מדוע סופרת איראנית עולה ב־1979 על מטוס מארה"ב לאיראן ובוחרת ללמד ספרות אנגלית באוניברסיטת טהרן, דווקא כשהמהפכה האסלאמית קורעת את התדמית החילונית שהמדינה ניסתה לעטות על עצמה? השאלה הזאת עומדת בבסיס סרטו החדש של ערן ריקליס, "לקרוא את לוליטה בטהרן", שמבוסס על רב־המכר של הסופרת אזאר נפיסי ועל סיפורה האישי.
ריקליס (70), במאי ישראלי ובינלאומי, מודה שזו גם השאלה הראשונה ששאל את נפיסי כשנפגשו. "אמרתי לה: 'אישה אינטליגנטית כמוך, פרופסור לספרות שיש לה כבר קריירה בארצות הברית ובעל שהכירה שם - למה לחזור לאיראן?'. אזאר הסבירה לי שהיא חזרה למדינה שלה, למשפחה שלה, להורים. אבל ההסבר המהותי ביותר בעיניה היה שאף שחומייני שלט אז במדינה, הם האמינו שזו תקופה חולפת, ובעיקר שמחו להיפטר מהשלטון המושחת של השאה. יש נטייה טבעית להאמין שדברים ישתנו לטובה. ואז שנים חולפות, וזה לא עובר, ודברים מתקבעים".
כוח נשי מול מציאות קשה. מתוך הסרט | צילום: איתן ריקליס, באדיבות סרטי יונייטד קינג
"לקרוא את לוליטה בטהרן", שעלה בשבוע שעבר לאקרנים בישראל, מלווה את בת דמותה של נפיסי (בגילומה של השחקנית גולשיפטה פרהאני) לאורך 18 שנים - מחזרתה לטהרן לאחר המהפכה, ועד שהיא נמלטת שוב עם משפחתה מאיראן לארצות הברית. במהלך התקופה הזאת מצנזרים אותה, היא מחויבת לעטות על ראשה חיג'אב ונדחקת החוצה מהאוניברסיטה. בתגובה היא מחליטה להקים חוג סודי: מדי שבוע שבו שבע תלמידות מתכנסות בביתה וקוראות ספרות אנגלית – יצירות שהמשטר רואה בהן מושחתות ופועל להחרימן. ניסיון זה לקיים אקס־טריטוריה בבירת המדינה האסלאמית מוביל את נפיסי להתעמת עם בן זוגה ועם עצמה.
בתום הצפייה בסרט, קשה להאמין שיצירה קולנועית נשית ולוקאלית כל כך בוימה בידי גבר ישראלי שאינו דובר פרסית, ושכנראה לא יוכל לבקר אי פעם בעיר שתיאר על המסך. ריקליס מספר שהמחשבה להפוך את ספרה של נפיסי לסרט עלתה במוחו כבר לפני כמעט 16 שנה. "הייתי אחרי הסרטים 'עץ לימון' ו'הכלה הסורית'", הוא מספר. "קראתי אז את הספר בפעם הראשונה ואהבתי אותו מאוד. הרגשתי שמה שיש בו - נשים, איראן, סיטואציה פוליטית וחברתית - מתאים לי לקו של הסרטים שעשיתי באותה תקופה. אבל אז נכנסה עבודה על סרטים אחרים, ודי שכחתי מזה".
כשהספר בצבץ מהספרייה שלו שוב ב־2016, הוא תהה איך עוד לא נעשה סרט על בסיס העלילה הזאת, והחליט לפנות ישירות אל נפיסי. "כתבתי לה הודעה קצרה בפייסבוק. עבר הרבה זמן, ופתאום היא חזרה אליי ושאלה: אתה רוצה לדבר?". ריקליס עלה על מטוס לוושינגטון, שם נפיסי מתגוררת, וחזר עם הזכויות לגרסה קולנועית לספר.
דיברת איתה גם במהלך העבודה על הסט?
