בדיוק 130 שנה חלפו השבוע מאז ההקרנה הקולנועית הציבורית הראשונה. האחים לומייר הם ששכרו את אולם "גראנד קפה" בשדרת הקפוצ'ינים בפריז, ובעבור תשלום סמלי הקרינו ברצף עשרה סרטים קצרים בני פחות מדקה. הסצנות התיעודיות היו פשוטות ויום־יומיות - האכלת תינוקת, פועלים יוצאים מהמפעל - אבל עצם המפגש הראשון של הקהל עם תמונה נעה היה רגע של פלא.
ומאז הכול היסטוריה. נהרות של פופקורן כבר זרמו ברחבי העולם כשאנשים התאספו באולמות חשוכים כדי לצפות בתמונות הנעות. תחילה בלי קול, אחר כך בליווי מוזיקה חיה ורק כעבור 32 שנה עם דיבור, במהלך מהפכני שהפך את ה"ראינוע" ל"קולנוע".
אפשר לומר שהיה זה מהלך קטלני, ואכן היו יוצרים ושחקנים שלא צלחו את המעבר הדרמטי. אבל מי, אם בכלל, יוכל "להרוג" את הקולנוע עצמו? לאורך השנים עמד המדיום הזה בפני איומים רבים, וכל אחד מהם רק דחף אותו להתחדש: מסכים רחבים, צבע, סינמסקופ, תלת־ממד ושלל המצאות שנועדו לבדל את חוויית האולם מחוויית המסך הקטן.
למרות הטלוויזיה של שנות ה־60, שהקרינה סרטים עכשוויים בחינם; מכשיר הווידיאו של סוף שנות ה־70, שאפשר לכל אחד לראות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ואף להריץ קדימה ואחורה; ושירותי הסטרימינג, ובראשם נטפליקס, שהפכו בתקופת הקורונה לתחליף ממשי לבתי הקולנוע והרגילו את הקהל לרעיון שהמסך הגדול אינו הכרח. ואף שאנחנו כבר אולי עושים זאת פחות, אין באמת תחליף לחוויית היציאה מהבית והכניסה לאולם חשוך לצפייה משותפת בסרט על מסך גדול.
האחים לומייר אומנם לא המציאו את הטכנולוגיה - שהתפתחה מפנס הקסם והזואופרקסיסקופ ועד למצלמה ולמקרן - אבל הם היו הראשונים שהבינו שהצפייה הציבורית היא חלק מהותי מהקסם. ואת זה, נדמה, שום טכנולוגיה לא תוכל לשנות. גם לא הבינה המלאכותית שממתינה מעבר לפינה.
המילון המלא
מהי זווית הפוכה, למה מתכוונים כשאומרים רום טון, למה אוכלים דווקא פופקורן בסרט, ומה לעזאזל עושה שחקן שצועק על קיר ירוק?
אֶקְשֵׁן
אין סרט שלא מתחיל במילה הזאת. היא ה"בראשית" של צילומי הקולנוע. ברגע שהמצלמה פועלת ואנשי הסאונד מוכנים הבמאי צועק אותה, והעולם כולו מתכווץ לרגע אחד שבו כולם צריכים לפעול יחד. המילה הזאת כל כך ברורה ומדויקת לסיטואציה ההומה של סט, עד שהפכה לבין־לאומית.
בַּמַּאי
הבמאי הוא הקפטן של הספינה, הפסיכולוג של השחקנים והאדם שאמון על הפיכת המילים הכתובות לתמונה חיה. אליו כל העיניים נשואות, והוא חייב להסתובב במבט קבוע של “אני יודע בדיוק מה אני עושה", גם כשזה לא המצב.
גְּרִין סְקְרִין
איך מצלמים בפתח־תקווה סצנה על שפת הר געש? מקימים מסך ירוק ברקע ואומרים לשחקן: "דמיין לבה רותחת מאחוריך!". בעריכה כבר מעלימים את הירוק ושותלים הר געש, מפלצת או כל דבר שלא היה בתקציב. זה הקסם הקולנועי: הרבה דמיון, קצת מחשב, וצוות שמתאפק לא לצחוק מול השחקן שצורח על קיר ירוק.
