טוב עדי, פניתי אלייך כי כיום בעצם נכפה על כל הורי ישראל חינוך ביתי, ולך יש קצת ניסיון בתחום. הושיעי אותנו!
"אתחיל בזה שחינוך ביתי זה כמובן עניין מורכב יותר מאשר טיפים של גורו הורים בעיתון. החיפוש אחרי מה שיושיע אותך בבית עם הילדים הוא בעייתי, כי הרי בסופו של דבר כולנו סוג של מכונות ההרגלים והארגונים שלנו – מי יותר ומי פחות, וברגע שמוציאים את הילדים מבית הספר בלי שום הכנה והתראה, ברור שכולם יטפסו על הקירות ויידרשו שבועיים־שלושה כדי להתרגל למצב כזה ולפתח שגרה חדשה. זה לא משהו שאורך יום או יומיים ולכן העצות יהיו בהתאם – לנסות ולבדוק מה הכי מתאים לכל אחד".
קודם כול את גורמת לי להרגיש טיפה יותר בנוח עם עצמי, אני השתגעתי השבוע כמה פעמים. חברה שלי אמרה שהיא מרגישה עולב כי היא לא מסוגלת להסתדר עם הילדים שלה כמה ימים בבית.
"יציאה משגרה היא תמיד מאתגרת, גם כשהורים של חינוך ביתי יוצאים למשהו חדש מתוך השגרה זה לא משהו שעובר חלק. זה תמיד הופך את הילדים".
חד־משמעית. ספרי קצת על המשפחה שלכם. מה גרם לכם לפנות לכיוון החינוך הביתי?
"אנחנו גרים במושב עידן בערבה. אנחנו חקלאים שמגדלים מנגו, תרנגולות, ועיזים שמייצרים מחלבן גבינות. יש לנו חמישה ילדים – עירי בן 17, תנא בן 14.5, גוני בת 13, אחאי בן 11, סלו בת 8. שני הגדולים הלכו לגן בשנתיים־שלוש הראשונות לחייהם. כשהשלישית נולדה יצאנו להודו לשנת שמיטה. לקחנו שנת חופש מהחיים כי רצינו לשנות את החקלאות שלנו. כשחזרנו הילדים כבר לא חזרו למערכת החינוך, ככה שהגדולים טעמו קצת גן חובה והקטנים לא. הגדולים בוחרים היום ללכת לתיכון, קמים בבוקר, מכינים לעצמם סנדוויץ' ויוצאים. בכיתה ז' הגדול החליט שהוא רוצה ללכת לבית ספר".
איך הגבתם?
"התנגדנו מאוד בהתחלה וניסינו להניא אותו מההחלטה הזו. אמרנו לו שלא כדאי לו ושיגבילו לו את החופש והמחשבות, אבל הוא נלחם על הזכות שלו. חלק משמעותי מאוד בחינוך בבית זה גם החינוך לאפשרות לבחור – זה שאתה יכול לבחור ויכול לצאת מהמקום הקבוע. הוא בעצם תרגל את הזכות והיכולת שלו לבחור".
כישלון בחינוך?
"לא, להפך. אני רואה בזה הצלחה. הוא תרגל את היכולת שלו לבחור".
אני חושבת שהדבר שמשפחות רבות מתמודדות איתו עכשיו הוא הניסיון לבנות שגרה חדשה. איך נראית שגרת היומיום שלכם?
