מסכת תענית מספרת על בנות ירושלים שהיו יוצאות "בחמישה־עשר באב וביום הכיפורים" בכלי לבן שאולים, ומחוללות בכרמים. ט"ו באב הוא אפוא הזדמנות מתאימה לעסוק בהתפתחות תחום המחול בקרב נשים דתיות לאורך השנים, וביחסי הגומלין שלו עם העיסוק בגוף ומושגי הצניעות.
תחילה, מעט היסטוריה. המסלול הראשון, והיחיד עד היום, להוראת מחול בציבור הדתי קם במכללת אורות ישראל בשנת 1998, ביוזמת הרב ד"ר יהודה פליקס, מייסד המכללה, ובניהולם של ד"ר מוסה (משה) קדם, רקדן וכוריאוגרף, וד"ר טליה פרלשטיין, שעומדת היום בראשו. לפני כן שימשה פרלשטיין כמנהלת תיכון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
לדברי פרלשטיין, הרב פליקס נרתם להיות חלוץ בתחום זה בעקבות פנייה שקיבל משר החינוך דאז זבולון המר. סטודנטית דתייה שלמדה באקדמיה למחול בירושלים, שיתפה אז את המר במצוקה שהיא חשה בלימודי מחול במסגרת מעורבת, ועל שאיפתה להתמחות במקום שיתאים לה מבחינה תרבותית ודתית.
"הסכמתי, אבל התנאי שלי היה שהמסלול ישאף למצוינות, אם לא – אני לא שם", משחזרת פרלשטיין. "הרב פליקס השיב בנחישות: 'יש לך צ'ק פתוח לכל מה שנדרש כדי להגיע למצוינות הזו'. הוא הבהיר ש'גם אם תקבלי בהתחלה רק תלמידה אחת – אנחנו פותחים'".
גם שיעורי הריקוד עברו לזום. בנות מגמת מחול באולפנת בני עקיבא "שירת הים" | צילום:
רק לחלק מהנרשמות במחזור הראשון היה רקע מקצועי במחול; הן השתתפו בחוגי מחול מעורבים, אך התקדמותן נעצרה משום שלא יכלו לרקוד עם גברים או להופיע בפניהם. לנרשמות אחרות היה רקע בתחומי אמנות אחרים, או שהן פשוט אהבו לרקוד. מבחינתן המסלול החדש היה אפשרות לממש חלום.
מטבע הדברים, הרב פליקס לא יכול היה לעקוב בעצמו אחרי מהלך הלימודים או לראות את ההופעות. פרלשטיין מבקשת לציין "שתי נשים מופלאות שליוו ומלוות אותנו, ושימשו כעיניים – אשתו הרבנית דבורה פליקס, והרבנית נחמה אריאל, רעייתו של הרב יעקב אריאל. בשנים הראשונות הן הגיעו לכל המופעים והייתי מתייעצת איתן באופן פתוח על הכול – על התלבושות, התנועות, המוזיקה. לכולנו הייתה מטרה משותפת שהמסלול הזה יצליח".
בשנים הראשונות, מספרת פרלשטיין, האימהות והסבתות שהגיעו לצפות בהופעות היו מזועזעות מהרעיון שהבת והנכדה המוכשרת שלהן מבטלת את זמנה בלימודי מחול. גם המופעים עצמם, שהן לא היו מורגלות אליהם, הסעירו אותן. האימהות של היום, 27 שנים לאחר הקמת המסלול, מבינות את חשיבות הנושא ושמחות שבנותיהן מממשות את כישרונן.
היה זה מהלך אמיץ וייחודי של הרב פליקס, שכן המסלול הוקם כתואר B.ED במחול למורות דתיות, עוד בטרם הוקמה אפילו מגמה אחת למחול לבגרות בחמ"ד. כלומר, הכשרת המורות החלה עוד לפני שנוצרה מסגרת ממוסדת להוראת התחום במערכת החינוך הדתית. הבוגרות הראשונות נקלטו בבתי הספר היסודיים במסגרת לימודי החינוך הגופני, או נכנסו באמצעות החינוך הבלתי־פורמלי לחוגים בבתי הספר ולמתנ"סים ברחבי הארץ.
