היצירות הגנוזות של האיש ששרד את השואה ועיצב את דעת מקרא

הדמיון והשכל משלימים זה את זה. הדמיון משול לברק והשכל לרעם. בעוד שהרעם – השכל, סובב והלך עד הגיעו אל הנקודה הפנימית שבנו, שולח הדמיון את קרני ברקיו למרחקים, ומביא משם כהרף עין צפונות יקרי ערך, דבר שנמנע מהשכל, על אף כל עמלו הרב, לעשותו (צבי גרונדמן, "האסתטיקה במשנת הרב קוק", ירושלים תשי"ח)

מרגע שהעין נתפסת לצבעים העזים העולים מהקנבס, עוד לפני שהדעת מתחילה לפרש, הנפש כבר מרגישה את העומק והתחכום הצפונים ביצירותיו של צבי גרונדמן ז"ל – ניצול שואה שבדרכו האמנותית העניק פרשנות מעמיקה לכתבים קבליים וחסידיים. משיחות מכחול בשכבות של צבע – לעיתים אקריליק, לעיתים גואש – מרכיבות תמונה שלמה דמוית פסיפס – טכניקה ייחודית שפיתח מי שהאמנות הייתה עבורו כלי לריפוי ולביטוי הנפש, ולא פחות מכך ביטוי יהודי־אמוני.

"סבא האמין באמנות שמחוברת לקב"ה", אומר נכדו, ישי ריבלין מאלון־שבות. "הוא טען שלא יכול להיות יוצר שומר מצוות שהקב"ה לא בא לידי ביטוי ביצירה שלו. עבורו האמנות הייתה הביטוי האולטימטיבי לעבודת ה' שלו. כמו שחרוט על המצבה שלו, 'תורתו אמנותו ואמנותו תורתו'".

עד לא מזמן נשמרו יצירותיו של גרונדמן בידי רעייתו לאה, כשהן מכסות את כל חלל ביתם ברחביה. ציוריו הוצגו אומנם בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות שונות בתל־אביב, בירושלים, בהולנד ובפריז; ואולם מאז מותו ב־1995, הן נותרו בבית אלמנתו. "היא הייתה המנגישה של היצירות שלו, כי סבא דיבר וכתב בשפה גבוהה שאנשים התקשו להבין", אומר ישי. "אני זוכר את עצמי כילד שוכב על המיטה שלה, והתמונות מביטות בי מכל כיוון. כל מטר בקירות הבית היה מלא ביצירות שלו. הוא לא צייר את העולם הזה – לא אנשים ולא נופים. למעט תמונה אחת של דוד רוני מגיל שנתיים, כל התמונות היו בעלות עומק שהוא ביטוי פרשני להוגים כמו הראי"ה קוק, רבי נחמן מברסלב, המהר"ל ועוד. מבחינתו השליחות שלו הייתה 'לחבר את עין הרוח לעין הבשר' כלשונו, שהנשמה תנבע ותשלח מאורה לעולם הגשמי".

ישי, הנכד הבכור של צבי ולאה, ביקש לשמר את התמונות ולהביא אותן לתצוגה, אבל סבתא לאה סירבה מתוך חשש שלא יובנו נכונה. "היו לנו ויכוחים על בסיס קבוע בעניין", הוא מתאר. "לקח הרבה זמן עד שהיא הסכימה שנצלם אותן, לא מעבר לזה. לפני שנתיים היא נפטרה, ואז החלטנו במשפחה לעשות מעשה ולהנגיש לציבור את התמונות שהתחילו להתפורר בקירות ובארונות".

בימים אלה מוצגת בבניין היכל שלמה בירושלים התערוכה "אות משמיים: אות, רוח וחומר ביצירתו של האמן צבי גרונדמן ז"ל". "זה עוול להשאיר עבודות כאלה בבית או במחסן", אומרת אוצרת התערוכה, הציירת רות אליאב (46) מצור־הדסה, שהיא גם גיסתו של ישי. "מאז שישי נכנס למשפחה שלנו אני שומעת על סבא צבי והיצירות שלו. ידעתי שהסבתא שמרה על העבודות באדיקות כי היה לה חשוב להעביר את התוכן שלהן כמו שצריך, שלא יראו בזה סתם ציור. קראתי את המאמרים של צבי על אמנות בכלל ועל אסתטיקה במשנת הרב קוק, וגם מה שכתב על היצירות שלו עצמו. מהחומרים שהוא השאיר, ברור שצבי רצה להעביר את היצירות הלאה. אנחנו חיים בתקופה שיש בה מודעות גוברת לחיבור בין אמנות ליהדות ומיסטיקה. היצירות הללו, שהקדימו את זמנן, יכולות היום להתקבל הרבה יותר".

