"שיחות על אושוויץ": כדאי להאזין להסכת הזה לא רק בשביל ההיסטוריה

בשלב מסוים אחרי התיכון הבנתי כמה מעט אני יודע על השואה ועל מלחמת העולם השנייה. התחלתי לקרוא על קהילות יהודיות שלא הוזכרו בספרי הלימוד שלנו ועל קרבות בולטים ומדינות שלא ידעתי על מעורבותן במלחמה. כך נחשפתי לממדי ההרג ביהדות בלארוס, לזוועות שעשו האוסטאשים (תנועה לאומנית קרואטית) ליהודי קרואטיה ומקומה של מלחמת סין-יפן במלחמת העולם.

ככל שהעמקתי בקריאה על השואה במשך השנים הבנתי שהמידע הוא בלתי נגמר. בכל שיחה עם סבא וסבתא, בביקורים במוזיאוני שואה, בקריאת ספרים ובהאזנה לפודקאסט מתחדשים לי פרטים שלא הכרתי.

בהסכת החדש "שיחות על אושוויץ" מבית "יד ושם" בהגשת ד"ר יעל ריצ'לר־פרידמן, מתארחים בכל פרק מומחים שונים לשיחות באורך 20-25 דקות. ריצ'לר־פרידמן והאורחים משוחחים על היבטים שונים ביחס לאושוויץ בפרט ולשואה בכלל. מה הפך את אושוויץ לסמל שהוא ומדוע כמה מקומות אחרים לא הפכו לכאלה? הממד הרגשי־פסיכולוגי שחוו היהודים באושוויץ בזמן אמת, על התפיסה המוטעית ביחס למה שידע העולם על הנעשה בו בשלבים שונים במלחמה ועוד.

ההסכת מופק ונערך ברמה גבוהה והשיח בו, למרות התוכן, לא מאוד כבד. אפילו הקצב שלו גבוה יותר מהשיח האיטי הקלאסי על השואה. ראוי לציין כי אף שהשיחות בהסכת הן על השואה, אין תיאורים גרפיים וקשים לשמיעה.

בהאזנה להסכת שמתי לב שהם מביאים חידוש תפיסתי, וכן זווית אחרת לנקודה שבה השיח על השואה פוגש אותנו היום. מעבר לאנקדוטות מסוימות שהתחדשו לי, "שיחות על אושוויץ" יצר אצלי שני שינויים תפיסתיים, הראשון הוא מה העולם ידע בזמן אמת. כמו כולם, הכרתי את תצלומי האוויר של אושוויץ בזמן השואה ואת הביטוי "העולם ידע ושתק". אלא שהתברר לי שטעיתי ושהעולם לא באמת ידע מה קורה שם. שנית, עד שהאזנתי לפרקים מעולם לא הסתכלתי על אושוויץ בתור קטר כלכלי משמעותי עבור הנאצים.

טראומה מכוננת היא מונח במדעי החברה שמתאר מעין נקודת אפס שממנה נגזרת הזהות הקולקטיבית, תפיסת הביטחון וסולם הערכים של חברה שלמה. עד 7 באוקטובר, השואה הייתה הטראומה המכוננת שלנו, של ישראל והעם היהודי, אך בפרספקטיבה היסטורית, כנראה תפסה את מקומה טראומה אחרת. במהלך הפרקים מצאתי את עצמי לא אחת משווה בין מה שהיה שם למה שמתרחש היום: הפקפוק המרתיח בעדויות הניצולים; תיאור החוויה של מי ששרדו את התופת ורק אז גילו שבני משפחתם נרצחו; חוסר היכולת של הניצולים לעבד את מה שעברו ועוד.

כבר מזמן התעוררנו מהחלום המתוק שסיפרו לנו בילדות: "כשתגדל כבר לא יהיה צבא". בדומה לכך, המסקנה העגומה שלמדנו בשנים האחרונות מסוריה, קוריאה הצפונית וסודן היא שברמה הגלובלית Never Again היא סיסמה ריקה. העולם מתעלם מזוועות על בסיס יומיומי, וברגע האמת תעודת הביטוח היחידה שיש לכל עם היא יכולתו להגן על עצמו. "שיחות על אושוויץ" הוא הסכת חשוב קודם כול כדי לכבד את זכר הנספים ולהכיר את תולדותינו, אבל בתקופה הזו עלינו להתעמק בזיכרון כדי ללמוד ממנו ולתדלק את ההתחייבות בפני עצמנו ש"לעולם לא עוד".

שווה האזנה:

• מעריב: "רק 70 הרימו יד": הקצינים שהקימו פלוגת מילואים מספרים על המחיר האישי ומצביעים על הניתוק המדאיג של בני הנוער מהמצב.
  

• יוצאות מן הכלל: שפרה קורנפלד ומרים סלע משוחחות עם נשים וגברים שעזבו את העולם החרדי.
  

• דעה לא פופולרית: תא"ל (מיל') אודי דקל מנסה להתוות דרך לעיצוב מחדש של הסביבה שלנו.