אח אחד נשאר בזיכרון, אחר בגנרטור בהודו: כך נראה השכול של האחים

מאחורי מי שנפל בקרב, נרצח בפיגוע או איבד את חייו במלחמה נשארת משפחה שלמה. את סיפורם של ההורים השכולים, האלמנות והיתומים החברה הישראלית כבר למדה במידה רבה להכיר. אבל יש גם מי שממשיכים לשאת את האובדן במשך שנים, לעיתים כמעט בלי שקולם נשמע: האחים והאחיות.

78 מהם, בני 18 עד 88, עומדים במרכזו של מיצב חדש שיציג אנו – מוזיאון העם היהודי, בשיתוף עמותת "האחים שלנו". המשתתפים מגיעים מתקופות שונות בתולדות המדינה – ממלחמות ותיקות, דרך מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון, פיגועים ואסונות לאומיים ועד 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. יש מי שאיבדו את אחיהם לפני עשרות שנים, ואחרים שרק לאחרונה נאלצו ללמוד איך נראים החיים כשאחד מבני המשפחה איננו.

מאחורי המספר הגדול הזה נמצאים 78 סיפורים שונים. שלוש מהנשים המשתתפות במיצב מספרות איך האח שאיבדו ממשיך להיות נוכח בחיים שלהן – בזיכרונות, בילדים שנולדו אחר כך, בבחירות שהן עושות ואפילו במקומות רחוקים אלפי קילומטרים מישראל.

"האור של זיו נדלק"

עבור דגנית שופן, אחיה זיו ז"ל היה קודם כול מודל לחיקוי. אלא שמאז מותו נוספה למערכת היחסים ביניהם משימה חדשה: לספר מי היה ולהמשיך את מה שהשאיר אחריו.

לזיו, היא מספרת, היה סיפור גבורה יוצא דופן. כאשר הבין שחבריו בקיבוץ נמצאים בסכנה, הוא חזר מתל אביב כדי לנסות להציל אותם. לדבריה, הוא חצה ארבעה מחסומים בדרך, כשהוא יודע שחברים שאיתם גדל נמצאים בסכנת חיים.

"האובדן מלווה אותי בניסיון להנציח את האדם שהיה ואת מעשה הגבורה שבו סיים את חייו", מספרת דגנית. "אני מנסה לעשות את זה במקומות בארץ ובעולם שבהם הוא ביקר ואהב".

"בכל פעם שהגנרטור היה נדלק הם היו אומרים: 'האור של זיו נדלק'", דגנית שופן, אחותו של זיו ז"ל

המסע הזה הוביל אותה לאחרונה עד צפון הודו, מקום שאליו זיו עצמו הגיע בעבר. בבית הישראלי הכינה לזכרו פינת קפה שחור בחינם למטיילים ישראלים. זה היה מחווה קטנה להרגל שהיה מזוהה איתו: זיו אהב להזמין אנשים אליו במילים "בוא לקפה".

שם, הרחק מהבית, החלו להופיע עוד ועוד עקבות שהשאיר אחריו.

במהלך המסע היא פגשה אדם שעבד בעבר בקיבוץ והכיר את אחיה. בלה שבצפון הודו פגשה את הרב אוהד, שהיה מיודד עם זיו, ושמעה ממנו על תרומה שאחיה העניק למקום: גנרטור שנועד לספק חשמל בזמן הפסקות.

"בכל פעם שהייתה הפסקת חשמל והגנרטור נדלק, הם היו אומרים 'האור של זיו נדלק'", היא מספרת.

כשדגנית הגיעה למקום התברר שהגנרטור כבר התקלקל. היא החליטה לקנות חדש.

גם חבריו של זיו ממשיכים להנציח אותו. בנקודת תצפית בצפון הוצב ספסל לזכרו, במקום שבו נהג לטייל איתם.

מכל אלה היא מבקשת שהמבקרים במיצב ייקחו איתם רעיון אחד: "הסיפור מתחיל ולעולם לא מסתיים. כל אחד מאיתנו הוא דמות בסיפור ואחראי על התפתחות העלילה".

"אני הייתי האחרונה שפגשתי אותו"

מיכל שמואלי איבדה את אחיה הצעיר, ניב חזון ז"ל. לה ולאחיה הבכור אבי, ניב היה האח הקטן של המשפחה.

"אני הייתי האחרונה שפגשתי אותו לפני שנפל", היא מספרת. "ומאז אני נושאת איתי את התמונה שלו בזיכרוני – תמונה של חייל גבוה ומאושר".

השנים חלפו, אבל מבחינתה האובדן אינו נשאר בנקודה אחת בזמן. הוא משתנה יחד עם החיים.

"האובדן הוא חלק מהחיים, משתנה ומתעדכן בהתאם למה שקורה", היא אומרת.

יש תקופות ואירועים שמחזירים את ניב אליה בדרך חדשה. לקראת בחירות, למשל, היא חושבת על אהבתו לפוליטיקה. כבר כילד, היא מספרת, הוא אפילו הקים מפלגה – אך נהרג לפני שהספיק להצביע בבחירות בעצמו.

ויש גם את המשפחה שגדלה בלעדיו.

"אני הייתי האחרונה שפגשתי אותו לפני שנפל. מאז אני נושאת איתי את התמונה שלו, חייל גבוה ומאושר" מיכל שמואלי, אחותו של ניב חזון ז"ל

מיכל מסתכלת על בתה הבכורה, היחידה מילדיה שניב הספיק להכיר, ותוהה לעיתים כיצד היו נראים חייהם אילו היה נשאר איתם.