בחווה של הימלר

צבי גרונדמן נולד בפולין ב־1917 למשפחת ציירים ציונית. הוא התכוון לעלות ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, אבל למשפחה לא היה כסף לסרטיפיקט. צבי לקח חלק בקבוצת הכשרה קיבוצית, ואף מונה לעורך עיתון מחתרתי בשם "הניצוץ", ואולם לפי עדותו, "נוכח אופיי האינדיווידואלי לא הסתדרתי שם". כמו אביו, הוא עבד לפרנסתו בציור שלטים ועיטור בתי כנסת. אמו הִילדה נפטרה בילדותו, ואביו נישא לאחותה דבורה; יחד הם היו למשפחת בת שמונה ילדים – ארבעה מכל אם. צבי שירת בחיל התותחנים של הצבא הפולני, שניסה לבלום בכוחותיו הדלים את הפלישה הגרמנית. "הם עוד נלחמו עם פרשים כשלגרמנים כבר היו טנקים", אומר בנו הבכור רוני (אהרן) גרונדמן, מירושלים. "אבא נלקח בשבי הגרמני והשתחרר; באותו שלב עוד לא הפרידו בין יהודים לחיילים האחרים".

ב־1941 נלקח צבי למחנה שפעל בחווה של הגרף פוטוצקי, לאחר שהגרמנים השתלטו עליה. את המקום המפואר ניהל לא אחר מאשר היינריך הימלר. "זה היה ארמון מרהיב שהגרמנים הרסו את חלקו ובנו מחדש", מספרת הבת אילה ריבלין, מחשמונאים. "היו שם צמחים ובעלי חיים, ואבא היה חלק מקבוצת ציירים שנדרשו לקשט את הארמון ולכתוב שלטים והסברים על כל חיה וצמח בשטח החווה".

"אבא תיאר את החיים שם כקשים ביותר", מספרת הבת שרה מלמד־כהן, ממודיעין. "התאכזרו אליהם מאוד. באחד הימים הביאו למקום זמר אופרה, יהודי איטלקי, שבידר את הגרמנים. למחרת רצחו אותו".

"קבוצת הציירים הבינה שכשהם יפסיקו להיות נחוצים, מחכה להם גורל דומה", ממשיכה אילה. "אז הם היו יוצאים בלילה ומקלקלים את השלטים, כך שיידרשו לחדש אותם. אבא עשה עליהם רושם טוב במיוחד על המפקדים, כשקישט את הכרכרה של אחד מהם. המפקד היה מרוצה ממנו, אז הוא נתן לו לנסוע לקנות צבעים בעיירה קרובה ללא ליווי. כך הצליח אבא לבקר את משפחתו פעמיים. בפעם השלישית הוא הגיע בדיוק בזמן האקציה, כשאספו את כל היהודים. הבית כבר נבזז, ואף אחד לא היה בו. אבא פרץ פנימה דרך החלון, ולקח את התפילין של אביו ותמונות. את התפילין הוא לא הצליח לשמור, אבל בזכות הפריצה ההיא יש לנו תמונות של סבא וסבתא שלנו".

אחרי נדודים בין כמה מחנות עבודה הגיע צבי למחנה ההשמדה בוכנוולד, שם פגש את אֶחיו יעקב ושמואל. יעקב נספה בהמשך; שמואל וצבי צעדו יחד בצעדת המוות. יומיים אחרי שהחלה הצעדה האכזרית, באביב 1945, כשהאמריקנים כבר התקרבו לאזור, חש צבי שכוחותיו כלו. שמואל נרתם לעזרתו.

"בלילות הם ישנו בכל מיני חוות בדרך", מספרת אילה, "ובבקרים היו אוספים את כולם חזרה. שמואל, שהיה צעיר ממנו, הצליח להחביא את אבא בעליית גג של אסם. אבא סיפר לנו שבלילות, הוא והאחרים שהתחבאו באסם היו יורדים לחלוב פרות ואוכלים קצת. התפקיד של אבא היה להביא מים מהאגם. כדי לא להרעיש הוא היה יוצא יחף, והוא חלה מזה מאוד. שבועיים אחרי שהגיע לחווה הוא שמע את בעל החווה קורא לו ולחבריו בשמות יהודים גנריים: 'יוסף, אברהם, האמריקנים פה'. היה קשה להם להאמין, אבל פתאום הם שמעו ג'יפ מתקרב וקולות באנגלית. אבא רץ אליהם ברגל, חלש וחולה".

