אמש התקיים טקס פרסי אופיר, החג הגדול של תעשיית הקולנוע הישראלית. על השטיח האדום התכנסו שחקנים, במאים, מפיקים ואנשי מקצוע בתקווה לקבל את הכרת חברי האקדמיה על היצירות של השנה החולפת.
אחד הרגעים הבולטים בערב הגיע כאשר אדם גבאי ושני כהן הכריזו על תיקי דיין כזוכת פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"פרידה מבצק". עבור דיין, מעמודי התווך של המסך והבמה בישראל, זו זכייה שנייה באופיר בקטגוריה הזאת, לאחר שב־2023 זכתה על "שבע ברכות". רק לאחרונה היא קטפה גם את פרס שחקנית המשנה בטקס פרסי הטלוויזיה על תפקידה ב"מקום שמח".
על הבמה הקדישה דיין כמה מילים גם לאילן דר, שותפה המיתולוגי ל"קרובים קרובים", שהלך לעולמו השבוע. "כשאתה מצלם סדרה אתה הופך למשפחה", אמרה. "זה נורא עצוב, למרות שהוא הלך בשיבה טובה".
הכי מעניין
הסרט 'עצמאות' | צילום: ורד אדיר
אבל הזוכה הגדול של הערב היה ללא ספק "עצמאות" של משה רוזנטל, שזכה בעשר מתוך 16 הקטגוריות שבהן היה מועמד, ובהן הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט. הסרט חוזר לשנות השמונים המוקדמות ועוקב אחר נער שמגלה, רגע לפני בר המצווה שלו, סוד גדול על אביו – גילוי שמטלטל את משפחתו ומשנה גם אותו.
הבדחן | צילום: גיורא ביח
"עצמאות" זכה לשבחים רבים מצד מבקרי הקולנוע, ולכן ההצלחה שלו בטקס אינה מפתיעה. אבל דווקא הניצחון המוחלט שלו מעלה שאלה על הסרטים שנותרו לצדו מחוץ למעגל הזוכים – ובעיקר על "הבדחן" של שולי רנד וגידי דר ועל "האהבות שלנו" של אבי נשר.
עוד כתבות בנושא
מתוך 'האהבות שלנו' של אבי נשר | צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג
שניהם סרטים שמעוררים עניין עוד לפני יציאתם הרחבה. "האהבות שלנו", שצפוי לצאת לקראת 7 באוקטובר, חוזר אל יום הטבח דרך שישה סיפורי אהבה שנבחנים בשעות הארוכות של אותו יום. כאן כבר עולה שאלה גדולה יותר: מדוע חברי האקדמיה לא ראו בו מועמד מתאים לייצג את ישראל בתחרות האוסקר?
הבחירה בזוכה בפרס אופיר אינה רק הכרעה פנימית של קבוצת אנשי קולנוע. היא מקבלת משמעות נוספת משום שהסרט הנבחר עשוי להפוך גם לכרטיס הביקור של הקולנוע הישראלי בעולם. ובתקופה שבה ישראל מתמודדת עם דימוי בינלאומי מורכב במיוחד, לסיפור שאנחנו בוחרים לשלוח החוצה יש משקל שחורג מגבולות האולם.
אין פירוש הדבר שהאקדמיה צריכה לבחור סרט לפי מידת ה"ישראליות" שלו או להפוך את פרסי הקולנוע לכלי הסברה. קולנוע צריך בראש ובראשונה להיות קולנוע. בחירה אמנותית אינה צריכה להיקבע על פי סקר דעת קהל, ובוודאי שלא כל סרט אהוב הוא בהכרח הסרט הטוב ביותר.
אבל גם בתוך המרחב האמנותי מותר לשאול אילו סיפורים מקבלים פעם אחר פעם את חותמת האיכות של האקדמיה. נדמה כי היא נמשכת לעיתים קרובות לסוג מסוים של קולנוע – דרמות משפחתיות, פריצת מוסכמות ומבע אמנותי מסוים. אלה בחירות לגיטימיות לחלוטין, אבל הן אינן האפשרות היחידה.
גם לסיפור, למשחק, לתסריט, לעוצמה הרגשית וליכולת של סרט לבלוט בין מאות היצירות המגיעות לתחרות בינלאומית יש משמעות. כשבוחרים את הסרט שיישלח לאוסקר, ראוי להביא בחשבון גם את מכלול המרכיבים האלה.
גם "הבדחן" יצא מהטקס בידיים ריקות, למרות הביקורות המקדימות החיוביות. מדובר בשיתוף פעולה נוסף של שולי רנד וגידי דר, שניים מיוצרי "אושפיזין", הסרט שבזמנו זיכה את רנד בפרס אופיר לשחקן הראשי. השנה הלך הפרס בקטגוריה הזאת לאיהאב אליאס סלאמי, כוכב הסרט "לאן" של אסף מכנס, העוסק בנהג מונית ממוצא פלסטיני ובמפגש שלו עם נוסע ישראלי במהלך מסע בברלין.
לצד "עצמאות" ו"לאן" זכו בפרסים גם "הגוף האחר", "דם יונים", "מאמא", "פרידה מבצק" ו"תיכון מגשימים".
אף אחת מהבחירות האלה אינה פסולה בפני עצמה, ואי אפשר – וגם לא צריך – לבקר אדם על טעמו האמנותי. אבל כשמביטים בתמונה הכוללת, מותר לשאול שאלה שחוזרת כמעט בכל שנה: למי בעצם שייך טקס פרסי אופיר?
האם הוא אמור לשקף אך ורק את העדפותיהם האמנותיות של חברי האקדמיה, או שיש בו גם אחריות מסוימת כלפי התעשייה, הקהל והקולנוע הישראלי הרחב?
כאשר סרטים שהקהל מחכה להם, שהושקעו בהם משאבים רבים ושמביאים איתם סיפורים ישראליים חזקים מסיימים פעם אחר פעם מחוץ למעגל הזוכים, התחושה שנוצרה היא שהפער בין האקדמיה לבין חלקים גדולים מהקהל רק הולך ומתרחב.
ואולי דווקא משום שפרס אופיר הוא הפרס החשוב ביותר של הקולנוע הישראלי, כדאי שהשאלה הזאת תישאל. לא כדי להכתיב לחברי האקדמיה כיצד להצביע – אלא כדי לברר איזה קולנוע היא מבקשת לייצג, ואת מי היא משאירה מחוץ לפריים.
עוד כתבות בנושא