הכלי של הנפש
רק בשנת 2003, כחמש שנים לאחר הקמת המסלול במכללת אורות, הוקמה המגמה הראשונה למחול באולפנה לאמנויות בירושלים (היום "מדרשיית עלמא אמונה"). "בהתחלה המגמה שנפתחה הייתה על־אזורית, ויועדה לירושלים וסביבותיה", מספרת תרצה בן־יצחק, מייסדת המגמה ובוגרת האקדמיה למחול. "לא האמנו שתהיה מספיק דרישה למגמה בית־ספרית. הרישום היה סביר, אבל המחזורים הראשונים היו קטנים. הלימודים התקיימו בשעות הערב, וזה הקשה על בנות האולפנה, על הלמידה ועל המערכת. לאחר כמה שנים הוחלט שבנות שמעוניינות בתחום המחול יצטרכו להירשם לאולפנה. מרגע שלימודי המחול נכנסו למערכת השעות הרגילה, הכיתות גדלו מאוד והיו לנו כ־15 עד 20 בנות במחזור".
זמן קצר לאחר הקמת מגמת המחול באולפנה לאמנויות הוקמה מגמה נוספת, באולפנת "צביה יצירתית" בירושלים. אופייה היה שונה מעט, אך היא עדיין שאפה למקצועיות בתחום. במשך העשור הבא, מספר מגמות המחול בחינוך הדתי היה שתיים בלבד. מאמצי הפיקוח במשרד החינוך, הדרישה שעלתה מבוגרות החוגים למחול ברחבי הארץ, ויציאתן של עוד ועוד בוגרות המסלול באורות ישראל לשדה ההוראה – עשו את שלהם. בשנים 2014־2015, למעלה מעשור אחרי פתיחת המגמה הראשונה, נפתחו עוד שש מגמות בשישה תיכונים שונים. בשנת 2018 כבר פעלו בחמ"ד עשר מגמות מחול, וכיום, בשנת 2025, ישנן 14 מגמות מחול לבגרות.
זהו עדיין מספר מועט, והסיבות לכך רבות ומגוונות. מספר שעות ההוראה הגדול שנדרש לכל שכבה במגמה (החל מ־12־13 שעות שבועיות), מטיל מעמסה תקציבית על בתי הספר שאינם מתוקצבים בהיקף שעות גבוה. השעות הרבות מכבידות על סידור המערכת וגם על התלמידות, שסדר יומן במסגרת החמ"ד עמוס גם כך. אל האתגרים המעשיים הללו הצטרפו גם קשיי קליטה והסתגלות מצד מערכת חינוך שמרנית, שעיסוק אינטנסיבי בגוף רחוק ממנה מאוד.
"אחרי מופע מוצלח באחת השנים הראשונות פנתה אלינו מישהי וטענה שהייתה לה חוויה של לא נוחה של חוסר צניעות", מספרת תרצה בן־יצחק. "מבחינתנו המופע היה כל כך נקי, מכוסה ושמרני, ולא הבנו על מה היא מדברת. אחת המחנכות באולפנה שיתפה גם היא בתחושה שהיה לה קשה מאוד לראות את הגוף ואת הרגש המובע דרכו. היא אמרה שהיא מרגישה פער גדול בין הרגעים שבהן היא פוגשת את התלמידות בלימודי הקודש, ובין המפגש איתן על הבמה".
האמירות הללו, ממשיכה בן־יצחק, "גרמו לי להבין שאנחנו נמצאות במסע. אני, כאשת מקצוע שמצויה עמוק בתחום, רואה את השלם ואת החיבור בין קודש לגוף, אבל אחרות הרגישו שהביטוי הגופני סותר את העולם הרוחני־לימודי־דתי. אני ראיתי בעבודה עם הגוף ממש גאולה, ראיתי איך כל עולמן הפנימי יוצא בסטודיו מתוך שילוב מופלא של נפש וגוף, וכאב לי לפגוש את הגישה שמוחקת כל מה שמהראש ומטה. הגוף הוא הכלי של הנפש, ואני רואה גם היום את תהליכי הריפוי בעבודה שמשלבת את שניהם. במחול יש מרכיב מאוד רגשי, והוא מאפשר למקומות כואבים להתגלות. אם מישהי פצועה ביחס לגוף שלה, זה מתגלה. המחול לא מעצים את הפצע, הוא נותן לו מקום להתגלות".