"אבא היה חולה שחפת ושקל אז 35 ק"ג, והוא היה איש גבוה", מספר רוני. "חייל יהודי־אמריקני עזר לו וגם הביא לו תפילין, ואז פינו אותו לבית חולים. הוא ועוד כעשרה יהודים מצאו את עצמם באזור בשליטת הרוסים. הם רצו לעבור לצד של האמריקנים, אז אבא בכישרונו זייף תעודות לכל הקבוצה. הם הצליחו להגיע לשווייץ, ושם אימצה אותם הקהילה היהודית".

עיצב את דעת מקרא

מכל המשפחה בת עשר הנפשות שרדו את השואה שלושה בלבד: צבי, שמואל ונתן. נתן חלה ונפטר ב־1946. צבי עלה ב־1949, אחרי שהספיק ללמוד עיצוב גרפי בשווייץ. הוא ואחיו שמואל פתחו את המשרד הגרפי "האחים גרונדמן". השניים עיצבו את התערוכה הראשונה ביד ושם בראשית שנות השישים, את הביתן הישראלי ביריד המזרח במונטריאול, וכן בתי כנסת ותערוכות שונות. צבי חתום גם על עיצובים מפורסמים כמו הכריכה הסגלגלה של סדרת "דעת מקרא". הוא אייר את חוברת "המספד בירושלים" של הראי"ה קוק ואת "כינור דוד" של הרב הנזיר, ועיצב בתי כנסת שונים בארץ ובעולם.

בגיל 35 הגיע צבי לאסוף בחורה שהכירו לו בשם מרים, בדיוק במהלך הפסקת חשמל בירושלים. השותפה הצעירה שלה לאה – סטודנטית לביולוגיה – אמרה לו שמרים לא כאן ושהוא מוזמן להמתין לה. אלא שאז חזר החשמל, וצבי נדהם לגלות שהשותפה עסוקה בניתוח צפרדע. צבי נָס בבהלה, אבל שב לדירה כעבור מספר ימים. לאה אמרה לו שאין לו מזל, הוא שוב פספס את מרים, וצבי ענה בפשטות: "לא באתי בשבילה". מאז הם היו יחד. ב־1952 נישאה לאה לצבי, שהיה מבוגר ממנה ב־16 שנים. הם גרו בדירת חדר וחצי בתלפיות. "סבתא נהגה לספר שסבא לקח אותה לידידו הטוב, ש"י עגנון, שיאשר אותה", מספר ישי.

נכדו, ישי ריבלין: "הוא למד את הספר 'ראש מילין', הנשמה שלו הרגישה את הדברים, ואז הוציא הכול בבת אחת. באחד הימים הוא היה נסער, היה לו פתאום חום גבוה. הוא עבד כל הלילה, ובבוקר היו כבר סקיצות לכל הסדרה"

שרה: "אמא הייתה מיקרו־ביולוגית, אז קראו לזה בקטריולוגיה. היא פיתחה המון תרופות לחברת רפא. ההורים היו הפוכים באופי שלהם. אמא הייתה אישה תוססת מאוד. אמנם מדענית רצינית, אבל קלילה באישיותה ואוהבת את החיים היפים. אבא היה מופנם יותר".

גם מאחיו שמואל היה צבי שונה מאוד. "אבא היה תלמיד חכם שיושב ולומד המון. שמואל היה מוחצן מאוד, איש עסקים ממולח, בוהמיין. לא דתי, אבל מכבד. אבא לא דיבר הרבה על השואה, הוא סיפר בעיקר לאמא; שמואל היה מדבר על הכול חופשי. בשלב מסוים זה לא עבד יותר בעסקים, אבל הם היו אחים אוהבים בלב ובנפש. זיכרונות הילדות שלנו מלאים ברגעים ששניהם מעלים זיכרונות מהשנים הקשות ומתפוצצים מצחוק, אפילו על איך שהיו זורקים אחד על השני כינים. כילדה זה לא הצחיק אותי בכלל, אבל ככה הם היו".

אחרי הפרידה העסקית התרכז צבי בעיצוב בתי כנסת, לא פעם בשיתוף קיבוץ לביא. "אבא התפרנס מגרפיקה ולא מאמנות", מבהיר רוני. "המשרד שלו היה במקום שבו היה המשביר הישן בירושלים, ומשם עבר לרחוב בן־יהודה 23, מעל המדרחוב".