"אזאר לא הייתה מעורבת ישירות בצילומים, אבל כשהסרט החל לקרום עור וגידים היא עזרה לי להבין מי היא, מעבר לדמות הכתובה בספר, כדי שאוכל ללהק ליהוק נכון. היא לא ראתה כלום מהסרט לפני שהושלם, ואז היא הגיעה לפרמיירה ברומא באוקטובר האחרון. הבנתי שלא יכול להיות שהיא תצפה בו בפעם הראשונה עם כל הקהל, וארגנתי הקרנה רק בשבילה בערב שלפני כן. אלו היו השעתיים הקשות ביותר בחיי. כשזה נגמר, היא קמה וחיבקה אותי, ואמרה שהיא מתה על הסרט".
העבודה על הסרט נמשכה כמעט שמונה שנים. תחילה התקשה ריקליס למצוא לו חברת הפקה אבל אז בפסטיבל קטן באיטליה, בסימפוזיון שעסק בשיתופי פעולה, סיפר ריקליס על הסרט הזה בהקשר של שיתוף פעולה בלתי אפשרי בין איראנים ובמאי ישראלי. בעקבות זאת ניגשו אליו שני מפיקים איטלקים שהכירו את הספר ואת עבודתו, והחלו בעבודה משותפת ברומא.
הצילומים נערכו גם הם באיטליה. "בהכנות למדתי על הסדרה 'טהרן' שצולמה באתונה, נסעתי לשם עם הארט־דיירקטור לראות מה עשו, אבל חזרתי לרומא. בעיניי היא טובה יותר לצילומים כאלה. זו עיר גדולה יותר, והבנייה הפאשיסטית של מוסוליני התאימה למה שחיפשתי".
צוות השחקניות והשחקנים שגויס לסרט מורכב כולו מאיראנים גולים ומהגרים שעזבו את המדינה במהלך השנים. אחת מהם היא הזמרת הישראלית ריטה, שמגלמת את אמה של נפיסי. "רציתי ללהק רק איראנים דוברי פרסית, בשביל האותנטיות. אומנם כל הסיפור הוא שנפיסי מלמדת אנגלית ומתעקשת שידברו על גטסבי הגדול באנגלית, אבל כשהשיחות שלהם אישיות ולא במסגרת השיעורים, הן מדברות פרסית. זה סרט שמדבר את המקום והתקופה. חלק מהשחקניות בסרט התחילו לשחק באיראן ועזבו אותה בגלל הנסיבות הפוליטיות. הן אוהבות את איראן, אבל היה בלתי אפשרי מבחינתן לחיות שם חיים חופשיים. חלק מהשחקנים עזבו בגיל 17–18 או כבר בילדותם, אבל כולם גדלו בסביבה פרסית, גם אם זה היה בלוס־אנג'לס".
לא הייתה להם בעיה לעבוד עם במאי ישראלי?
"בסופו של דבר שחקנים באים לשחק, ובמאים רוצים לביים. בכל בוקר אנחנו שומעים משהו שקשור לאיראן או לישראל או לשתיהן ויכול לעורר חיכוך, אבל אנחנו מתגברים על זה, כי אתה בא לשרת משהו - ליצור סרט שיש לו אמירה. אבל היו גם רגישויות. עבדתי עם גולשיפטה פרהאני כבר בסרט 'מסתור' ב־2017, וכמה ימים לפני תחילת הצילומים היא התקשרה אליי ואמרה שהיא מפחדת – היא לא חששה לעצמה, אלא למשפחתה באיראן. אמרתי לה שאם היא מרגישה שזה מסכן אותם, אני משחרר אותה, ואני כבר אסתדר. ואז היא אמרה - 'לא, רק רציתי לדבר על זה. אסור לפחד'. אם אנחנו מפחדים לעשות דברים, אנחנו נותנים לצד האחר להשתלט על המציאות".
עד כמה היה קשה ליצור סרט תקופתי על מדינה שמעולם לא ביקרת בה?
