יוסף סידר
ללא ספק המוכר והמעוטר ביותר ביוצרי הקולנוע הדתיים־לאומיים, אך גם הכי מעורר מחלוקת, ועם השנים יחסיו עם המגזר עלו על שרטון. הסיבה המרכזית לכך היא גישתו הביקורתית, שעם כל סרט נוסף נראית יותר ויותר כסגירת חשבונות עם המקומות והמסגרות שהיו חלק מעיצוב אישיותו. בסרטיו בחר סידר לטפל בציונות הדתית בתור מערכת חברתית ופוליטית, ומיקד את יצירתו בבחישה בסדקים, בסתירות, בקנאות ובאידיאולוגיות המתנשאות, לתפיסתו.
בסרט הביכורים שלו, "ההסדר" (2000), סידר מציב גיבור שמוצא את עצמו בקונפליקט בין המסגרות והערכים החשובים ביותר בחייו: ישיבת ההסדר והרב הנערץ לעומת מערכת החוק הצה"לית. הביקורת המרכזית שהוא מציג כאן מופנית כלפי האידיאולוגיה הקיצונית ומוביליה, שמקבלים חזות של מנהיגי כת של ממש, ועלולים להוביל את צאנם לאבדון.
ב"מדורת השבט" (2004), סידר פונה אל עולם ההתיישבות, ומציב מראה ביקורתית לא ממש סמויה מול מפעל "גוש אמונים". המשפחה החד־הורית שבמרכז הסרט, המורכבת מאם ושתי בנותיה, מאתגרת בעצם הווייתה את תפיסת העולם של מנהיגי הגרעין שמנסים לעצבה ו"לתקנה" – וכך נחשף הפער בין האידיאולוגיה הגדולה לאינטרסים האנושיים שמאחוריה. השלישי בסדרה הוא הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים" (2011), שבו מגיע סידר אל כותלי האקדמיה. גיבוריו, אב ובנו, הם חוקרים בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. כאן הגישה הביקורתית מעורבת. אם רוצים, אפשר אפילו לראות בעלילה מעין שיר אהבה לתכונה היהודית של ריבוי מחלוקות והתכתשות חסרת פשרות על כל פסיק. עם זאת, אין ספק שהסרט מציג אמירה חמורת סבר על אופי החוג ואנשיו, המלאים בגילויי קנאה, התחשבנות והתקטננות צרת עין, לא רק בין חוקרים עמיתים אלא אפילו בין אב לבנו.
הכי מעניין
מראה ביקורתית לגוש אמונים. "מדורת השבט" | צילום: באדיבות yes
הרב מרדכי ורדי
הדרך הטובה ביותר לתאר את פועלו הקולנועי של הרב ורדי היא העיסוק בחיים עצמם. מגוון הסרטים הדוקומנטריים שיצר, כמו גם סרטו העלילתי "עקרה" (2022), מתמקדים בנקודות החיכוך הרבות שבין ההלכה ודרך החיים הדתית ובין החיים המודרניים, על שלל האתגרים היומיומיים שהם מציבים.
ורדי מעלה בסרטיו סוגיות בוערות בחברה הדתית ונוגע לא פעם בנושאי טאבו של ממש. ואולם גישתו אינה מבקשת לנגח, אלא לעודד דיון ושיח סביב הנושאים השנויים במחלוקת, ולהאיר אתגרים קריטיים, שהמגזר השמרני נוטה להצניע ולהדחיק. בסרטו הדוקומנטרי "אמא לא משוגעת" (2014) עוסק ורדי בהתמודדות עם סוגיות של בריאות הנפש בתוך קהילה דתית קטנה ושיתופית. גיבורת הסרט היא אם לארבעה המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית וגרה ביישוב קהילתי דתי. הסרט חושף את הקונפליקט שבין הצורך בהסתרה ושמירה על תדמית המשפחה הדתית האידיאלית כדי להתאים למרקם החברתי של חיי הקהילה הדתית, לבין הרצון בחשיפה שתוביל לקבלת תמיכה.
מפגש בין ההלכה למציאות. "עקרה" | צילום: מתוך הטריילר
בסרט הדוקו הנפיץ "חתונה הפוכה" (2020) ורדי קופץ ראש אל סוגיית הלהט"ב בחברה הדתית והניסיונות ההיסטוריים לפתור אותה בדרכים שמרניות. הסרט מציג באופן חשוף וישיר את המחיר הכבד של נישואים מעורבים מבחינת הנטייה המינית, לעיתים בהמשך לטיפולי המרה. הרב ורדי מאיר את השבר הגדול של מוסד המשפחה במגזר, את מחיר הציות למוסכמות ואת המעבר של החברה הדתית־לאומית המודרנית מחוסר הכרה מוחלט בלהט"ב לתהליכי הכלה וקבלה.