אביטל חורש, מדריכה ארצית לתחום המחול בחינוך הדתי ומרכזת מגמת המחול ב"עלמא אמונה", מתארת אף היא את הקושי בהטמעת התחום בחמ"ד: "יש חשש גדול מהתחום בקרב מנהלים גברים, אבל גם בקרב מנהלות. באחת המגמות, יועצת בית הספר טענה ש'לא יכול להיות שבשלב הכי קריטי בחייהן, בנות יעסקו 12 עד 14 שעות בשבוע במחול מול מראה. זה הורס את דימוי הגוף שלהן, אנחנו מעודדים הפרעות אכילה, חרדות ודיכאונות'". בעקבות אמירות נוספות ברוח זו התקיים באותה אולפנה דיון מעמיק עם המחנכות, המנהלת, היועצת וצוות המגמה. דיונים כאלה מתקיימים בכל מקום שנפתחת בו מגמת מחול.
אביטל חורש, תרצה בן־יצחק | צילום: עוז זולדן, בניה יהודה
"במקרה שבו המנהלים של האולפנות הם גברים, אין להם שום יכולת לראות מה קורה בסטודיו או על הבמה, לטוב ולרע", מוסיפה חורש. "לפעמים הם משחררים, מתוך אמון מלא בסגנית שלהם ובמורה המקצועית, אבל יש כאלה שלא משחררים ואז זו ממש בעיה, כי כשלא ניתן לראות – יש הרבה מקום לדמיון. היו לנו שתי אולפנות שהמנהלים בהן היו מאזורים שמרניים יותר, והמגמות אכן נסגרו".
מגיעות מכל הארץ
בחינת הרסיטל במחול, כפי שנהוג בתחום המוזיקה, היא התמחות נוספת של חמש יחידות לימוד מעבר לחמש יחידות הבסיס הנלמדות בכל מגמה. בשנים הראשונות, תלמידות מגמות המחול בחמ"ד לא נתפסו כמי שיכולות לגשת לבחינת הרסיטל, מכיוון שרובן לא רקדו באופן מקצועי מגיל צעיר. עם השנים הלכה וחלחלה תודעת המצוינות, ועדיין רק תלמידות בודדות ניגשו לבחינת הרסיטל, בתמיכה מועטה של בתי הספר. לפני כחמש שנים הוחלט בחמ"ד לפתוח כיתת מצוינות ארצית להכנה לבחינה הארצית ברסיטל. הדבר דרש התאמות של תהליך הבחינה הארצי לתלמידות החמ"ד, שכן הקבוצות הנבחנות במבחנים הארציים הן מעורבות, וחלק מהבוחנים והמוזיקאים המנגנים בבחינה הם גברים.
הילה קובריגרו, מפמ"רית תחום המחול במשרד החינוך, נענתה לבקשת החמ"ד וייחדה יום אחד משלושת ימי הבחינה הארציים לקבוצות המורכבות מבנות בלבד, וכן דאגה להרכב נשי בקרב הבוחנים והמוזיקאים. למרות הספקות שהובעו ביחס ליכולתן של תלמידות החמ"ד לגשת לבחינת הרסיטל, הנחשבת קשה ביותר, הוחלט שהכיתה הארצית קום תקום. מהמחזור הראשון שרדו ארבע בנות בלבד שניגשו לבחינה, ואולם בניגוד לתחזיות, הן הפתיעו את כולם בתוצאות הטובות שהשיגו.
שירי כ"ץ, הרכזת הנוכחית של כיתת הרסיטל, מעידה כי אינה רואה הבדל בין תלמידות כיתת הרסיטל הארצית של החמ"ד ובין מקבילותיהן בחינוך הכללי. "אני לא חושבת שזה קשור לחינוך חילוני או חינוך דתי. אני רואה אצלן מחויבות מאוד גדולה ורצון להתקדם. גם בכיתות המצוינות ברחבי הארץ יש נשירה, האימונים בסטודיו תובעניים וקשים. ללמוד בכיתת הרסיטל הארצית בחמ"ד זה קשה פי כמה, כיוון שהן מגיעות ממקומות שונים בימי חמישי אחר הצהריים, ויוצאות בלילה לנסיעות ארוכות של בין שעתיים לשלוש בדרך לבתיהן ברחבי הארץ".