"עשיתי עשרות פעמים לוח שבועי של מה עושים כל יום ושעה, אבל הטבלאות האלו לא הצליחו לעבוד למשך יותר מחצי שעה. בגדול אפשר לומר שהשגרה מחולקת לפי הארוחות – בוקר, צהריים וערב. בבקרים רוב הזמן אני איתם אבל יש פה גם עובדים ומתנדבים שמבלים איתם. העבודה, המשק והחיים האישיים מעורבבים אצלנו יחד. יש מטלות של הבית ומטלות של המשק, דברים שצריך לעשות וגם הילדים משתתפים בהם. יש שיעורים דרך המחשב או שיעורים פרטיים כמו אנגלית וחשבון, דברים שנראים לנו חשובים. יש המון למידה לפי העניין והצורך שלהם, נושאים שהם לומדים וחוקרים לעומק, ויש גם הרבה זמן שבו הם מעסיקים את עצמם. הלמידה מעורבבת בחיים, זו לא למידה לפי דיסציפלינות, אין מערכת שעות – 'עכשיו גיאוגרפיה או היסטוריה'. התפיסה היא שזה לא כמו בבית ספר שיש מורה יודע־כול שמעביר ידע לתלמידים, אלא תהליך משותף של למידה וחקירה. אם אני אוהבת לתפור, אני אשב ואתפור והילדים יכולים להצטרף אליי ויכולים גם לא, ואם מעניין אותם משהו שהם מתחילים ללמוד, אני יכולה להצטרף אליהם ויכולה גם לא. מה שמעניין זה שאנחנו לומדים ומתקדמים ביחד".
"רצינו שהילדים יהיו חלק מהיומיום שלנו. אני חושבת שהרבה אנשים אומרים 'אני לא מסוגל להיות חמש דקות עם הילד שלי', כי זה משהו שמחדירים לנו"
אנשי החינוך הביתי לא עשויים מקשה אחת. את בעצם מדברת על חינוך חופשי?
"כן, קוראים לזה 'אנסקולינג'. זו ממש אידיאולוגיה שלמה שנבנתה סביב חוסר היכולת שלנו לנהל מערכת שעות קבועה ולו"ז קשיח. בישראל יש קהילה גדולה של חינוך ביתי ברוח הזו והם תרגמו את המושג הזה נורא יפה ל'חינוך לאין שיעור'".
באמת יפה. תקני אותי אם אני טועה, השיטה הזו בעצם אומרת שהלמידה מתבצעת כל הזמן סביבנו ולא צריך לתחום אותה לנושאים או לשעות?
"כן, זה כמו שאמרת, הלמידה היא טבעית ומתרחשת כל הזמן מכל דבר שעושים, ולא צריך להפריד אותה מחיי היומיום – לשבת בחדר סגור ולהגיד 'עכשיו אני לומד על מלחמת העולם השנייה'. היסטוריה וגאוגרפיה הם חלק מהשיחה והעניין שלנו בעולם ומאחר שיש לנושאים האלו משהו ללמד אותנו על החיים שלנו, על העבר וההווה והעתיד, אז הלמידה מתוכם פשוט מתרחשת מעצמה כשאתה חי. ג'ון הולט הוא אבי השיטה שפיתח את הרעיונות, הוא היה מורה ופילוסוף היפי אמריקני שבשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. בארץ כתב על הנושא דני לסרי".
מה שאת אומרת נשמע טוב לאוזניים שלי, כלומר אני לא נופלת מהכיסא למשמע שיטת החינוך הזו.
"יש אנשים שבטוחים שזו חוסר אחריות ממדרגה ראשונה והזנחה של ילדים. הם טוענים שהם לא יהיו מוכנים לעולם האמיתי ומזדעזעים ממה שאנחנו מעוללים להם, בעוד אנחנו רואים את זה בדיוק ההפך. לשיטתנו, בית ספר לא מכין את הילדים לחיים בשום צורה, כי הוא כל הזמן עסוק בלהכין אותם, בזמן שהם תכלס חיים כבר את החיים האמיתיים. מה גם שהעולם משתנה בקצב כל כך מטורף כך שבית הספר לא רלוונטי בכל כך הרבה צורות. אבל גם אם לא מסתכלים על העניין כשלילת המערכת, אנסקולינג תופס את הסקרנות הטבעית של כל ילד או של כל בן אדם, משאיר אותה פתוחה ונותן לה אפשרות להמשיך להיות".