ב"עקרה", סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, ורדי עוסק בדרכו העדינה ורבת הניואנסים באונס, על רקע הלחצים העצומים במגזר להבאת ילדים. לאחר שגיבורת הסרט הצעירה נופלת קורבן לניצול מצד דמות מיסטית רבנית, עולה השאלה אם אירוע הכפייה המחריד שעברה נחשב מבחינה הלכתית בגידה בהסכמה או אונס. הסרט בוחן את פגיעותה של האישה בחברה הפטריארכלית, את מגבלות ההלכה היבשה במפגש המורכב עם המציאות האנושית והנפשית, ואת הצורך להבין כי לצד האמונה נדרשות קודם כול חמלה ואהבה טבעית בין בני הזוג.
בסרטו האחרון "צנועים" (2025), סרט תיעודי שיצר עם בתו רעיה ורדי־טבול, ורדי ממשיך את עיסוקו בנושאי טאבו בחברה הדתית. דרך דיאלוג אינטימי בין האב, שהוא רב קהילה המחויב להלכה, ובין בתו, שמייצגת את הדור הצעיר, נחשף הפער העמוק בין חוקי ההלכה והחינוך השמרני למציאות בשטח. הסרט מציג את האתגר של הדור הצעיר המבקש להפחית את רגשות האשם והבלבול ולמצוא מיניות בריאה ומותאמת למציאות בת זמננו.
דוד טאובר
הבמאי האחרון שנבחר למדור זה הוא שם חדש בקולנוע הישראלי, אף שהוא פעיל בשטח כבר לא מעט שנים. הסיבה לבחירה היא שפגשנו השנה את "האחד והיחיד שלי", סרטו הראשון באורך מלא של טאובר, שהוא מציג בו קולנוע שונה ומרתק. בדומה לוורדי, גם טאובר מתעניין במרקם החיים בחברה הדתית. הוא בוחר לעסוק ביחסים בין גברים לנשים, בחיי זוגיות ובשינויים שאנו עוברים במרוצת השנים בקשר הזוגי: החל מההתאהבות הראשונית, דרך הקמת משפחה ועד להזדקנות יחד. אלא שאת כל אלו טאובר מעביר דרך פריזמה מקורית ואמיצה, שמאירה את העולם הדתי־לאומי בגוונים שטרם נראו. החוויה שהוא מבקש להעניק עמוסה במסתורין ובמיסטיקה יהודית, יונקת את שורשיה מאגדות תלמודיות ומותירה את הקהל עם חוויה שקשה לאחוז בה אך תשאיר עליו רושם זמן רב לאחר הצפייה.
פריזמה מקורית ואמיצה. "האחד והיחיד שלי" | צילום: יוסף שלסט, באדיבות קולורדוס הפקות
שירה, בעלת תשובה צעירה, ילדה את בנה הבכור לפני כמה שבועות. היא מגיעה אל הרבנית מירי ומספרת לה דבר בלתי נתפס: בעלה הוחלף בכפיל. מבחוץ הוא נראה בדיוק אותו אדם, אבל שירה משוכנעת שזה אינו בעלה. הרבנית נוטה לפרש את הדברים כמשבר נפשי הקשור לתקופה שלאחר הלידה. לעומתה, בעלה הרב תוהה אם היא לקחה ברצינות יתרה מדרש או רעיון מעולם בעלי התשובה, והסיפור יחלוף מעצמו. כבר בנקודת הפתיחה הזאת הסרט מציב זה מול זה הסבר פסיכולוגי־רפואי והסבר רוחני־מיסטי, בלי לקבוע מיד איזה מהם הוא הנכון. מכאן הסרט מתרחב לדרמת מסתורין מרובת דמויות ועלילות. במקביל לסיפורה של שירה מופיעים קווי עלילה נוספים העוסקים בזוגיות, במשיכה ובהתאהבות, ובשאלה אם האדם שאנחנו אוהבים נשאר אותו אדם במהלך מערכת היחסים. לאורך כל הסרט, העולם הדתי אינו משמש רק תפאורה: מדרש, אמונה, רבנים, מקובלים והאפשרות של מציאות שמעבר למה שאפשר להסביר באופן רציונלי הופכים לחלק מהמנגנון העלילתי.
עוד כתבות בנושא