מופע הסיום של מגמת מחול במדרשיית עלמא אמונה | צילום: נעם פיינר
טליה צויבל והודיה גלר הן בוגרות המחזור הראשון של כיתת הרסיטל הדתית במחול; שתיהן למדו במגמה למחול באולפנת שירת הים. "לפני שהתקבלתי למגמה, הרקע שלי בעבודה עם הגוף היה בתחום התעמלות הקרקע", מספרת טליה צויבל. "מלכתחילה נרשמתי באולפנה לתחום המוזיקה, אבל תמיד אהבתי לרקוד ולזוז ולכן החלטתי להיבחן למגמת מחול. כשהתחלנו ללמוד בכיתה ט' ראיתי בנות עם 'פוינט' (כינוי לעמידה על קצות האצבעות במחול הקלאסי; ר"ש) ועם גוף של בלרינה, וזה ערער אותי. אבל לרגע לא חשבתי להפסיק. רציתי להוכיח לעצמי ולמורות שאני מסוגלת. זה חלק מהאישיות שלי, להיאבק על הצלחה בתחומים שאני אוהבת. בחמישית ובשישית פרצה הקורונה, והשיעורים התקיימו בזום. עבדתי קשה כדי להגיע לרמה טובה. הגוף שלי לא הכיר את הדבר הזה. הייתי עושה המון אימונים בבית, והם בנו בי משמעת עצמית. היתה תקופה שזה הפך קצת לאובססיה, אבל למדתי למנן את האימונים ונשארתי עם המשמעת העצמית.
"כשנפתחה כיתת הרסיטל והתחילה ההרשמה, לא הייתי מאלה שהאולפנה המליצה עליהן. אבל אני לא קיבלתי את הגזירה. ביקשתי, התעקשתי. אמרתי לעצמי 'מקסימום לא אגש בסוף לבחינה הארצית'. כשהתחלנו ללמוד ולהתאמן, פתאום נבהלתי. היה נראה לי שסתם נדחפתי וזה לא מתאים לי. בסוף התמדתי בלימודים לקראת הרסיטל, ניגשתי לבחינה ועברתי בהצלחה".
לעומתה, הודיה גלר התחילה ללמוד מחול כבר בגיל שש, במסגרת חוג שהקימה אלישבע רזווג בקריית־משה. "בהמשך הגעתי לאולפנת שירת הים בשביל המחול, למגמה שהקימה אלישבע. הרגשתי שאני באה עם רקע טוב יותר מחברותיי בבלט קלאסי, מכירה את המושגים המקצועיים וגם גמישה מטבעי, ולכן לא חוויתי את הקשיים שחוו אחרות. כן הייתי צריכה ללמוד לתקן את התנועה ולנוע באופן מקצועי יותר, והמורות במגמה סייעו לי בכך מאוד.
"המצוינות במחול העסיקה אותנו מאוד ולכן ניגשנו למיונים לכיתת הרסיטל הארצית, למרות שהוזהרנו שאולי הציונים יהיו נמוכים ביחס לנבחנים אחרים וביחס לציונים שלנו במגמה עצמה. כיתת הרסיטל של החמ"ד היתה עבורי מקפצה. קיבלנו עוד שעות אימונים במחול קלאסי, ונחשפנו לעוד סגנונות ומורות במחול מודרני. נפתח בפניי עולם נוסף. היינו בנות מעטות, וכל אחת קיבלה הערות ספציפיות לה. ממש ראו אותנו וטיפחו אותנו".
לא להאכיל במפורש
העיסוק במחול הוא גם עיסוק אינטנסיבי בגוף, על כל הכרוך בכך. "במחול, הגוף הוא הכלי שעובדים איתו", אומרת בן־יצחק. "כמו שפסנתרנית רוצה לנגן בכלי טוב ומקצועי, כך רקדנית רוצה להביא את הגוף שלה למקום משוכלל יותר. זה כרוך באימונים רבים וגם בתזונה מותאמת כמו אצל ספורטאים, תזונה שצריך לשמור עליה גם בחופשות".
סוגיה נוספת היא הלבוש בעת המופעים. "למדנו שאם הבנות מופיעות בלבוש עוטף ומכסה, המופע עובר טוב יותר ומצליח לחבר גם קהל שאינו מורגל במופעי מחול. ברגע שהלבוש טיפה יותר חשוף, למרות שהמופע הוא רק בפני נשים, קשה לו יותר להתקבל", אומרת בן־יצחק. "גם אופי התנועות הוא סוגיה, ואנחנו לא מחכות להופעה על הבמה כדי לדון בה. בבחירות של הבנות פגשנו לעיתים דברים בוטים, אבל עבדנו איתן כדי להגיע להבנה שסובלימציה ועידון נכונים יותר מתנועות מפורשות ובוטות. כך היצירה נוגעת יותר בלב הצופה, מבלי להאכיל אותו באופן מפורש".