חיפש את הגאולה

אם לשפוט לפי הדימויים הצורניים המובהקים והתיאורים האסתיטיים מעולם הציור והמוזיקה המופיעים בספר, מתגלה לפנינו פרופיל של אמן וירטואוז, המנצח על קומפוזיציה ההרמונית ששמה "ריש מילין" (צבי גרונדמן, "ראש מילין בעיני צייר").

אחת מיצירותיו המעניינות של גרונדמן היא סדרת ציורים בעקבות הספר "ראש מילין" של הראי"ה קוק. "הוא למד את הספר, הנשמה שלו הרגישה את הדברים, ואז הוא הוציא הכול בבת אחת. באחד הימים הוא היה נסער והיה לו פתאום חום גבוה. הוא התקשר לסבתא שתביא לו את העפרונות למשרד, עבד כל הלילה, ובבוקר היו כבר סקיצות לכל הציורים של הסדרה".

"ראש מילין" הוא אחד מחיבוריו הייחודיים של הראי"ה קוק, שנכתב על ידו בתקופת שהותו בלונדון במהלך מלחמת העולם הראשונה. "העולם כולו בשבר עמוק, הרב קוק מחפש להרוות את צמאונו לקודש – אבל העולם הגלוי לא מאפשר את זה", מסביר ישי. "לכן הוא פונה פנימה, אל השפה, אל ההכרה, וכותב ביאור קבלי לאותיות האל"ף־בי"ת, וכן לטעמים, לתגים ולניקוד. סבא צייר סדרת ציורים שלמה בהשראתו. הכול נשבר סביבו, ובנקודה הזו סבא עושה מעשה הרב קוק. בעולם שבור הוא מוצא מזור ביצירה. הוא קורא את 'ראש מילין', ומוכרח לצייר את זה. קורא רבי נחמן, מהר"ל, ומצייר".

"את מה שסבא חש בעקבות המלחמה הוא לא צייר, אבל כתב בשירים". ישי ואילה מציגים ספרון קטנטן בכתב נאה, ובו כמה מהשירים המדוברים. "על משכבי בלילות אשיחה עם לבבי, ואשאל לרוחי שאלות אין קץ, התדע המקום בו ישכון גורלי, ושמץ מזלי יעלה ינץ", כתב בשיר ששלח לאחותו ב־1945. בשיר אחר, שכותרתו "המלחמה", כתב: "שדד גזל ממני הכול רצחת, בשנות בחרותי פרחי החל צץ אך קט, ותבואי את ואיתך אנחתי".

"כשצבי עיצב עם שמואל את התערוכה של יד ושם, היה לו קשה מאוד", מספרת רות. "הוא לא היה מסוגל או לא רצה לצייר את המציאות. הוא התייחס לזה במאמרים שלו שהתפרסמו בכתב העת 'מבוע'. הוא לא האמין בחיקוי המציאות אלא בהבנה של תוכן פנימי, בעבודה עם האור והצבע, בפרשנות".

תערוכת "אות משמיים" מאגדת שלוש סדרות מיצירותיו של גרונדמן: "ראש מילין"; "בעל תפילה", שנוצרה בהשראת סיפור של רבי נחמן מברסלב, ו"הגדת המהר"ל – גבורת השם", המתבססים על פירוש המהר"ל להגדה של פסח. לצד כל תמונה מופיע ברקוד שמוביל למידע מעמיק יותר אודות הטקסט שמאחורי היצירה.

"ניסינו לפשט באתר את מה שהרב קוק כתב, במילים קלות יחסית שמאירות את התמונות", אומרת האוצרת, רות אליאב. "הטכניקה דמוית הפסיפס של צבי מתאימה לסגנון של תחילת המאה העשרים. מצאתי קשר בין הטכניקה הזו לסגנון האורפיזם, שצמח מתוך ובתגובה לקוביזם, ושיש בו מקצב בתוך הציורים. בדרך כלל יש שם שימוש בצבעים עזים, צורות ותנועה. כל העיסוק בצבע בתקופה הזו היה חזק מאוד. אצל גרונדמן, הצבע מעיד גם על הרצון למצוא משהו חיובי ומלא חיים בתוך השבר.

בתו, שרה מלמד־כהן: "אבא לא צייר חסיד רוקד, הוא צייר תוכן. הוא היה איש אשכולות גם מעבר לציורים שלו, והיה עסוק בחקר האמנות היהודית. הוא חיפש בנרות אמנים יהודים שיוצרים מתוך התוכן היהודי"

"בציורים של 'בעל תפילה' צבי השתמש פחות בטכניקה דמוית הפסיפס, רובם הם רישומים בעפרון. הרישומים מוספרו על ידו, בהתאם לקו העלילה של המעשיות. את ההדפסים שלו בהשראת 'מעשה בשבעה קבצנים' – סיפור מוכר יותר של רבי נחמן – לא הכנסנו לתערוכה, אבל הן הודפסו באלבום גדול במהדורה מוגבלת שצבי הוציא לכבוד זכייתו של עגנון בפרס נובל. באלבום, מול כל עמוד של טקסט יש עמוד עם הדפס אבן שיצר בהשראתו".

