חתיכת פיץ' מעלית יש ל"נפילת הלווייתן" החדש: גיבור שצולל בים ולווייתן ראשתן (!) בולע אותו. כעת עליו לשרוד בתוך גופו של היונק הימי העצום ולמצוא את דרכו חזרה אל החופש. הרעיון המטורף הזה, שמבוסס על ספרו של דניאל קראוס מ־2023, היה יכול להיות מותחן פשוט אדיר, לולא היו לו גם שאיפות נוספות שקצת מקלקלות לו.
שנה לאחר מותו של אביו (ג'וש ברולין), חוזר ג'יי (אוסטין אברמס) לבית הוריו במונטרי. האב היה צוללן מומחה שחלה והחליט לסיים את חייו בצלילת התאבדות במי האוקיינוס. ג'יי מחליט לנסות לאתר את גופתו אך נקלע למרדף בין לווייתן ראשתן לדיונון ענק שבמהלכו הוא נשאב יחד עם הדיונון אל בטן היונק העצום. כשאספקת החמצן שלו הולכת ואוזלת במהירות, ג'יי נאלץ לנהל מאבק כפול: פיזי, כדי להיחלץ מתוך המבוך האורגני לפני שיעוכל, ונפשי, מול הזיכרונות והמשקעים הרגשיים שהותירה מערכת היחסים הטעונה עם אביו. כדי לשרוד, עליו להשתמש בידע שאביו הנחיל לו ולמצוא דרך למחול ולצאת לחיים חדשים.
כאמור, "נפילת הלווייתן" מעוניין להיות יותר ממותחן הישרדות עם פרמיס מגניב. יש כאן רצון לגולל מהלך נפשי, כשסיפור ההישרדות האינטנסיבי מספק לו למעשה שכבה אלגורית פיזית. כך הסרט נע הלוך ושוב בין תיאור מאבק ההישרדות בבטן הדג ובין זיכרונותיו של הגיבור. אלו חושפים בפנינו את הקשר עם אביו שניסה להכין את בנו לעולם בדרכים שאומנם הרחיקו אותו ממנו, אך גם הקנו לג'יי את הידע והכלים הדרושים לו כדי להישאר בחיים.
הכי מעניין
כל זה טוב וראוי, אולם לטעמי, הסרט היה יוצא נשכר לו היה קצת פחות שאפתני ברובד הנפשי ומתמקד כולו במסע ההישרדות הפיזי. ההשוואה המתבקשת היא כמובן ל"127 שעות" המעולה של דני בויל, שגיבורו התקוע תחת סלע מפליג בזיכרונותיו ומוצא בהם את תעצומות הנפש שיעזרו לו לבסוף לשרוד.
אלא שיש כמה הבדלים מהותיים בין שני הסרטים. מעבר לכך ש"127 שעות" התבסס על סיפור אמיתי שנתן לאירועים תוקף, המצב הסטטי המוחלט של גיבורו והזמן הארוך שבו הוא בילה כשהוא תקוע תחת הסלע, שימשו כר פורה ואמין מאוד לתהליך הנפשי שעבר. כאן לעומת זאת, כמות האוויר שנותרה במְכל הצלילה מכתיבה התרחשות באורך 40 דקות בלבד, כך שהמסע הנפשי מזורז מאוד והתוצאה הכפויה לא מצליחה למצות אותו ולהוביל אותנו לקתרזיס אמיתי.
לעומת זאת, המסע הפיזי הקיצוני בבטן הדג הוא הנכס האמיתי של הסרט. הוא מלחיץ, מטלטל ולרגעים מדהים ממש. אך דווקא ממנו אין מספיק. בכל כמה דקות המתח מורט העצבים נקטע כדי לצאת לעוד טיול קלישאתי בנבכי הזיכרון. פה ושם המעברים הללו עובדים, אך רוב הזמן הם בעיקר מנדנדים, וכל מה שתרצו באותו רגע הוא להמשיך ולהישאר מעוגנים במציאות הקלסטרופובית המבעיתה.
אפשר להבין את רצונו של הבמאי בריאן דאפילד ליצור סרט מורכב עם מסע גיבור משמעותי, אבל קורה שלעיתים דווקא הגישה הפשטנית ההוליוודית של בידור חסר יומרות, היא הדרך הנכונה יותר.
נפילת הלווייתן / ארה"ב 2025 / בימוי: בריאן דאפילד
לצאת מהקופסא
עוד כמה מותחנים קלסטרופוביים במיוחד:
המדרון (2005)
חבורת נשים היוצאת לחקור מערכת מערות תת–קרקעית נלכדת במעמקים בעקבות קריסה, ומתברר שהן לא לבד.
קבור (2010)
נהג משאית אמריקאי בעיראק נחטף ונקבר חי בתוך ארון קבורה מעץ. כשיש לו רק מצת וטלפון סלולרי, הוא מנהל מאבק הישרדות נואש.
שלושה–עשר חיים (2022)
מבוסס על סיפור אמיתי. צוות צוללנים בינלאומי יוצא למבצע הצלה של קבוצת כדורגל צעירה, הלכודה במערה תאילנדית מוצפת, חשוכה ומחניקה.
| צילום: צילום: מתוך הסרט "קבור"
המלצות נוספות