"אני תוהה איך החיים של כולנו היו משתנים אם ניב היה בחיים, אם האסון הזה לא היה חלק מחיי", היא אומרת.

גם בדור הבא ניב ממשיך להיות נוכח. בנה של מיכל נושא את שמו של דודו. היום הוא כבר רופא, ולעיתים מטפל באנשים שהכירו את הוריה – הסבא והסבתא שלו.

מבחינת מיכל, זה גם כוחו של המיצב. הוא אינו עוסק רק באלה שאיבדו אח או אחות בתקופה האחרונה, אלא מזכיר ששכול של עשרות שנים אינו נעלם.

"המיצב מביא גם את הזיכרון של מי שנפל לפני שנים רבות", היא אומרת, "ואת הכאב והצער שמלווים את האחים שלו עד היום".

"האובדן מלווה אותי בכל שנייה ביום"

אצל עמית סקאגיו, הקשר עם אחיה היה כמעט קשר בין תאומים. הפרש הגילים ביניהם היה קטן, והילדות שלהם הייתה משותפת כמעט בכל מובן.

"אחי היה הכול בשבילי", היא מספרת. "אחי הקטן, אבל קצת תאום. הוא היה חבר טוב, כזה שמקשיב ונותן ביקורת גם אם היא לא נעימה. אח תומך ששמח בשמחתי ותמך ברגעים הקשים".

הזיכרונות שלה ממנו אינם רק מהרגעים הגדולים. הם נמצאים גם בדברים הכי יומיומיים: סדרות הטלוויזיה שראו יחד בילדות, הבדיחות והרפרנסים מאותן סדרות שחזרו ביניהם גם שנים אחר כך.

"הוא היה פה בשבילי מתי שרק הייתי צריכה", היא אומרת, "והשאיר אחריו חור ועצב מאוד גדול".

אצלה, אין כמעט רגע שבו האובדן נמצא ברקע בלבד.

"האובדן מלווה אותי בכל שנייה ביום. אני חושבת עליו תמיד ומספרת עליו למי שאני רק יכולה".

היא מסתובבת עם מדבקות לזכרו וממשיכה להפעיל את פרויקט ההנצחה שביקש ממשפחתו במכתב האחרון שכתב לפני שנהרג. במסגרת ההנצחה נוצרו גם בירות לזכרו, עם שמות וטעמים שאותם ביקש.

מהמיצב היא מבקשת שהציבור ייצא לא רק עם היכרות עם אחיה, אלא גם עם הבנה אחרת כלפי מי שנשארו אחריו.

"הייתי שמחה שהציבור ייקח מהמיצב את האובדן הקשה שאנשים חווים ביום־יום, שיהיו קצת יותר סבלניים למשפחות השכולות, שיקראו על אחי ויבינו כמה גיבור הוא היה וכמה הקריב למען המדינה שלנו".

78 דרכים לזכור

המיצב עצמו נבנה כמסע. המבקרים נכנסים למסדרון ארוך המדמה מערה, ולאורכו נחשפים בזה אחר זה לסיפורים האישיים שכתבו האחים והאחיות בעצמם.

בהמשך מוצגות עבודות אמנות שנוצרו מתוך הסיפורים: ציוריו של אליסף מיארה, שציוריו המקוריים נוצרו על מיגוניות בעוטף; מיצב ברזל ווידיאו־ארט של האמן גיל נמט; עבודת וידיאו־מחול של הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של הפרויקט לירן מיכאלי; ומיצב על קיר זכוכית גדול של האמנית בלה עדי אנטס.

הטקסטים האישיים נכתבו בידי האחים והאחיות ולוו בעריכה של הדסה בן ארי, סער גמזו וחנוך טאיר, תוך ניסיון לשמור על הקול האישי של כל אחד מהם.

נוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל ומייסדת עמותת "האחים שלנו", אומרת שהמטרה היא להזכיר שהזיכרון אינו עוסק רק באופן שבו אדם מת, אלא בעיקר באופן שבו חי.

"אנחנו זוכרים את האחים שלנו חיים", היא אומרת. "בחייהם הם ציוו לנו את החיים, לא במותם".

לדבריה, מאז 7 באוקטובר הצטרפו לעמותה מאות אחים ואחיות שכולים. חלקם מתמודדים עם אובדן טרי, ואצל אחרים המלחמה פתחה מחדש כאב שהם נושאים במשך שנים.

מנכ"ל אנו – מוזיאון העם היהודי, אל"מ במיל' עודד רביבי, אומר כי הבחירה להציג 78 סיפורים אישיים מייצרת למעשה סיפור רחב הרבה יותר.

"זהו מסע בין 78 סיפורי חיים, אך למעשה סיפור גדול הרבה יותר על משפחה, שכול, זיכרון, חוסן והמשכיות", אמר. "דווקא בתקופה שבה מעגל השכול התרחב כל כך, חשוב לעצור, להקשיב ולהכיר גם בסיפורם של האחים והאחיות".

המיצב יוצג באנו – מוזיאון העם היהודי בין 29 בספטמבר ל־4 באוקטובר 2026. הכניסה לתצוגת הפרויקט ללא תשלום; הכניסה לשאר תצוגות המוזיאון בתשלום.