דַּף לָבָן
לפני כל הצילומים, הפרסים וההמולה, ישב תסריטאי אחד בחדר שקט מול דף לבן ושאל את עצמו "מה אני רוצה לספר לעולם?". הוא כתב ומחק, וכתב ומחק, ולפעמים הוא רק מחק, כי באמת, זה הכי טוב שיש לי? וכל סרט שאתם רואים הוא ראיה לגבורה שנדרשה כדי לנצח דף שלא עושה כלום אבל שופט הכול.
הוֹלִיווּד
המקום שכולם רוצים להגיע אליו. אם לא פיזית אז רעיונית. הוליווד היא פסגת האוורסט של ההצלחה הקולנועית: הכוכבים, השטיח האדום, השמלות הדרמטיות ונאום האוסקר שכל יוצר או יוצרת משננים מול המראה כבר מגיל 12: "…ותודה להוריי שהביאוני עד הלום".
צילום: מתוך הסרט
ווָאן שׁוֹט
כשבמאי או צלם רוצים להרשים הם מצלמים סצנה שלמה בשוט אחד ארוך. בלי קאט, בלי הפסקות ובלי מקום להתחבא. כולם חייבים להיות מושלמים בו־זמנית: השחקנים, התאורה, הבום, וגם הניצבים שעוברים ברקע. וואן־שוט מוצלח גורם לצופה להגיד “וואו!", ולצוות להגיד "בחיים לא עושים את זה שוב".
זָוִית צִלּוּם
מכירים את זה שמישהו מסתכל עליכם עקום? גם המצלמה יודעת לעשות את זה דרך מגוון הזוויות שבהן היא יכולה לצלם. זווית נמוכה - הופכת כל דמות לחזקה, צודקת ומלאת ביטחון (גם אם היא רועדת מפחד), וזווית גבוהה גורמת לכל אחד להיראות כמו ילד קטן וטיפש. כשאומרים שלמצלמה יש כוח - מתכוונים בדיוק לזה.
חוּץ, אוּלָם אֵרוּעִים, לַיְלָה
עוד כותרת תמימה של סצנה שכל מילה בה היא שורת תקציב וכאב ראש למפיקים. לכו תמצאו יום שבו גם האולם, גם השחקנים וגם מזג האוויר מצליחים להסתנכרן לצילומי לילה נורמליים. שהצוות לא יקפא מקור, שהוורוד פוקסיה מהאולם לא יפריע לצלם, ושהתנים באזור לא יתעקשו ליילל.
טְרֵיְלֶר
שנים של עבודה ו־120 דקות של סרט מתכווצים בסוף לדקה וחצי. הטריילר הוא הסרט הקצר שמבטיח לכם שהסרט הארוך יהיה מדהים - גם אם הוא, ובכן, פחות. בדרך כלל גם כל הבדיחות, הנשיקות והפיצוצים כבר שם. אבל אל תכעסו, זו הדרך היחידה לגרום לכם לצאת מהפיג'מה ואשכרה לעוף מהבית.
יוֹם צִלּוּם
יום צילום מתחיל תמיד בארוחת בוקר דשנה ובתחושה שיש "ים של זמן". דקה אחרי שהצלחת האחרונה מתרוקנת - חצובות נשלפות, פנסים מונפים ועוזרת הבמאי כבר מודיעה ש"אנחנו באיחור". זה נכון, אגב, בסוף היום מגלים שלא צולם הלונג-שוט המרהיב שתכננו והלוקיישן כבר צריך לחזור לבעליו.שפה קולנועית
עוד כתבות בנושא
כְּתוּבִיּוֹת סִיּוּם
כשהאולם מתרוקן, עולות כתוביות לבנות וצנועות שמזכירות אמת אחת: גם אם על הפוסטר כתוב "סרטו של", סרט הוא יצירה של רבים - משלב ההפקה המקדימה, דרך הארט והאיפור, ועד למומחי האפקטים ותיקוני הצבע בסוף העריכה. כתוביות הסיום הן רגע של הודיה לכל אלה שלא הופיעו בפריים, אבל נגעו בו יותר מכולם.
