"כמעט בכל פרויקט אני לוקח סיפור ישן ומספר אותו מחדש"

הבית // הבית שלהם נמצא במשק של ההורים של לירי, כחלק ממתחם משפחתי, שמתגוררים בו ההורים של לירי וגם שני האחים של לירי ומשפחותיהם. הם עברו לנחלה הזאת לפני כשש שנים. "לכל אחד יש יחידה משלו, אבל כולנו חולקים את אותה החצר ואותו הנוף ובכלל את החיים, וגם בריכה. מבחוץ זה אולי נראה כמו קומונה, ולא מעט אנשים תוהים איך זה עובד, אבל מבחינתנו זו מתנה גדולה. כמעט לכל אחד יש כאן סטודיו או פינת יצירה, ותמיד יש עם מי להתייעץ, לשתות קפה או לקבל ביקורת מקצועית. ברור שיש גם רגעים מורכבים, אבל היתרונות עולים בהרבה על החסרונות, ובעיקר אנחנו מרגישים שזו זכות לגדל את גלי עם המשפחה הקרובה".

הבוקר // איתמר מתעורר ראשון ומטפל בגלי, ואז לירי מצטרפת. שניהם עובדים מהבית, כך שהיום שלהם נע בין העבודה ובין גלי. לירי יוצרת בסטודיו בחצר, ואיתמר עובד בסטודיו שלו על איורים, עיצוב ופרויקטים חדשים. "לצד העבודה אנחנו גם מגדלים ילד קטן, כך שהלו"ז שלנו דורש לא מעט גמישות. אנחנו עדיין לומדים איך משלבים בין הורות, יצירה ועצמאות, אבל מרגישים שאנחנו בונים כאן את החיים שרצינו".

סיפורים // איתמר: "ברוב העבודות שלי אני עוסק בסיפור היהודי־ישראלי ומנסה לחבר בין זמנים, חומרים ועולמות. אני מאוד אוהב היסטוריה, וגם לירי ואני אנשים שורשיים שמחוברים מאוד לישראל, כך שבאופן טבעי הרבה מהעשייה של שנינו קשורה לתוכן מקומי. לאחרונה התחלתי גם ליצור תוכן ברשתות סביב העבודות שלי והחיים עצמם, וגיליתי עוד ערוץ יצירתי שאני נהנה ממנו.

"בשנים האחרונות אני חוזר שוב ושוב אל המפגש בין עבר להווה, בין סיפורים עתיקים למציאות עכשווית ובין חומר לדיגיטל. כמעט בכל פרויקט אני מנסה לקחת סיפור ישן, לפעמים כואב וטעון ולפעמים פשוט נשכח, ולספר אותו מחדש בשפה שחיה היום. בין העבודות שלי אפשר למצוא מגילה מאוירת באורך 11 מטר שיצרתי בעקבות 7 באוקטובר, איורי ספרים ומשחקים, עבודות בעץ, ציורים וגם פרויקטים בשביל גופים כמו ההסתדרות הציונית, יד ושם ובנק לאומי".

עתיקות // לירי: "אחרי הצבא נרשמתי ללימודי צורפות מתוך אהבה גדולה לתכשיטים. משם כבר לא הייתה דרך חזרה. אחר כך המשכתי לתואר בעיצוב תכשיטים בשנקר, בזמן שאיתמר למד במחלקה לתקשורת חזותית. אחרי הלימודים פתחתי סטודיו במתחם אורוות האמנים בפרדס־חנה, ובהמשך, לקראת לידתו של גלי, העברתי אותו לחצר הבית שלנו בשדה־יצחק. זו הייתה החלטה לא פשוטה, אבל היום אני יודעת שהיא הייתה נכונה.

"אני יוצרת כל תכשיט מתחילתו ועד סופו בעצמי. אני מתיכה את הזהב, בונה, מלחימה, משבצת ומלטשת. העבודה בידיים ממלאת אותי. אני נמשכת לתכשיטים עתיקים, לארכיאולוגיה, ליוון העתיקה, לתקופה הביזנטית, לתרבויות המזרח וגם למסורת היהודית. אני יכולה להסתכל שעות על תכשיט בן אלף שנה ולנסות להבין איך יצרו אותו בלי הכלים שיש לנו היום".

