כשהגדולים ישבו לשיחת מבוגרים על המרפסת, נפלה בחלקי המשימה להשגיח על הקטנים שעה שהם צופים בסרט. לא ניתן לי המנדט לבחור את היצירה שתוקרן על המסך (לילדים כבר יש ניסיון רע עם ההעדפות שלי), אבל קיבלתי רשות לצפות יחד איתם ב"עולם מוזר", אחד הסרטים האחרונים של דיסני, שזכרתי במעומעם שעורר סערה ברשתות כי יש בו רמזים לאג'נדות פרוגרסיביות בענייני מגדר. אבל מה שתפס את תשומת ליבי וגרם לי להתמקם על הספה מול המסך היה המטרה של הגיבור, הרצון שלו, מה שאמור להניע את הסרט.

כמעט כל סיפור מונע מתוך קונפליקט, דהיינו מההתנגשות בין הרצון של הגיבור לבין כוח נגדי, או מעצור, שמונע ממנה להשיג אותו. בסרטים הגדולים של דיסני בשנות התשעים (סרטי "הרנסנס של דיסני"), המניע תמיד היה אישי. אלאדין רוצה להתחתן עם יסמין, בל רוצה להיחלץ מן הטירה (והחיה רוצה להתחתן עם בל), פוקהונטס רוצה להתחתן עם ג'ון סמית, קוואזימודו רוצה לצאת מנוטרדאם ולהתחתן עם אזמרלדה. כפי שאולי הבחנתם, חתונה היא מניע די נפוץ, שנעלם בסרטים מאוחרים יותר, אבל לא זו הנקודה שלי כרגע. הנקודה היא שהמניע הוא אישי או מקומי. מולאן רוצה להציל את אבא שלה. הרקולס מנסה להיות גיבור. סימבה מבקש בסך הכול למצוא קצת שקט.

שני עשורים קדימה, את הגיבורים של דיסני מעניינים דברים שונים לחלוטין. מיראבל, הגיבורה של "אנקאנטו", חרדה מן הסדקים הנבקעים בבית בשעה שהקסם הולך ונעלם. אלזה שומעת קולות טורדניים שמכריחים אותה לתקן עוולות מן העבר קודם שפגעי מזג האוויר ישמידו את הממלכה. מואנה יוצאת לים כדי למצוא את השורש לבצורת שתוקפת את האי. פעם אחר פעם עומדים הגיבורים החדשים של דיסני בפני עולם רקוב שעומד להתמוטט. כולם נראים כמו גרסאות מונפשות של גרטה טונברג, שנושאת על כתפיה את משא האחריות הבלעדית להציל את העולם מפני חורבן. וכך גם סרצ'ר, גיבור "עולם מוזר", יוצא למסע בעקבות איום אקולוגי קיומי ומגלה, הפלא ופלא, שמדובר בתוצאה של תיעוש־יתר מעשה ידי אדם.

ההתפתחות הבנאלית של העלילה הצליחה לגרות אותי רק עד גבול מסוים, כך שאיני יודע מה הכריע הגיבור בשאלה אם לוותר על ייצור האנרגיה לטובת השמירה על שלומו של הכדור. אבל הצטרפתי למרפסת של המבוגרים בתחושה מעיקה שאני משאיר את ילדיי מול יצירה שמטרתה הבסיסית היא לגרום להם לחרדה קיומית. להניע אותם לראות את עולם המבוגרים ככזה שנטש אותם לבד בחדר, בדיוק כפי שאביו של סרצ'ר נטש אותו בילדותו.

הבדל עמוק קיים בין פרוגרסיביות לבין מודרניות. שתי הגישות מאמצות אל חיקן את רעיון הקדמה, כלומר שהעולם הולך ומשתפר עם השנים. אך בשעה שהמודרניות רואה בכך חיזוק והצדקה לצורת החיים הנוכחית ("מודרני" פירושו בלטינית: "נוכחי"), התנועה הפרוגרסיבית מייצרת אי־נחת מן המצב הקיים ודחף מתמיד להתקדם ממנו הלאה (כמשמעות המילה "פרוגרס" באנגלית). כבר עשור שסרטי דיסני מנסים להיות הקול שמעורר את אלזה מתרדמתה ואומר לה שמשהו רקוב בממלכה. הם חותרים לעצב תודעה של חשד בסיסי כלפי הסדר הקיים. לא ביקורת נקודתית ועניינית אלא עמדה נפשית של אי־נחת מתמדת, שמתוכה צומח דחף עיקש ואימפולסיבי לשינוי. אם תנועות המחאה הגדולות של המאה ה־20 הובלו בידי סטודנטים, שלמדו והשכילו את רעיונות זמנם ומתוכם ביקשו לפרוק את עולו של העבר, היום הצורך למחות ולפרק הופך גם למנת חלקם של תיכוניסטים, ודיסני מנסים להנחיל אותו גם לילדי הגן.

איני חרד מעצם השינוי. שינוי הוא דבר טוב, כשהוא נדרש, וכל גיבור של דיסני בעבר נדרש באיזשהו אופן גם להשתנות. אך השינוי הוא כורח שנבע מתוך תשוקה או קושי, לא מתוך תפיסה שהעולם עומד להתמוטט. ילד צריך לרחוש אמון בטוב שבעולם לפני שהוא שוקל לנסות לתקן אותו. והתיקון צריך לבוא מתוך חיבור ותקווה ואהבה. לכן כשמן החדר נשמעו קולות המריבה המעידה באופן מסורתי על גמר הסרט, לקחתי פיקוד על השלט והושבתי אותם מול היפהפייה והיחפן.