ב-1977 סטיבן ספילברג קיבל הזדמנות לביים את סרט התשוקה שלו. התוצאה הייתה "מפגשים מהסוג השלישי", סרט שמתאר מפגש בין האנושות לחייזרים - מדע בדיוני רציני ודרמטי שהציג בפעם הראשונה בקולנוע האמריקני חייזרים שוחרי שלום. חמישים שנה של ניסיון ותבונה אחרי, ספילברג, שיחגוג השנה שמונים, בוחר לסגור מעגל ולחזור לאותו הנושא בסרטו החדש "התגלית". בכך הבמאי החשוב ביותר בהוליווד מבהיר עד כמה מהותיים הדברים שיש לו לומר, ומפציר בנו להקשיב לו.
דניאל (ג'וש או'קונור) הוא מומחה לאבטחת מידע שגנב סודות מדינה גורליים מחברת אבטחה חשאית ומעוניין לחשוף אותם לאנושות. מרגרט (אמילי בלאנט) היא חזאית חדשות מקנזס שמגלה לפתע יכולות אמפתיות על־טבעיות, והן דוחפות אותה לצאת למסע לגילוי האמת. את שניהם רודפים סוכני החברה, ובמהלך מסעם כל חלקי הפאזל מתחילים להתחבר עד לשיא שמביא לסיומה קונספירציית חייזרים בת 80 שנה. בשונה ממה ששם הסרט המטעה בעברית מרמז, עצם העניין בסיפור אינו "התגלית" על הימצאות חייזרים, אלא כפי ששמו הלועזי של הסרט מבהיר, את ספילברג מעניין "יום הגילוי" (Disclosure Day), השלכות ההכרה המהדהדת כי האנושות כבר אינה בודדת בקוסמוס.
ספילברג מעולם לא היה פילוסוף גדול, ולפיכך, העיסוק שלו בנושא אינו נובר לעומקים ומסתפק ברמיזות על שלום עולמי ודימויים של אחדות אנושית בזמן שכל העולם עוצר, מניח בצד את תלאותיו ומאזין לבשורה כאיש אחד. ובכל זאת, מתנהל כאן דיון מעניין יותר, שעוסק במגבלות יכולתה של האנושות להכיל את ההכרה המטלטלת. הרעיון הזה זוכה לטיפול מכמה זוויות, כמו זו המוסרית שמתלבטת אם בכלל הוגן להכביד על חיינו במעמסת הגילוי, או זו התאולוגית שבוחנת את מקומם של הדת והאמונה בא־ל, במציאות החדשה הזאת. אולם כמו תמיד אצל ספילברג, המסר המרכזי הוא הומני ואופטימי מאוד. באמצעות יכולות האמפתיה הניסיות של מרגרט, הבמאי ממחיש את עוצמות הריפוי והאיחוד שגלומות בהכרת הזולת ובכניסה לנעליו. כדי להימנע מפשטנות יתרה, הוא טורח להציג גם את הסכנות הטמונות בניצול לרעה של היכולת הזו, אך המסר ברור - היכולת לאמפתיה היא התכונה האנושית הנעלה ביותר, ואם רק נצליח לאמצה העולם יהיה למקום טוב יותר.
הכי מעניין
פרימיירת "התגלית" | צילום: AP
את מגוון הרעיונות, ספילברג והתסריטאי הוותיק דייויד קפ עוטפים ברצף של מרדפים, סודות והפתעות שתפקידם לשמור על הקשב והמתח ולספק את המצופה מסרט קיץ עתיר תקציב. כמות האקשן אומנם מדודה למדי, אך זהו עדיין תענוג לא קטן להיסחף בעשייה הקולחת, הווירטואוזית והקולנועית כל כך של ספילברג. מעריצי הבמאי בוודאי יזהו כאן לא מעט מדימוייו המוכרים שמשרים על הסרט אווירה ספילברגית מנחמת. יחד עם זאת, הקריצות לסרטיו הקודמים, בין שהן מכוונות ובין שהן מקריות, מושכות השוואה פחות מחמיאה ליצירה הנוכחית שגם אם כולה נוטפת מהדי־אן־איי הספילברגי, היא רחוקה מאוד מפסגת הישגיו. האכזבה הגדולה מתגלה בסיום.
לאחר טיזינג מתמשך בן שעתיים, הסרט מספק קליימקס דל מכל בחינה - אינטלקטואלית, רגשית וקולנועית. האם לשם כך עברנו את כל המסע? מדע בדיוני ספקולטיבי צריך לספק פיתוח מורכב יותר של חומריו, והתחושה שנותרת היא שכל הסרט היה למעשה רק המערכה הראשונה בסיפור מעניין בהרבה שאמור להתחיל כעת, לאחר הגילוי. זהו קונספט שיצירות כמו "קץ הילדות" הספרותי של ארתור סי. קלארק או "המפגש" הקולנועי של דני וילנב (שמבוסס על ספר), השכילו למנף לגבהים של ברק רעיוני ועומקים אנושיים ופילוסופיים. "התגלית" הוא סרט קיץ מבדר שלצידו כמה רעיונות מעוררי מחשבה, וזה לא דבר של מה בכך. אך לאחר שובו של הבמאי המוערך לכור מחצבתו כאדם וכיוצר, הציפייה הייתה שימריא כמה שיותר גבוה ושלא יסתפק ברעיון ללא די מעוף.
התגלית ארה"ב 2026, בימוי: סטיבן ספילברג, 145 ד'
עוד כתבות בנושא
