מאוד נדיר שאני מחליטה לקחת את בנותיי הגדולות איתי לסרט. כשבנות גדלות והופכות נערות, סרטי האנימציה שוברי הקופות של הקיץ כבר פחות מעניינים אותן. הן ביקורתיות ואי אפשר לשכנע אותן שהן טועות. כשהן יושבות עם דלי פופקורן ומקטרות – ״זה נראה פרק מסדרה״ או ״אמאל׳ה, זה ממש סרט חובבני" – לכי תשכנעי אותן אחרת. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבנות של מבקרת קולנוע שבטוחות שהן יודעות מה טוב ומה לא. ובכל זאת, אחת לכמה זמן מגיע סרט שמצליח לצוד את תשומת הלב שלהן ולסחוף אותן עד שמדי פעם אני מזהה דמעה מנצנצת שמתגלגלת במורד הלחי.
במקרה הזה, שתי הבנות שליוו אותי לסרטו החדש של ערן ריקליס ״לקרוא את לוליטה בטהרן״, הן לא חרדיות קלאסיות. אחת מגדירה את עצמה כיום דתייה, ובחסות המעבר הזה מרחיבה את גבולותיה, והשנייה אמנית פלסטית ופסלת, או כפי שאומרים אצלנו 'חרדית בסטייל'. שתיהן הסתקרנו מהסרט החדש של ריקליס כי בעבר עבדתי איתו על פרויקט משותף, ואת השם שלו הן שמעו הרבה בבית.
עוד כתבות בנושא
״לקרוא את לוליטה בטהרן״ הוא סרט קופרודוקציה איטלקי-ישראלי, דובר פרסית ואנגלית. מדובר בעיבוד קולנועי של ריקליס ומרג׳ורי דייוויד לספר הזיכרונות המפורסם של אזאר נאפיסי שראה אור בשנת 2003, ועמד בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך קרוב לשלוש שנים! הספר, שתורגם ל-32 שפות, מגולל את סיפורה של נאפיסי (בכיכובה של גולשיפטה פאהרני), מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת איראן, שריתקה את תלמידיה ונטעה בהם תקווה ברוח החופש באמצעות הספרות. ספר הזיכרונות מגולל את התקופה האחרונה שבה חילוניות הותרה בפרהסיה (ספרות חילונית, שיער חשוף, ידידות בין גבר לאישה שאינם נשואים ועוד), טרום ההפיכה האסלאמית שכבלה את מעט החירות שהייתה לנשים לאיראן.
הכי מעניין
מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן" | צילום: איתן ריקליס. באדיבות סרטי יונייטד קינג
הסרט, שעוקב אחר שנות ההפיכה, הוא מסמך מסמר שיער בכל הנוגע לדיכוי נשים ולאופן הברוטלי שבו הן נשלטו בכפייה, נאנסו ואף נרצחו בחסות המשטר. מיותר לציין ששיעורי הספרות של נפיסי פורקו, עד להחלטתה לפרוש בשל הניסיון להטיל צנזורה דתית קיצונית לצד מפגני אלימות ואימה. טרם עזיבתה את איראן הזמינה נאפיסי לסלון ביתה את קבוצת הסטודנטיות שלה – שבע סטודנטיות שנותרו בחיים, חלקן עברו מאסר אכזרי והתעללות קשה וחלקן המשיכו לקבל יחס משפיל מהבעלים שלהן – למפגשי ספרות שבהם דיברו על ״לוליטה״, ״גאווה ודעה קדומה״ ועוד. מפגשים אלו החלו בשנת 1995 ונמשכו במשך שנתיים עד להגירתה של נאפיסי לארצות הברית.
מתוך "לקרוא את לוליטה בטהרן" | צילום: איתן ריקליס. באדיבות סרטי יונייטד קינג
הסרט, שהמשיך להיות מוקרן בישראל גם כאשר נורו עליה טילים מאיראן, הוא הצצה נדירה לכוחן של נשים ולביטויי החירות החיוניים כל כך לאדם, בטרם הפיכתו לחיה רצחנית. מעצם הפקתו, הסרט מהווה שתוף פעולה ייחודי ברוח המסר של נאפיסי ש"שנאה לא תעבוד", וברוח מאבקן של נשים רבות שעל אף הקִדמה חוות גם בימנו דיכוי קשה מנשוא. אמרתי כבר שהבנות שלי דמעו במהלך הצפייה, שבחלקה הייתה לא קלה? ובכן, הן עכשיו מצהירות שזה סרט "וואו", ושהוא ראוי לחמישה כוכבים.