"הייתי לחוץ על הפרטים, לעשות הכול מדויק מאוד. זה סרט תובעני מההיבט של דיוק התקופה. למשל, הדרך שבה נשים עטו את החיג'אב בשנות השמונים שונה מכפי שעושים את זה היום. שאלו אותי אם הייתי מעדיף לצלם בטהרן עצמה, אבל טהרן של היום לא דומה למה שהיא הייתה בשנות ה־80 או ה־90, ולכן דווקא המרחק אפשר דיוק בשחזור התקופה".
גם הטקסטים דרשו היכרות עם ניואנסים. "התסריט נכתב באנגלית ותורגם לפרסית. כשבאנו לקריאה ראשונה עם השחקניות, גולשיפטה אמרה שהתרגום לא מספיק טוב. כך למדתי שפרסית היא שפה מורכבת מאוד, וכמו בערבית, יש בה הבדל בין השפה הספרותית לדיבור".
אהבה את התוצאה. אזאר נאפיסי, מתוך הסרט | צילום: מארי ג'יואני, באדיבות סרטי יונייטד קינג
הסרט מורכב מכמה חלקים: כל אחד מהם עוסק בתקופת חיים אחרת של נפיסי בטהרן, ונקרא בשמו של ספר אחר שהיא מלמדת. "זה לא סרט כרונולוגי לגמרי", ריקליס אומר. "הוא מתחיל ב'גטסבי הגדול' ב־1980, אבל אז קופץ לקטע של 'לוליטה' ב־1995, שמתמקד בקבוצה שמתכנסת אצלה בבית. כך אני נותן את הכבוד לא רק לספר של נפיסי, אלא גם לספרים שבתוך הספר. זה מחיה אותם ומדבר על הרלוונטיות שלהם לקורא. כשהנשים יושבות בסלון של נפיסי, היא אומרת להן: 'בואו נראה אם לקרוא את לוליטה כאן, בטהרן, יעזור לנו להשיב מלחמה'. כך הספרים יוצאים מהדפים ונעשים כלי להילחם בשלטון המדכא".
בסרט שילב ריקליס גם קטע שלא מופיע בספר: שומר האוניברסיטה דורש מנפיסי לעטות חיג'אב אם ברצונה להיכנס, אך היא מסרבת לעשות זאת. הקטע הזה הוא מחווה של הבמאי לסיפורה של מאסא אמיני, אישה איראנית שנעצרה ועונתה למוות בידי המשטרה משום שלא עטתה היטב את החיג'אב שלה. מותה הצית מהומות בטהרן, והיא הייתה לסמל. "זו לא המלחמה שלי כגבר", אומר ריקליס, "אבל זו המלחמה של כל אדם בעולם לחופש וזהות עצמית. אנחנו נוטים לחשוב שדיכוי נשים מתרחש רק במדינות כמו איראן, אבל האמת היא שבכל מקום בעולם נשים ואנשים מדוכאים בצורות שונות, ויש לנו חובה לעמוד לצידם".
זה סרט נשי מאוד. איך הצלחת לגשת לרגש שבתוכו?
"התשובה הטריוויאלית היא שחיפשתי את הצד הנשי שיש בכל גבר, אבל מעבר לכך, כבמאי אתה פשוט מספר סיפור, ומנסה להטעין אותו ברגש שלאו דווקא מתקשר לעניין מגדרי. בכל אופן, בחרתי בכוונה צלמת אישה, כדי לגרום לשחקניות להרגיש יותר בנוח ולשחק חופשי בסצנות שהתמקדו בהן ולא באינטראקציה עם דמויות גבריות".