צילום: באדיבות וולט דיסני פיקצ'רס
לוֹקֶיְשְׁן
המקום שבו מצלמים הוא לא רק כתובת על מפה אלא מרחב שמקבל על עצמו להיות בית זמני לחלומם של אחרים. כמו שחקן, גם הוא עובר "הלבשה": צבע שמסתיר פצעים, אבק שמספר עבר שלא היה, אור שמעניק לו נשמה חדשה. אבל אם אין איפה להעמיד קייטרינג לצוות? שום חלום לא ישרוד שם יום צילום.
מַצְלֵמָה
המצלמה היא היצור העדין ביותר על הסט: כל שינוי קל במהירות התריס, בגודל הצמצם או בזווית מסילת הדולי - ומיד הפריים מעביר תחושה אחרת. היא לא מרימה קול ולא מבקשת תשומת לב, אבל מצליחה לגרום לכולם לרוץ סביבה כאילו היא הכוכבת הראשית, גם כשהשחקן עומד ממש מולה.
נִצָּבִים
הם מחכים לצילום שלהם שלוש שעות בשביל שלוש שניות של "תלכו טבעי". ובכל זאת, הם שיוצרים את האשליה שיש כאן עולם אמיתי שיש בו חיים מעבר לשחקנים הראשיים. הם ממהרים ברקע, משוחחים, מביטים, וכל פעולה קטנה שלהם משפיעה כמו פעימות לב נסתרות. הם לא במרכז, אבל בלעדיהם אין מרכז בכלל.
סָאוּנְדְּמֵן
הוא יושב בצד ולאוזניו אוזניות ושומע הכול - נשימות של שחקנים, זמזום של מזגן בקומה שלישית או משאית שעוצרת שני רחובות משם. איש לא מעז לצלם אם הוא לא רגוע לחלוטין. המצלמה אולי רואה אל תוך הנפש, אבל הסאונדמן שומע אותה, וגם את קרקורי הבטן של השחקן בצהריים.
עֲרִיכָה
כאן מחליטים מה ייכנס, מה ייחתך ומה יתחבר יחד כאילו צולם כך מראש. לילות ארוכים יושב העורך מול המסך כמו מנתח כירורגי: מקדים חיוך, מאריך מבט, מוחק שתיקה שלא עובדת. ואולי בכלל הוא דולה - כי לא משנה מה צולם על הסט, בחדר העריכה הסרט נולד מחדש ומגלה באמת מה הוא רוצה להיות.
צילום: באדיבות א.ד.מטלון
פַּסְקוֹל
זו לא רק המוזיקה. גם דיבורים רחוקים, צעדים במסדרון ודלת חורקת מפעילים לנו במוח רגשות מסוימים. אם על הסט דואגים שהדיאלוגים ישמעו היטב, באולפן מעשירים את הפסקול ברעש טפטוף גשם בחלון או בקרקושי סכו"ם של מסעדה מלאה - אף שבפועל יש שם רק שני שחקנים ושולחן אחד.
צִ'ימֶרָה
התאורה היא חלק מרכזי בקסם הקולנועי - היא יכולה להפוך חדר ריק לעולם מלא מסתורין וחלון פשוט למקור תקווה. הצ'ימרה למשל היא קופסת בד גדולה שמלבישים על פנס כדי לרכך את האור ובכך גורמים לכל שחקן עייף להפוך לגיבור זוהר. ויש כמה שחקנים, בואו נגיד את האמת, שלא תזהו ברחוב בלעדיה.
קָאט
כשהבמאי צועק "קאט!" המתח מתפוגג, והסט חוזר מיד להיות רועש והומה. זו מילה שנשארה עוד מהימים שבאמת היו חותכים את סרט הצילום בסוף כל שוט. וגם היום כשהכול דיגיטלי, והשוטים מסתדרים בקלות בתיקיות של תוכנת העריכה, המסורת נשארה. אבל רגע, זה "קאט" סופי, או שצריך עוד טייק?