מה החוויה המעצבת שלך ממערכת החינוך, והאם היא קשורה לבחירה שלך בחינוך ביתי כאמא שמגדלת ילדים?
"אני דווקא ממש אהבתי את בית הספר. תמיד מניחים מראש שלאנשי החינוך הביתי יש טראומות ממערכת החינוך. זה לא המצב. ובכל זאת המחשבות שיש לי על מערכת החינוך הרגילה הן לא טובות, בתי הספר לא מטפחים ילדים ויש בהם המון כשלים. החלוקה לכיתות לפי גיל, לא לפי עניין או יכולת, היא אולי מתאימה לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. או שזה מדכא או שזה מנמיך, או שצריכים אתגר גדול יותר או קצב אחר לגמרי. זה כשל של מערכת שמתיימרת להכין לחיים האמיתיים. אני לא הולכת לעבודה כשכולם שם בגיל שלי וכשזה הדבר היחיד שמקשר בינינו. ככה, כשמתחילים לפרוט את מערכת החינוך הלאה לנושאים כמו גודל הכיתות, שיטת הלימוד, למה המורה עומד ככה, למה הילדים יושבים ככה, מה מלמדים – מגלים שכל דבר קטן במערכת הוא רק לנוחות המערכת ולא כי חושבים על החינוך של הילד או על מה באמת נכון. המורים עצמם עושים הכי טוב שהם יכולים בתוך המערכת. יש מורים נפלאים ומסורים ויש בתי ספר נהדרים, ואם יש מחנכת מדהימה אז הילד פורח. זה נורא אישי, אני לא רוצה להפוך את השיחה הזו לשיחה נגד המערכת, וגם מי אני שאבקר? הילדים שלי לא לומדים בבתי הספר היסודיים".
אז למה בעינייך עדיף להיות בבית?
"אני לא אומרת שזה עדיף לכל אחד. עדיף להיות עם ראש פתוח ולבדוק מה מתאים לך ולילדים שלך, ולא ללכת אחרי הזרם הקבוע. אני לא אומרת שחינוך ביתי הוא פתרון לכול. זה אמנם פתרון רחב מאוד, כי כל משפחה שתדברי איתה היא שונה לגמרי. פעם הייתה מפקחת שאמרה לי משהו על 'מערכת החינוך הביתי', אבל זה בדיוק העניין, זו לא מערכת. זה ההפך הגמור. אולי המסקנה היא שגם בבתי הספר הכי מערכתיים, כשיש יחס אישי, אז רואים את הילד ואפשר לתת לו את מה שהוא צריך, אבל הרבה פחות נוח למערכת לנהל את קבוצת הילדים הענקית הזו בקבוצות קטנות. הרבה הורים שואלים 'איך את יכולה לעשות חינוך ביתי? שום דבר לא מעניין את הילד שלי. הוא פשוט היה יושב כל היום מול המסך בבית', אבל זה לא נכון. כשמכריחים ילד הוא נהיה אנטי, אבל אני לא מאמינה ששום דבר לא מעניין ילד באשר הוא ילד".
קשה מאוד לנהל את השיחה הזו בלי להציב את החינוך הביתי אל מול המערכת, כי החינוך הביתי הוא בעצם אלטרנטיבה שצמחה מהשטח.
"כן, אבל זו אלטרנטיבה קיצונית מאוד. אני מבינה למה לא כולם הולכים לעשות את זה מחר בבוקר. החיים שלנו סובבים סביב החינוך הביתי מלכתחילה, כי זה מה שרצינו. השינוי הגדול שלנו בחיים היה קשור לכך שרצינו שהילדים יהיו חלק מהיומיום שלנו. אני חושבת שהרבה אנשים אומרים 'אני לא מסוגל להיות חמש דקות עם הילד שלי', כי זה משהו שמחדירים לנו. הרעיון שאתה לא מסוגל ולא יכול – זה גם תוצר של מערכת החינוך, וזה גם קשור להמון התניות חברתיות – הקריירה, שעות העבודה שמונהגות בישראל, אורח החיים, התפיסה השלטונית – כל אלו מערימים קשיים על החינוך הביתי ויוצרים מצב שבו שולחים את הילדים לבית הספר כי 'ככה זה'".