ציפי ניר: "המתבגרות שמגיעות אלי לתיכון הדתי במודיעין אינן עטופות, הן רוצות להראות את הגוף. אבל במגמה מתרחש תהליך מרתק. בגלל שהגוף הוא כלי עבודה, אני מרגישה שדווקא עם העבודה המעמיקה הן מתחילות להתלבש באופן שמור יותר. אני מלמדת במגמה כבר 14 שנה, וכבר מההתחלה אני לא מאפשרת לרקוד עם גופייה ומשתדלת להוציא מהעבודה על הגוף את נושא הנראות, כדי ליצור תהליך עמוק ומשמעותי.
"בכיתות ט' וי' רוב הבנות מתאמנות בסטודיו עם טייץ וחולצת בית הספר ולא עם בגדי ריקוד, ואני רואה אותן מתעסקות זמן רב מול המראות. בכיתה י"א זה לרוב משתנה. בכיתות הגבוהות של המגמה, י'-י"ב, אנחנו מקפידות עם כולן על בגד גוף ועל הופעה מוקפדת ונאותה כמתבקש מרקדנית, אבל המסר הוא 'רק כשתרגישי בנוח תורידי את החצאית מעל בגד הגוף', כדי לא ללחוץ על בנות שנושא הנראות עדיין לא פתור עבורן".
אביטל חורש: "לפני עשור, המסר של צניעות היה להיות עטופה ומכוסה. כך היה גם כשאני הייתי תלמידה. היום הדיבור בנושא הצניעות הוא אחר. כבר לא מעירים לתלמידות על אורך החצאית כמו פעם. כך גם בתחום המחול. לא מדובר רק בלבוש, אלא באופן שבו הן מרגישות חופשי לנוע עם הגוף שלהם. יש שינוי מבורך גם בהיבט הזה.
"לא סתם אומרים שבכניסה לבית הספר מזהים מיד את תלמידות המחול. לא רק כי הן זקופות והולכות בהליכה ריקודית, אלא כי יש משהו בביטחון שלהן בגוף שמקרין החוצה. הביטחון הזה יכול להתפרש לעיתים, בחברות מסוימות, כביטוי לא צנוע. בין כיתה ז' לכיתה ט' מתרחש שינוי אצל כל הנערות, לא רק תלמידות המחול. במעבר הזה לקראת הנשיות מתחיל איזשהו חיפוש, חקירה פנימית וחיצונית. הדבר הכי טוב שאני יכולה להציע לתלמידה כזו הוא לעבוד עם הגוף. לאו דווקא במגמת מחול, אלא להיות בקשר עם הגוף בשיעורי תנועה, יוגה וכדומה. ככל שנערה תהיה מחוברת ומודעת לגוף שלה, היא תפנים שהוא לא נועד להיות רק יפה ומוחצן. אני חושבת שחיבור עמוק יותר בין הגוף לנפש מעלה אותן קומה ברמה הרגשית, הרוחנית והנפשית".
שרירים שלא הכרתי
טליה צויבל והודיה גלר מספרות בפתיחות רבה על התהליך האישי שעברו במסגרת לימודי המחול. טליה: "תמיד היו לי יחסים מורכבים עם הגוף, כנראה כמו כולן בגיל ההתבגרות, אבל אז לא ידעתי באופן ברור שזה כמו כולן. חברותי במגמה היו דקיקות וחטובות, וזה התחבר לי בראש עם האמירה 'אני לא מספיק טובה כי אני לא רזה'. כל פעם שלא הצלחתי לבצע תרגיל, המנטרה הזו זמזמה לי בראש וישבה לי חזק על השאיפה למצוינות. באמצע כיתה ט', כשהתחלנו ללמוד בזום עם פריצת הקורונה, עשיתי לי שגרת אימונים בבית וגם משמעת אוכל. לא הגעתי להפרעות אכילה, אבל הייתי באובססיה לגבי כל מה שאני מכניסה לפה. בתחילת י' האולפנה ארגנה ימים מרוכזים לאימוני הסטודיו במחול. הגעתי ליום אימונים, ואני זוכרת שהרגשתי בו רע מאוד. כל הנסיעה חזרה בכיתי וחשבתי למה אני לא יכולה להיות כמוהן.
