אתם יודעים למה לצפות. אם לא, כאן המקום להזהיר שמדובר בסוגה עוכרת שלווה וגרפית במיוחד שעוסקת באחת החרדות הקמאיות ביותר - הפחד מפני עיוות, השחתה או שינוי בלתי נשלט של הגוף האנושי. בניגוד לאימה קלאסית שמתמקדת באיומים חיצוניים, כאן מקור הפחד והזעזוע הוא גופנו שלנו. יוצרי הסרט המוכשרים, התסריטאי מייק פלנגן והבמאי ג'יימס ווטקינס, מנצלים זאת היטב. כמה מהסצנות מכוונות ישירות לגרום לכם ממש להתפתל בכיסא באי־נוחות, להסיט מבט ולחוש את בשרכם נעשה חידודים חידודים.
הסיפור הטרגי שבלוני להפליא, אך הביצוע יעיל: מסע הביעותים שהייגן עובר שובר לב ומזין היטב את עלילת הנקמה; קטעי האקשן צנועים יחסית, אך תואמים את ממדי הסרט; והדיאלוגים הצ'יזיים הולמים את אווירת ה"פאלפ". ואולם על אף ערכיו המבדרים, קלייפייס היה יכול להיות מוצלח יותר לו היה בוחר לאמץ עד הסוף את טבעו. סרטי "בודי הורור" מטלטלים באמת כשתסביך הגוף והמטמורפוזות הלא־טבעיות שהוא עובר הם המהות. כאן, ככל שסיפור הנקמה משתלט על העלילה הוא לא רק מסיט את הקשב מזוועת הגוף, אלא גם הופך אותה לכלי נשק מגניב. הבחירה הזו אומנם מכניסה אלמנטים מבדרים נוספים לסיפור, אך מחלישה את האימה הפסיכולוגית שבבסיסו ועמה את נקודת החוזק והבידול הכי משמעותית שהייתה לסרט הקומיקס הפחות שגרתי הזה.
גם כך, קלייפייס נותר טעימה ממזרית ומבדרת בז'אנר אימת הגוף, ועושה מלאכתו נאמנה בהעמדת נבל מסקרן שכעת כולנו נשמח לפגוש שוב.
קלייפייס / ארה"ב 2026 / בימוי: ג'יימס ווטקינס / 108 ד'
תעתועי גוף
שלושה סרטים של דיוויד קרוננברג ממיטב ז'אנר אימת הגוף:
וידיאודרום (1983)
סרט נבואי על כוחה ההרסני של המדיה. מנהל תחנת טלוויזיה נחשף לשידור מסתורי הכולל עינויים ואלימות והוזה שגופו מתמזג עם טכנולוגיה ומכשירי וידאו.
הזבוב (1986)
בניסוי חדשני גופו של מדען מתמזג גנטית עם זבוב. המדען הופך אט–אט לחרק מפלצתי. טרגדיה מטלטלת על מחלה ואובדן האנושיות.
תאומי המריבה (1988)
צמד רופאי נשים, תאומים זהים, מתאהבים בשחקנית, וחייהם המשותפים קורסים לתוך סיוט קליני, רפואי ונפשי. הסרט עוסק בחרדה מפני פלישה כירורגית לגוף ואובדן זהות.
מתוך הסרט תאומי המריבה | צילום:
מה עוד מחכה לנו בקולנוע
