הבית // בית קרקע שכור, רחב ידיים ומלא אור. בסלון שולחן עץ גדול וארון זכוכית עמוס כלי קרמיקה יפניים. מהחלונות נשקף נוף המדבר, ובבית פזורים עציצים ו"קוקדמות" - כדורי אדמה עטופים בטחב שגדלים בהם צמחים קטנים בסגנון יפני.
על המדפים בספרייה מונחים ספרי יוגה ובישול לצד ספרים על פילוסופיה יפנית וספריו של הרב יונתן זקס. "מי שנכנס הביתה ישר מבין מי אנחנו. אולי רק פרקט עוד חסר לי".
הבוקר // הילדים לומדים כולם בכפר־אדומים, אבל חלקם יוצאים בהסעות. "את נעמי אני לוקחת לגן שנמצא ממש ממול". מיכאל עובד בקמפוס מובילאיי בירושלים, מלבד יום אחד בשבוע של עבודה מהבית.
בישול // אילנה מקפידה להכין לכולם ארוחת צהריים חמה. "ביפן הייתי מבשלת בלי סוף, כי לא היה כמעט אוכל כשר. הייתי אופה לחם וחלות, מכינה יוגורט, גרנולה, ארוחות לבית הספר. הכול בבית. הילדים היו חוזרים בין ארבע לשש בערב והמטבח היה מרכז החיים שלנו. היום החיים רגועים יותר, כולם חוזרים בין אחת וחצי לשלוש וחצי, ואני מכינה אוכל פשוט יותר. לפעמים ישראלי, לפעמים צרפתי, וכמובן גם אוניגירי יפני".
| צילום: נעמה שטרן
| צילום: נעמה שטרן
| צילום: נעמה שטרן
| צילום: נעמה שטרן
ההיסטוריה שלו // מיכאל גדל בפרוור גוסנוויל ליד פריז, במשפחה מסורתית עם שורשים צפון אפריקניים. "אבא שלי נולד במרוקו ואמא במצרים. שניהם עלו לישראל, שירתו בצה"ל ובשלב מסוים עברו לצרפת, שם נולדתי". הוא הצעיר מארבעה ילדים, עם אח ושתי אחיות גדולים ממנו. את כל שנות לימודיו עשה בבתי ספר יהודיים.
בשנת 2003 הגיע לישראל לבדו בתוכנית לבגרות צרפתית בחוות הנוער הציוני בירושלים. "זאת הייתה אמורה להיות תקופה זמנית, כמו שעושים הרבה צעירים מצרפת, אבל ב־2005 החלטתי להישאר בארץ ולהתגייס".
ההיסטוריה שלה // אילנה נולדה בצרפת, הרביעית מארבעה אחים. כשהייתה בת 11 עלתה משפחתה לישראל, למעלה־אדומים. היא למדה בבית ספר לאמנויות בירושלים ("תמיד הייתי מציירת ויוצרת ותמיד הייתה מוזיקה סביבי").
בצבא שירתה כמדריכת שר־אל, שמלווה מתנדבים מחו"ל שהגיעו להתנדב בבסיסי צה"ל ברחבי הארץ. "עבדתי בעיקר עם צרפתים אבל לא רק. נסענו בין בסיסים בכל הארץ, והייתה לי אחריות גדולה מאוד בגיל צעיר. אני זוכרת מתנדב בן שמונים שמילא שקי חול בשמש של אוגוסט בשביל חיילים. זה פתח לי את הראש לעולם ולאנשים".
אחרי השירות הצבאי עבדה בתגלית, ובהמשך למדה תואר ראשון בשירת ג׳אז באקדמיה למוזיקה בירושלים. "תוך כדי הלימודים התחתנו ואז נולד איתי. קצת לקחתי צעד אחורה מהמוזיקה והתחלתי ללמוד יוגה".
ההיכרות // הם הכירו דרך המוזיקה. "אני הייתי אחרי צבא והוא לפני. אני שרתי והוא ניגן בגיטרה, והיינו נפגשים עם חברים כדי לנגן יחד. חבר משותף ממש ניסה לשדך בינינו דרך המוזיקה. מיכאל תמיד צוחק שעבדתי עליו, וכשהתחתנו הפסקתי לשיר. אבל האמת היא שהמוזיקה אף פעם לא באמת נעלמה מהבית שלנו. מדי פעם אנחנו עדיין יושבים לנגן יחד, שרים עם הילדים או מארחים חברים לערב מוזיקה קטן. זה חלק מהבית שלנו, ממש כמו האוכל, הצמחים והאנשים".