"אני לא יכולה להצביע על הנקודה שבה זה השתנה, אבל התחלתי לקרוא יותר כדי ללמוד על החיבור בין הנפש לגוף, למדתי תורות של רבי נחמן, דברים שחיזקו אותי. זו הייתה ממש עבודה להכניס לראש מחשבות אחרות ולומר לעצמי שאני טובה, לא חשוב איך אני נראית. לקראת השמינית יצאתי לחלוטין מדפוס החשיבה שאני לא טובה כי אני לא רזה. המחול הכניס אותי למערבולת הזו, אבל הוא גם עזר לי לצאת ממנה. בבחינת הרסיטל הרגשתי שאני שלמה עם הגוף שלי ולא אכפת לי מה חושבים עלי. זו הייתה תחושה מטורפת. המחול חיבר אותי לגוף, לכל השרירים במקומות שלא הכרתי מעולם. נערות אחרות בגיל הזה מתעלמות או מתביישות בגופן המתפתח, ולא מכירות בו ואותו. ההתמודדות הזו היא ברכה שעולם המחול מביא, במיוחד בעולם הדתי".
"מאז ומתמיד הייתי דקיקה ונמוכה", מספרת הודיה גלר, "ובאימוני המחול מעולם לא הייתי צריכה להילחם עם הגוף שלי. אבל בחמישית ובשישית התחלתי להרגיש לא נעים ביחס לחברותי. כולן התחילו להתפתח ולהפוך נשיות יותר, ואני הרגשתי שאני לא גדלה ולא הופכת לאישה. החברות לא הבינו את הלחץ שלי. הייתי מתפללת לקב"ה שיהיה לי גוף נשי. לצערי לא מדברים מספיק על דימוי גוף, כל אחד מאיתנו עוברת את המסע מול עצמה, לבד ובאופן אחר.
"לדעתי זה לא עניין רק למגמת מחול. אחותי לא רוקדת, אבל גם אותה מעניין איך היא נראית ומה היא צריכה ורוצה ללבוש. המחול מעמיד אותנו מול הסוגיה באופן עוצמתי. אנחנו מול הראי, אנחנו עובדות עם הגוף. כשעובדים על החיבור הזה בין הגוף לנפש, אפשר להגיע למקום רחוק יותר, גם מבחינה נפשית ורגשית".
לנשים בלבד
בחינוך הכללי, הבוגרות המצטיינות של מגמות המחול משתלבות בלהקות מקצועיות כגון להקת המחול הקיבוצית, בת שבע, ורטיגו, ענבל וכדומה. לבוגרות החמ"ד לא היה מענה דומה. במכללת אורות ישראל זיהו את הוואקום והקימו את להקת המחול "נגה", שנוסדה על ידי ד"ר טליה פרלשטיין וסגניתה דאז שרונה פלורסהיים. בשנתיים הראשונות הלהקה הייתה חלק מהמכללה, עד שמשרד התרבות הכיר בה כלהקה מקצועית לצורך קבלת תמיכות והיא הפכה לגוף עצמאי.
במקביל הוקם בשכונת רמות בירושלים בית הספר למחול "איילות", ונולדה להקת איילות לנשים דתיות. בחברה החרדית הוקם כבר ב־2004 "הללו", בית ספר גבוה לא אקדמי, שהיה חלוץ בתחום המחול במגזר ושימש כתובת גם עבור נערות מהציבור הדתי, וכך גם להקת המחול שלו. "הללו" היה חלוץ גם בהקמת פסטיבל מחול נשי, שהשתלבו בו גם רקדניות מהציבור הדתי. באלעד נפתח בית הספר למחול "חותם", שלומדות בו נערות ונשים חרדיות מאלעד, אך הוא מהווה כתובת גם לנשים ונערות מהציבור הדתי־לאומי מערים כמו גבעת־שמואל, רעננה ועוד, שאין בהן מגמות מחול. בהמשך הוקם בו אנסמבל לנשים בגילאי 20-16, ולהקה מקצועית לנשים בגיל 20 ואילך.
הרקדנית והכוריאוגרפית אלישבע רזווג, המכהנת כיום כמפקחת תקשורת ואמנויות בחמ"ד, ייסדה את מגמת המחול באולפנת שירת הים, המגמה הגדולה ביותר בחמ"ד. עוד לפני כן זיהתה אלישבע את הצורך של ילדות, נערות ונשים דתיות ללמוד מחול בסטודיו המיועד לנשים בלבד, והקימה בית ספר למחול בשם "גוף יוצר".