// איתמר נולד באנגליה כשאבא שלו עבד בחברת הטכנולוגיה הישראלית סאיטקס. אחר כך המשפחה עברה לשנה נוספת בבלגיה, ושם נולדה אחותו. יש לו גם אח גדול. כשהמשפחה חזרה לישראל הוא גדל בפרדסיה. "שני ההורים שלי הגיעו מההייטק, אבל בבית תמיד הייתה אהבה גדולה לאמנות. גדלתי בין מוזיאונים, תערוכות, ספרים ותרבות, ובמקביל נשאבתי גם לעולמות של קומיקס, משחקי מחשב ו־MTV. כל דבר שהיה בו דמיון וסיפור משך אותו כולנו".

// לירי גדלה בכפר־הס, ויש לה אח ואחות. היא למדה במכינה הקדם־צבאית ״מנשרים קלו״ שהקים מוקי בצר במעגן־מיכאל, ואז התגייסה להיות מדריכת תקשוב בצריפין. "אח שלי היום קצין בדובדבן ואחותי מורה ליוגה וסטודנטית לרפואה סינית. בעלה עומר הוא קצין מילואים ביחידת אגוז ונמצא כרגע בעזה. יש לנו ארבעה כלבים שאנחנו מגדלים כל המשפחה יחד - יהודית, פיצקי, יבחוש וקשת. אני מאוד מחוברת למשפחה שלי ושמחה לחיות כולנו יחד וליהנות מהשנים היפות של ההורים שלי".

ההורים שלה // ההורים של לירי נמצאים בזוגיות מאז שהיו בני 16. "החיים שלנו היום הם הגשמת חלום הילדות שלהם - משק שכל המשפחה חיה בו יחד. אני גאה שהם הצליחו להגשים אותו ולפעמים צובטת את עצמי כדי להאמין שאני חיה בתוך החלום הזה. אבא שלי, לובקה, עלה לישראל מריגה שבלטביה בגיל שבע. הוא היה צלם ובהמשך עבר לפיסול ולאמנות רדי־מייד. אמא שלי, עדילי, היא צורפת, והרבה לפני שזה היה טרנד היא שילבה בתכשיטים שלה מטבעות ישנים, אסימונים, מגיני דוד ואוצרות מקומיים. האהבה שלי לצורפות התחילה בבית".

ההיכרות // לירי ואיתמר הכירו בתיכון, בשיעור מתמטיקה (שלוש יחידות, "אמנים, מה לעשות"). חבר משותף חיבר ביניהם, ובהתחלה הם היו פשוט חברים טובים. "בילינו יחד בלי סוף, ולאט־לאט החברות הפכה לזוגיות. בסוף כיתה י"ב, במסיבת הסיום, כבר היה ברור לכולם שאנחנו יחד". מיד אחר כך איתמר התגייס לנח"ל, ולירי יצאה למכינה במעגן־מיכאל. השירות הצבאי, ובמיוחד מבצע צוק איתן, היה מבחן לזוגיות שלהם. אחרי השחרור הם אפילו נפרדו לתקופה, אבל הקשר מעולם לא נותק.

"כשאיתמר החליט לטוס לטיול הגדול, הצטרפתי אליו כעבור חודשיים. נפגשנו במקסיקו. איתמר טוען שזה היה במקרה, אני משוכנעת שלא. שם חזרנו להיות יחד, והמשכנו לטייל. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיים שלנו. כשחזרנו לארץ כל אחד התחיל לבנות את דרכו המקצועית, אבל שוב מצאנו את עצמנו לומדים באותו המקום, בשנקר. מאז אנחנו ממשיכים ליצור, להתייעץ, לחלום ולעבוד יחד".

גלי // "שנינו יוצרים, אבל כל אחד בשפה אחרת. יש בינינו אינספור שיחות על אמנות, היסטוריה ורעיונות, ואנחנו מעורבים כמעט בכל פרויקט של השני. לקוח שמגיע לאיתמר לא תמיד יודע שהוא מקבל גם אותי מאחורי הקלעים, וכך גם להפך. לפני שנה ושלושה חודשים נולד גלי, והוא ללא ספק היצירה הכי יפה שיצרנו. אנחנו עדיין לומדים את ההורות ואת האיזון בין משפחה, יצירה ועבודה, אבל מרגישים שמצאנו את המקום שלנו, וממשיכים לבנות את החיים שלנו יחד". 0להשתתפות במדור

dyokan@makorrishon.co.il