יוגה // החיבור של אילנה ליוגה התחיל מתוך קושי פיזי. "הייתי מאוד צרודה מהשירה, והיוגה עזרה לי להכיר מחדש את הגוף שלי. התאהבתי בזה לגמרי". משם המשיכה ללימודי הדרכת יוגה לילדים ולנשים, והתמחתה בעבודה עם אימהות ותינוקות. היא למדה אצל אחת המורות הבכירות והמוכרות בתחום בצרפת, ד״ר ברנדט דה־גסקה. "כשאני לומדת משהו אני נכנסת אליו בכל הלב. יש לי תשוקה גדולה ללמוד ולהיות שליחה טובה של הדברים שאני מאמינה בהם".
מלאכה // בשנים האחרונות היא מעמיקה במלאכת הקינצוגי היפנית, שבה מחברים כלי קרמיקה שבורים באמצעות זהב. "ביפן הבנתי שזה הרבה מעבר לאומנות. זאת דרך חיים. הרעיון ששבר הוא לא משהו להסתיר אלא משהו שאפשר לתקן ולהפוך לייחודי, כי היופי נמצא במה שלא מושלם". מאז שחזרה לארץ היא מעבירה סדנאות קינצוגי שמשלבות פילוסופיה יפנית, יהדות ועבודה מעשית של חיבור כלים שבורים. "בתקופת המלחמה הוזמנתי להעביר סדנאות בעוטף עזה, למשפחות שכולות ולמלווי קהילות בצפון ובדרום. יש בזה מסר מאוד מרגש של תיקון, חיבור וצמיחה מתוך שבר".
יפן // החיבור של מיכאל ליפן התחיל במסגרת עבודתו במובילאיי, כשביקר אצל לקוחות ברחבי העולם. "עבדתי במדינות כמו צרפת, גרמניה, ספרד, שוודיה, ארצות הברית ויפן, אבל יפן ריתקה אותי בצורה אחרת. הקידות, הנימוסים, צורת העבודה, הניקיון, השירותים החשמליים, אפילו כיוון הנהיגה. כשאתה נמצא שם המוח שלך עובד בלי הפסקה כדי להסתגל לעולם אחר".
רילוקיישן // לפני כמה שנים עלתה האפשרות שיצא לרילוקיישן לתקופה מסוימת בשנגחאי, בשביל החברה, אבל בגלל מגבלות המגפה בסין הרעיון נדחה. זמן קצר לאחר מכן קיבל הודעה מחבר שעבד במובילאיי ביפן, וסיפר שנפתחת שם משרה חדשה. "זרקתי את הרעיון לאילנה והיא לא פסלה, למרות שבכלל לא תכננו לעזוב את הארץ. זה אפילו הפתיע אותי, כי היא לא הייתה ביפן קודם". הוצעו להם גם יעדים "נוחים" יותר כמו צרפת או ארצות הברית אבל הם חיפשו "חוויית אקסטרים, מקום עם מנטליות הכי שונה ממה שאנחנו מכירים".
זרות // המשפחה קיבלה ויזה מיוחדת בתקופה שיפן לא אפשרה כמעט כניסה לזרים. "נמל התעופה בטוקיו היה ריק. יותר אנשי צוות מנוסעים, כולם עם מסכות. בערך עשרים אנשים קיבלו אותנו, אבל כמעט אף אחד לא דיבר אנגלית. הייתה תחושת זרות מוחלטת". הילדים השתלבו במסגרות בינלאומיות - הגדולים בבית ספר צרפתי בינלאומי והקטנה בגן יפני בינלאומי: "הם הסתגלו הרבה יותר מהר מאיתנו".
דת // החיים כמשפחה דתית ביפן דרשו יצירתיות. "אין כמעט שום דבר כשר, חוץ מבבית חב"ד וקצת מוצרים שאפשר למצוא בקוסטקו. בית חב״ד ממש הפך למשפחה בשבילנו, הם היו שם בכל דבר, עם לב ענק ונתינה אינסופית". במקביל היא החלה ללמוד בישול יפני מסורתי ממורה יפנית פרטית, והשתיים התמקדו בחומרי גלם כשרים. "למדתי את המטבח היפני הביתי, את הטכניקות, הדיוק והפילוסופיה שמאחורי האוכל".
סדנאות // החוויה הזאת ממשיכה ללוות אותה גם היום. בכפר־אדומים אילנה מעבירה סדנאות בישול יפני מסורתי כשר - "כנראה המקום היחיד בארץ. מעבר לאוכל, זה מפגש עם תרבות שלמה". מלבד סדנאות הקינצוגי והבישול היפני, אילנה מעבירה גם סדנאות לציור יפני ולעיצוב פרחים יפני מסורתי.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il