ההזדהות של הצופה הישראלי עם העלילה יכולה להגיע גם מעוד כיוון - הסרט מתאר את תקופת מלחמת איראן־עיראק, והסצנות כוללות אזעקת טילים באמצע הלילה; צעיר שמאבד את ידו במלחמה; וגם קטע קשה לצפייה שבו תלמיד שחזר מהחזית מעלה את עצמו באש בכיתת הלימוד. "כשהראיתי את הסרט לנחמן אינגבר, שהיה מרצה שלי לקולנוע באוניברסיטה, הוא אמר על הסצנה הזאת שזה ממש איציק סעידיאן", אומר ריקליס. "הצעירים שהולכים למלחמה כדי להגן על הארץ שלהם, הטיפול הכושל, האכזבה מהמדינה - הסיפור הזה מתכתב עם מה שאנחנו עוברים כאן בשנתיים האחרונות. כחייל בעצמי שלחם במלחמת יום הכיפורים אני חושב על כמה מבני הדור שלי שמעולם לא טופלו, וחלקם הלכו לעולמם כפוסט־טראומטיים. הדור של היום צריך להרגיש שנותנים לו מענה כדי שיוכל להתמודד".
הקרנת הבכורה נערכה ברומא באוקטובר 2024, בחודש שבו איראן שיגרה בפעם השנייה מתקפת טילים ישירה על ישראל. ב־27 באוקטובר, יום לאחר התגובה הישראלית שחיסלה מערכות הגנה איראניות, עלה ריקליס עם חלק מצוות השחקניות לבימת פסטיבל הסרטים ברומא לקבל את פרס חבר השופטים לאנסמבל השחקניות ופרס חביב הקהל. לפני שבועות אחדים הופץ הסרט גם בצרפת. "כשנסעתי להקרנות בצרפת אמרו לי שבטח יהיו הפגנות אנטי־ישראליות נגד הסרט, אבל לא היו. בראיונות לתקשורת באיטליה ובצרפת לא שאלו אותי על הקשר של הסרט לעזה ולמלחמה. בצחוק אני אומר שחבל, אולי הוא היה תופס יותר נפח תקשורתי".
הסרטים שביים ריקליס לאורך השנים נוגעים ברווחים בין בני אדם, ובפרט במתח בין ערבים ליהודים. סרט הבכורה שלו, "ביום בהיר רואים את דמשק", עסק בפרשת אודי אדיב, הקיבוצניק שהפעיל רשת ריגול בשביל הסורים. שבע שנים לאחר מכן הגיעה ההצלחה הקולנועית הראשונה של ריקליס, בסרט "גמר גביע", על חייל ישראלי שנלקח בשבי בלבנון ומתחבר עם השובים שלו דרך האהדה המשותפת לנבחרת איטליה במונדיאל 1982. "אחרי 'גמר גביע' הגיע אליי ח"כ לשעבר סעדיה מרציאנו, שהיה ב'פנתרים השחורים', ואמר לי שהסרט הבא שאני צריך לעשות הוא על זהר ארגוב. 'אם אתה יכול לעשות סרטים על פלסטינים, אתה יכול גם עליו', הוא אמר". כך יצא לאור בשנת 1993 הסרט "זהר", שמתאר את מסלול חייו הסבוך של הזמר, והיה לסרט המצליח ביותר של ריקליס. "הסרט הזה מציג גיבור עממי שהוא לא חייל - דבר שעד אז לא ממש נראה בישראל. הסרט גם יצא בתחילת עידן הטלוויזיה הרב־ערוצית, וכך דרך הטלוויזיה הוא קיבל אהבה נרחבת מהקהל בישראל, גם בפריפריה וגם בתל־אביב".
הסרטים שלך מציגים עמדה פוליטית ברורה מאוד.
"אני משתדל ליצור 'קולנוע דמוקרטי'. אני מספר סיפור, ואתה מחליט מה אתה לוקח ממנו. אם סיימת את הסרט ואתה מתנגד, זה בסדר גמור. אם הוא שינה אצלך משהו בחשיבה, מה טוב. הצופים מחפשים את הסיפור האנושי, זה הרעיון של הקולנוע. גם בסרט 'עץ לימון' למשל, אם תרצה לתמצת אותו למשפט אחד הוא יהיה 'אישה פלסטינית נגד שר הביטחון הישראלי שרוצה לכרות את עצי הלימון שלה'. אבל כשאתה נכנס לסרט, אתה מבין שיש פה קודם כול סיפור אנושי".
