כשתסיימו לקרוא את הספר הזה, לא תאמינו שהוא מחזיק בסך הכול 164 עמודים בפורמט עמודים קטן. זהו ספרון כיס, כזה שקל מאוד להתעלם ממנו בחנות הספרים, ודאי בישראל שידועה בקוני ספרים (לא אתם כמובן, אחרים) המעדיפים את רכישותיהם לפי משקל או במספרי עמודים בומבסטיים.
אז לפחות הפעם לא כדאי לוותר, ויפה עשתה הוצאת הספרים עם עובד שקבעה לו מחיר קטלוגי שאינו כשל ספר "רגיל", אלא נמוך יותר. מדובר בתרגום חדש ל"פרשת סן־פיאקר", אחד מ־72 הספרים בסדרת "המפקח מגרה" (כאן קוראים לו "הפקד מגרה") שכתב אמן הבילוש ז'ורז' סימנון סביב אמצע המאה הקודמת. חייו של סימנון ראויים לספר מתח־בלש בפני עצמם, לדמות פתלתלה ורבת פנים שתייצג את אחד מאשפי הספרות המודרנית. הוא נולד בבלגיה, בגיל 17 בלבד פרסם את ספרו הראשון, הוא הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת כיבוש צרפת, השתקע בארה"ב, סייר רבות ברחבי העולם ומת בסופו של דבר ב־1989 בשווייץ. בין כל המאורעות הללו הוא הספיק לפרסם למעלה מ־400 ספרים, מתוכם כאמור למעלה משבעים שכוכבם הוא הפקד מגרה, מאבות ז'אנר הבלש של הספרות המערבית.
ב"פרשת סן־פיאקר" חוזר מגרה לכפר הולדתו כדי לחקור תעלומת רצח שממבט ראשון כלל אינה נראית כרצח. בעלת האחוזה, עשירת הכפר, מתה מדום לב באמצע תפילה בכנסייה המקומית. אלא שכמה ימים קודם לכן מקבל מגרה פתק קצר למשרדו בפריז ובו נכתב בפשטות: "הריני להודיעך שרצח יבוצע בכנסיית סן־פיאקר בזמן המיסה הראשונה של 'יום כל הנשמות'".
מגרה מגיע לכפר, מתארח בפונדק היחיד שנמצא בו, וכמובן הולך למיסה. שם הוא צופה באופן מדוקדק בכל הנכנסים, והרוזנת אכן מתה באמצע המיסה בדיוק כפי שנכתב בפתק המסתורי – אולם כאמור בלי שאיש רוצח אותה, אלא מדום לב. לאחר מכן מתברר כי האירוע שבגינו מתה התרחש בעקבות פתק נוסף, שהוכנס הפעם לתוך סידור התפילה של הרוזנת, ובו היה מידע מביך ביותר שכביכול התפרסם בכתבה בעיתון פריזאי. מגרה מבין שמישהו טמן את הפתק בכוונת מכוון כדי להרוג את הרוזנת, ומתחיל בחקירה.
כמו בכל ספר בלשי טוב, הקורא מצטרף לפקד ומתחיל לראות מתוך עיניו הבוחנות את המתרחש בכפר. מהר מאוד מתברר כי הכפר השקט והשלו, שבו העביר מגרה את ימי ילדותו ונעוריו, נותר אולי כך מבחוץ, אך בתוכו ומתחתיו רוחשות להן רוחות אפלות, זדוניות וחורשות רע. האפלה הזו נחשפת בצורה איטית אך לא מעייפת – כמה אפשר להתעייף ב־164 עמודים קצרים – ובאופן פלאי ממש מצליח סימנון לטלטל את דעתו של הקורא אנה ואנה. במשך כמה עמודים ברור שהרוצח הוא בן זוגה הנוכחי והנכלולי של הרוזנת ז"ל, לאחר מכן החשד עובר לכומר, לנער שמשמש אותו, לבנה הלא־יוצלח של הרוזנת, למנהל האחוזה ולבנו הבנקאי – ובכל פעם מצליח סימנון להעביר את התחושה שהנה־הנה נתפס הרוצח.
החלק האחרון של הספר הוא כבר תצוגת תכלית מרהיבה של סופר גאון. סביב שולחן אחד במרתף הטירה האפלה יושבים להם כל גיבורי הסיפור, כל החשודים המיידיים וגם הצדדיים יותר, ומשתתפים בתרגיל מחשבתי ארוך ומורכב שמנהל בן הרוזנת, העובר דמות־דמות ומתאר מדוע בעצם היא האשמה ברצח אמו. הוא כולל גם את עצמו בחשודים, מניח אקדח על השולחן ומודיע כי עד חצות ימות הרוצח. המתח הולך ועולה, הקורא כאילו צופה מן הצד אבל לא יכול להתיק עצמו מהמתרחש בשולחן, והפתרון שמגיח לבסוף הוא שילוב של סגירת מעגל מושלמת ויצירתיות פורצת דרך, מה שהופך את כל הקריאה בספר הקצר אך המשובח הזה למשתלמת אפילו יותר.
פרשת סן–פיאקר ז'ורז' סימנון, מצרפתית: רמה איילון, עם עובד, 164 עמ'
באמת
שמצטער
על המכתב