רוּם טוֹן
זה אולי נשמע מצחיק אבל לכל מקום ישנו השקט שלו, ובחדר העריכה צריכים בדיוק את השקט הזה כדי לחבר שוטים בצורה חלקה. הקלטת "רום טון" היא הרגע המוזר שבו כולם על הסט צריכים… לא לעשות כלום. לא לזוז, לא לדבר, לא לנשום בקול. ואיכשהו דווקא אז מישהו צריך להשתעל.
שַׂחְקָנִים
הם יכולים לבכות, לצחוק, למות ולחזור לחיים - הכול לפני הצהריים. הם צוללים לעומקים של הנפש ושואלים "מה המניע שלי?" גם כשהם אמורים רק לפתוח חלון, וכן, הם מתנהגים כמו דיוות לפעמים. אבל ברגע שהם מופיעים על המוניטור הם הכי רגישים וחשופים, וזקוקים לכל מילה טובה שאפשר.
תַּסְרִיט
במבנה התסריט על הדף הכול נראה פשוט - השורות מסודרות, ממורכזות, מודגשות, ולכל דמות ישנה השורה שלה. אבל דווקא שם, בתוך הסדר המוקפד הזה חייב להתחיל הבלגן. כי כל גיבור צריך קונפליקט: משהו שיכאיב, יאתגר, יטריף אותו. בלי זה אין דרמה, אין מתח, ואין שום סיבה שהקהל יישאר עד סוף הסרט.
אבל, למה פופקורן?
אין אוכל יותר דרמטי מפופקורן: גרעיני תירס צהובים שבחום גבוה מתפוצצים ומתנפחים לגוש לבנבן ותפוח. ממש כמו גיבור של סרט, גם הם עוברים קונפליקט שמכריח אותם לגלות כוחות שלא ידעו שיש בהם ויוצאים אחרים לגמרי ממה שנכנסו. אבל לא זו הסיבה שהפופקורן הפך למאכל האיקוני של הקולנוע.
היסטורית - כריסטופר קולמובוס הביא את התירס לאירופה בסוף המאה ה־15. את שיטת החימום המפתיעה למדו אנשי אוניית המסע "מייפלאור" מהאינדיאנים בתחילת המאה ה־17, עם הזמן הפופקורן היה למאכל רחוב זול ואהוב.
בעלי בתי הקולנוע שניסו לשמר את האולמות כחוויה תרבותית "גבוהה" לא רצו את הלכלוך ואת הריח ולכן הותירו את הסוחרים בחוץ. אבל השפל הכלכלי הגדול של 1929 אילץ אותם לחשב מסלול מחדש ולהכניס מקור פרנסה נוסף לאולם. כך מצא את עצמו הפופקורן בפעם הראשונה בתוך אולמות הקולנוע.
עם השנים נוספו לצד הפופקורן ממתקים נוספים, אך מלחמת העולם השנייה הפכה את הסוכר למצרך נדיר ומוגבל, וכך נותר הפופקורן לבדו באולמות וביצר את מעמדו כחטיף הרשמי של חוויית הצפייה. הוא ליווה את כל ההיסטוריה של הקולנוע מהנאו־ריאליזם האיטלקי, דרך הגל החדש הצרפתי, האולפנים הגדולים של הוליווד, היצ'קוק וצ'פלין, מרלון ברנדו ובריז'יט בארדו (שהלכה לעולמה השבוע בגיל 91) ועוד ועוד.
היום כבר קשה להריח פופקורן ולא להיזכר בקולנוע - וזה לא מקרי. עד היום, חלק הארי ברווח של בתי הקולנוע מגיע דווקא מהדלפק, לא מהכרטיס. במילים אחרות: הפופקורן הוא לא רק החטיף של הסרט, הוא גם זה שמחזיק את האולם בחיים.
ואגב - אם בא לכם לגוון, שפכו שקית m&m אל תוך דלי הפופקורן המלוח וערבבו. זה אולי נשמע מוזר, אבל זו אחת ההפתעות הטובות של החיים.