את הרצון לספר סיפורים קיבל ריקליס כתלמיד בתיכון אמריקני בריו דה־ז'ניירו, שם גרו כשאביו היה בשליחות. "המורה לספרות ביקשה שכל אחד יביא שיר פופ וננסה לנתח אותו ספרותית", הוא נזכר. "ילדה אחת הביאה את Love Child של דיאנה רוס והסופרימס. זה שיר שנשמע הכי פופי וקליל, אבל כשמסתכלים על המילים רואים שהוא מדבר על בחורה צעירה שחורה מדטרויט שנכנסה להיריון לא מתוכנן. ניתחנו את השיר בכיתה, ופתאום, בגיל 14, הבנתי את הכוח של תרבות פופולרית. זו בעיניי גם המהות של הקולנוע: ליצור דבר שהוא מצד אחד עמוק, ומצד שני הקהל הרחב יוכל להתחבר אליו. לא רק לצלם משהו אמנותי בשביל מחיאות כפיים בסינמטקים".
זאר אמיר וערן ריקליס, מאחורי הקלעים | צילום: איתן ריקליס
סרט נוסף של ריקליס שקיבל רלוונטיות מחודשת בחודשים האחרונים הוא "הכלה הסורית", המגולל את סיפורה של צעירה דרוזית ממג'דל־שמס שנישאת לדרוזי־סורי ועוברת לגור איתו מעברו האחר של הגבול. "הסרט צולם ב־2003, וסיפורו מתרחש ברקע חילופי השלטון שהיו בסוריה כשחאפז אסד נפטר ובשאר ירש אותו. כבר אז היה ברור שבשאר לא מתאים להיות מנהיג שם, אבל איש לא היה יכול לנחש שמתוך החולשה שלו הוא יעשה דברים נפשעים כל כך כלפי עמו".
הסרט חיבר בין ריקליס לכמה מתושבי מג'דל־שמס, והוא בקשר איתם גם היום, צופה מהצד כיצד ההיסטוריה פוגשת את העדה הדרוזית בנקודת מפנה. "הדור הקודם של הדרוזים באזור הזה ראה בעצמו חלק מסוריה. אבל הדור הבא, גם במג'דל, שואף להשתלב יותר בחברה הישראלית, רואה כאן את עתידו. למרות זאת, התחושה שם עדיין חלוקה".
ההרג הנוראי של 12 ילדים מפגיעת רקטה במג'דל־שמס שינה שם משהו בתפיסה, לדעתך?
"החברה הישראלית הזדעזעה מזה ובצדק, כי מדובר במוות איום ונורא של ילדים במגרש כדורגל. אבל את הלך הרוח במג'דל זה לא מאוד שינה, לדעתי. אולי הנפילה של אסד שינתה יותר".
הסרט מציג פירוק של חברה בעקבות תקופה מטלטלת. אתה רואה את החברה כאן בישראל מתאחה אחרי טבח 7 באוקטובר?
"אני בוחר להישאר אופטימי, כי בעיניי יצירה היא קודם כול דבר אופטימי. אני לא נאיבי, אני יודע שהמצב כרגע לא פשוט, אבל זה מחזיר אותי לחבורת הנשים ההיא שיושבת בבית בטהרן ולומדת ספרות אנגלית: הן כאילו נפגשות בגלל הספרים, אבל בעצם הן שם כדי להיות זו עם זו. אם מישהי מהן מגיעה למפגש אחרי שבעלה הכה אותה, היא יודעת שיהיה לה קשה לשתף את האחרות, אבל שם היא לפחות יכולה להיות מי שהיא בלי לחשוש לעצמה.
"בזמנים קשים אנחנו מוצאים את הדבר שמחזק אותנו ומחבר בינינו. אלה שנים לא קלות גם לקולנוע הישראלי, וכשאנשים כבר מגיעים לקולנוע, הם מצפים לחוש חוויה רגשית ואינטלקטואלית שתגרה ותספק אותם. ואני מקווה ש'לקרוא את לוליטה בטהרן' נותן את זה".