ויש בכל זאת ספקות בדרך הזו?
"גם אנחנו גדלנו במערכת החינוך והיו לנו הרבה ספקות בהתחלה. היו ימים שלמים שעברו ולא פתחנו ספר או עשינו פרויקט כמו שתכננו, ואז שאלנו את עצמנו איזו מין למידה זו ומה הילדים עושים ומה הם יודעים, ואז כשיצאנו לטיול עם משפחות אחרות, פתאום גילינו שהם יודעים להסביר לאחרים מה זה פוטוסינתזה למשל. מצאנו את עצמנו שואלים, רגע, איך הם יודעים את זה, מה זה, מהאוויר? וככל שעבר הזמן תפסנו ביטחון בעצמנו. לפעמים מספיקה חצי שעה שבה הילד שאל משהו שעניין אותו, ישבתם וקראתם יחד נשיונל ג'יאוגרפיק והוא הפנים ולמד משהו. בבית ספר ילד יכול לשבת שעות על שעות ולא להקשיב. מדהים לגלות את הידע שהילדים צוברים מתוך החיים. בשולי הדברים אני מניחה פה גם סימן שאלה לגבי השאלה האם הידע הוא בכלל מדד למשהו. בעיניי לחנך לעצמאות, לסדר יום שהם מנהלים בעצמם, זה גם משהו חשוב מאוד".
ספרי לי על משהו חשוב שלמדת בדרך.
"למדנו לא לפחד מהשעמום. היום אני לא מרגישה צורך להעסיק את הילדים שלי. אני חושבת שהרבה הורים בלחץ עכשיו כי הם מרגישים שחייבים להעסיק את הילדים. הם כל הזמן תחת החלטה של מישהו אחר. מה עושים כשהם מתלוננים שמשעמם להם? צריך ללמוד את זה. בהתחלה כל הזמן הייתי בראש של גננת: נוציא קוביות, נלך לטייל, כל הזמן מעסיקים ומפעילים אותם ואז בשנייה שלא מעסיקים אותם הכול קורס. כשהילדים אומרים לי לפעמים 'משעמם לי', אני עונה להם שזה נהדר ושאני מרוצה מהמצב. אם אני לא פנויה לשבת עם הילד המשועמם אני מציעה לו: תשב, תשתעמם, תסתכל על התרנגולות בחצר, תלטף את הכלב. ואז הוא חוזר פתאום, ומוציא את הלגו או את הדבק החם שאיתו הוא מדביק את כל הבית. ה'משעמם לי' מוביל לפרויקטים מדהימים. במובנים רבים התפקיד שלנו הוא ליצור מרחב שיש בו הרבה הזדמנויות: ספרים, משחקים, חוברות מעניינות, מינוי לאתר מחשב שיש בו סרטונים לימודיים, חומרי יצירה או נגישות לטבע. אולי העצה הכי טובה שיש לי להורים שבבית היא לא לפחד מהשעמום או לראות אותו כאויב, אלא לתת לו מקום".
איזו עוד עצה את יכולה לתת לבני התמותה שנוהגים לשלוח את ילדיהם למסגרות הרגילות?
"כל דבר שאגיד עלול להישמע כמו קלישאה, אז אזהר בדבריי. יש אנשים שהמצב הנוכחי הוא בלתי נסבל מבחינתם ואני יכולה להבין את זה. אני לא יכולה להגיד לאף אחד מה נכון לו או לא, ובכל זאת הייתי מציעה לראות את ההזדמנות שהקורונה הביאה איתה במצב הזה שבו כולם בבית עם הילדים".