בקיר השלישי בתערוכה קל לכאורה להבחין ולהבין את המוטיבים הלקוחים מחג הפסח, ובכל זאת, מאחוריהם מסתתרים מסרים עמוקים יותר. "צבי סיפר בריאיון שקשה לו להתעסק עם תכנים של השואה אז הוא פרץ קדימה, לאופטימיות של האור והגאולה, של הטוב", אומרת רות, "הוא נתן פרשנות לפירוש המהר"ל, שמציג את ליל הסדר עם עומק קבלי. לדוגמה, בתמונה של ארבע הכוסות – המסמלות את ארבע לשונות הגאולה וארבע המלכויות – הן יוצאות מארבעה נהרות גן עדן. בציור שנקרא 'כמה מעלות טובות' ניתן לראות שלוש סטים של חמש מדרגות, יחד הן 15 המעלות – מדרגות גאולה שהן גם מעמד לשירת הלוויים בבית המקדש והבסיס לשיר 'דיינו', לצד מוטיבים מיציאת מצרים".

אליטה רוחנית

"אבא הקדים את זמנו במה שהוא פירש כתחיית האמנות היהודית", אומרת שרה. "הוא לא צייר חסיד רוקד, הוא צייר תוכן. הוא היה איש אשכולות גם מעבר לציורים שלו, והיה עסוק בחקר האמנות היהודית. הוא חיפש בנרות אמנים יהודים שיוצרים מתוך התוכן היהודי, ויצר קשר עם הרב חיים סבתו. הוא אמר לרב סבתו 'אני מחפש אנשים כמוך'. הרב סבתו השתתף בפתיחה של התערוכה וגם קנה תמונה של אבא מסדרת 'ראש מילין' – את האות ח' ששמו מתחיל בה".

גרונדמן היה מחובר לאנשי רוח רבים, בהם המשוררות זלדה ולאה גולדברג, המוזיקאים אנדרה היידו ואלן שטרנפלד; הפרופסורים אנדרה נהר, שמואל ספראי ויהודה אליצור; הבלשן יהושע בלאו והבוטנאי פרופ' יהודה פליקס. "החיבור שלהם היה סביב מדע ואמנות ויהדות, ההפך הגמור מהבוהמה שזכתה אז לכותרות", אומר רוני. "אבא התחבר לאישים ברמה הגבוהה ביותר במגוון נושאי רוח. הוא ואמא הקדימו את זמנם, כל אחד בתחומו".

אחד המסמכים שהשתמרו בעיזבון המשפחתי הוא הזמנה לערב תרבות יהודית שארגן גרונדמן, ובו מכלול מפתיע של אנשי רוח. "שירה: זלדה וארז ביטון. על שירה יהודית: יהודה עמיחי. מוזיקה: אנדרה היידו. ביקורת: גרשון שקד". בתוכנייה אחרת מוזמן הקהל לערב עם הרב משה צבי נריה, שנשא דברים על רבי נחמן מברסלב, מלווה בציורים של גרונדמן.

"יש לנו התכתבויות מרתקות של אבא עם לאה גולדברג, עם הרב שאר ישוב הכהן, עם הרב צבי יהודה קוק ועם אלי ויזל", אומר רוני. "הם היו אליטה רוחנית גבוהה, תרבותית, שהיה לה ייעוד. אבא כתב: 'צורך דחוף הוא לנו ליצור תשתית אידיאולוגית, שבסיסה האינטואיציה והאינטלקט, שלאורה יתחנכו ועל פיה ייצרו משוררים, מוזיקאים וציירים שומרי מצוות, ואת תו־הכלימה שהודבק למושג 'ספרותיות באמנות' יישאו בגאון'".

התערוכה "אות משמיים: אות, רוח וחומר ביצירתו של האמן צבי גרונדמן ז"ל (1917-1995)", מוצגת בהיכל שלמה בירושלים, עד סוף אוקטובר. ב־25 באוקטובר, י"ד בחשוון, יתקיים במקום שיח גלריה בהשתתפות אוצרת התערוכה רות אליאב וישי ריבלין, נכדו של גרונדמן