"את בית הספר למחול הקמתי הרבה לפני המגמה", היא מספרת. "לומדות בו תלמידות בגילאי גן עד תיכון. אחרי התיכון, המסגרת הופכת לאנסמבל 'גוף יוצר'. באנסמבל אין הרבה מקום, ובוגרות מעטות של מגמות מחול מתקבלות אליו. צריך לעמוד ברמה מקצועית טובה ולהתאמן רבות, וזה לא קל".
מגמת מחול אולפנת בנע שירת הים | צילום: נטשה שאחנס
בפברואר האחרון הגשימה אלישבע חלום והקימה פסטיבל מחול נשי לציבור הדתי־לאומי. פסטיבל "גוף יוצר", פסטיבל ראשון ליצירה נשית במחול שאינו מיועד לקהל החרדי, התקיים במרכז הפרסה בירושלים. השתתפו בו יוצרות, רקדניות ולהקות דתיות שהוקמו במהלך השנים ולא הייתה להן במה מקצועית. חלקן השתתפו בעבר גם בפסטיבל "הללו", הפונה בעיקר לנשים חרדיות, אך בשל הגבלות מסוימות על לבוש ותנועה, לעיתים הן לא מצאו שם את מקומן. אלישבע מספרת שביצירותיה עולות שאלות על העולם הדתי ועל יחסיו עם הגוף, הנשיות והתנועה. הנושאים הללו לא התקבלו בהבנה בפסטיבל הפונה לקהל חרדי.
"זהו הפסטיבל היחיד, מלבד הפסטיבל השנתי של 'הללו', שפונה רק לנשים", מציינת רזווג. "כשאני מגישה את המופע שלי ושל הלהקה שהקמתי לפסטיבלים אחרים בארץ, ומבקשת שהמופע שלי יהיה לנשים בלבד – אני מקבלת סירוב עוד לפני שבדקו אם המופע מקצועי וראוי. כשיזמתי את הפסטיבל לא חשבתי רק עליי ועל חברותיי, אלא על הבוגרות שלי ושל מגמות המחול הדתיות ברחבי הארץ. אנחנו דור האפס, ואנחנו מגדלות את הדור הראשון.
"הייתה תחושה של פריצת דרך משמעותית", היא משתפת בחוויותיה מהפסטיבל. "הצופות נחשפו לעושר של מופעי מחול מקצועי. הקמנו את להקת הנשים כדי לשבור את תקרת הזכוכית. רובנו אימהות, וזה כבר מייצר דינמיקה אחרת. אנחנו מחפשות להשמיע קול בכל דרך, והנואשות הזו חסרה לפעמים דווקא בציבור החילוני. נראה לי שבאופן טבעי הקול שלהן יותר נשמע, ואילו אנחנו מרגישות צורך להיות אקטיביות כדי שהקול שלנו יישמע. דווקא בגלל המורכבות שיש בעולם הדתי להתבטא באמצעות הגוף, חשוב לנו להראות שאצלנו זה עובד באופן טבעי. ביצירות שלי זה נוכח מאוד, הרצון להראות כמה שזה טבעי וכמה שהמחול ועולמי הדתי לא סותרים".
כשאני שואלת את תרצה בן־יצחק כיצד היא רואה את התפתחותו העתידית של תחום המחול בציבור הדתי, היא משיבה: "לא ערכתי סקר, אבל ממה שעולה בשיחות שלי כמורה וכמנהלת עם מאות הבוגרות שלי, אני מתרשמת שיש אחוזים גבוהים של בוגרות הממשיכות ביצירה בתחום המחול, בטיפול באמצעות תנועה או בהוראה. הבוגרות אכן מדברות על ויתורים. כבנות זוג ואימהות לילדים, רבות מהן מתקשות למצוא זמן ומקום לרקוד. למי שהולכת על זה עד הסוף, יש מורכבות רבה. בחזון שלי אני רואה ז'אנר של נשים דתיות שהן יוצרות מובילות בתחום המחול. זה חזון שצריך עוד לעבוד עליו. קיים היום גל נרחב של שירה נשית אמונית, ואני מתחילה לראות את המחול מתווסף אליו".
רויטל שטרן שימשה במשך 31 שנים כמפקחת ארצית על לימודי תקשורת, קולנוע ואמנויות בחינוך הדתי. בימאית ומטפלת בפוטותרפיה