הבית // דירת גג בבניין בן שש קומות בתל־אביב. בכניסה מראה גדולה מעוטרת בפרחים צבעוניים, ומצד שמאל ספה פינתית שמשמשת גם כפינת העבודה של מאיה וגם כמתחם רביצה. בסלון ספה נוחה, כורסה אדומה עם כרית שעליה מפת העולם, שני הדומים כתומים ומזנון אדום המציג תמונות משפחתיות מטיולים ברחבי העולם. הספרייה נושאת את המוטו "ואהבת". סביבה נאספו פריטי וינטג' מסוגננים משוקי פשפשים בארץ ובעולם. במסדרון אל החדרים מוצג אוסף של מזכרות קטנות. גילי: "רציתי שהבית ידבר בשפה של סטייל אבל גם שיהיה חם ומזמין. מקום שאנשים נכנסים אליו ומיד מרגישים בו בבית".
השולחן // שולחן האוכל בבית הוא מוקד של מפגש, ומתנהלים בו דיונים על סקופים, סיפורים וכתבות. בין אבי למאיה מתפתחת לפעמים תחרות, מי יעלה את האייטם הראשון.
הבוקר // אבי משכים קום בשש וחצי בבוקר, ומתעדכן בחדשות המקומיות והבינלאומיות (לא פעם הוא מתעורר עוד לפני כן, באמצע הלילה, כדי לבדוק עדכון חדשותי או הודעה ששלחו לו). גילי קמה בערך באותה השעה, פותחת את היום ב"מודה אני", עושה מתיחות ותרגילי נשימה ויוצאת להליכה לאורך החוף או בפארק. מאז תקופת הקורונה היא לא פותחת את היום בחדשות. "אני האנטיתזה של אבי. אני קמה, נושמת, יוצאת להליכה ומקפידה על עשרת אלפים צעדים ביום. זה יעד שהצבתי לעצמי ואני משתדלת לעמוד בו כמעט בכל יום".
הפקות // גילי מנהלת משרד הפקות עצמאי בתחום האופנה והלייף סטייל כבר 25 שנה. היא יוזמת, אוצרת ומפיקה תצוגות אופנה, תערוכות ומיזמים אחרים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות היא משלבת גם עשייה חברתית, ולאחרונה אצרה את התערוכה "לשון הרע לא מדבר אליי", שנועדה לעורר מודעות לחרמות ולבריונות ברשת. "החלטתי שאני עושה כל מה שאני יכולה דרך הכלים שלי בעולם האופנה והתרבות כדי להעלות את הנושא למודעות". במקביל לפעילותה בעולם ההפקות היא גם מנחת סדנאות ומטפלת בנשימה מעגלית.
פלילים // ב־15 השנים האחרונות אבי הוא כתב הפלילים והמלחמות של העיתון ישראל היום (יש לציין שמקור ראשון הוא בבעלות קבוצת ישראל היום). בעבודתו הוא מסקר זירות פשע ולחימה בארץ ובעולם, ונמצא לא פעם בשטח בשעות לא שגרתיות. העבודה אינטנסיבית ומחייבת ערנות מתמדת וזמינות כמעט מלאה.
מורשת // מאיה היא כתבת פלילים ב־ynet, שבבעלות קבוצת תקשורת מתחרה. היא ראתה מקרוב את העבודה של אביה בילדותה, שמעה בבית סיפורים מהשטח וחוותה עם אבי את היום של כתב הפלילים - להיות זמין 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ולצאת לשטח ברגע שמתרחש אירוע. לא פעם קורה שהיא והוא מגיעים לזירה ו"נפגשים פתאום ליד ניידות המשטרה. כל אחד עובד בשביל המערכת שלו, אבל ברור שיש תחושה מיוחדת כשאנחנו שם יחד".
בן זוג // רועי, חבר של מאיה, יוצא בכל בוקר לבסיס שהוא משרת בו, ובערב עובד כברמן ועוסק בתחום התיירות.
ברזיל // עומר הגדול נמצא בימים אלה בטיול הגדול בברזיל, אבל גם משם הוא נשאר מחובר לבית דרך שיחות וידיאו והודעות.
בת עקיבא // גילי גדלה בבת־ים, בת אמצעית בין שלושה אחים במשפחה דתית. היא למדה באולפנת בית וגן בבת־ים: "הייתי ילדה טובה בני עקיבא, ואפילו הדרכתי בתנועה". לאחר מכן שירתה שנתיים במפעל עבודה שיקומי לאנשים עם מוגבלויות. בגיל 23 יצאה בשאלה, אך הדת נשארה חלק ממנה: "ברור לי שאני רבנית מבטן ומלידה. זה לא קשור אם אני עם חצאית או מכנסיים. יש לי קשר מיוחד עם הבורא ועל כך אני בהודיה עצומה".
אופנה // היא כותבת מגיל עשר. בצעירותה חלמה להיות אילנה דיין. בגיל 15 התקבלה להיות כתבת צעירה בעיתון "ראש אחד", ובהמשך עבדה ככתבת מגזין וכעורכת אופנה. בעבודתה נסעה לתצוגות בניו־יורק, בפריז ובמילאנו, והרגישה שהיא חיה את החלום.
קורונה // במהלך המגפה תחום האופנה והאירועים נעצר כמעט לחלוטין, והיא חיפשה כיוון חדש. היא הצטרפה לרשת המתנדבים הארצית "אמץ רופא", שסייעה לרופאים בדרכים שונות, משמירה על הילדים ועד עזרה במשימות יומיומיות. היא גם החלה ללמוד פסיכולוגיה חיובית, קואצ'ינג וטיפול בנשימה.
בן צופים // אבי גדל ונולד בתל־אביב ויש לו אחות גדולה. בילדותו התנדב בצופי אש ובמד״א, למד בתיכון עירוני ד' ושירת בצבא כמכונאי מסוקים ומטוסים. במלחמת לבנון, בקיץ 1982, צופי האש תפעלו את תחנת הכיבוי יחד עם כבאי תורן, כשכל הכבאים היו במילואים.
קריירה // "גיל 16 היה הגיל שסימן את עתיד חיי, התחלתי לעבוד במדור הספורט של ידיעות אחרונות. תקופה נהדרת של שנתיים לפני הגיוס שבה התמחיתי והתנסיתי בכתיבה". בהמשך עבר לעיתונות הפלילים, אבל המשיך לסקר גם משחקי כדורגל. "אחרי שהשתחררתי נסעתי לארה״ב לתקופה מסוימת וסיקרתי בעיתון 'חדשות' את משחקי ה־NBA. כשחזרתי ארצה בגיל 27 חבר הציע לי לעבוד בטלוויזיה העירונית בכבלים, מת״ב, וסיקרתי שם את מבצע ענבי זעם ואת כל הפיגועים הרצחניים של שנות התשעים. כשמת״ב נסגרה, עברתי לאתר ynet ככתב פלילים באזור גוש דן, ובשנת 2010 עברתי לעיתון ישראל היום".
והשאר היסטוריה // אבי וגילי נפגשו לפני 32 שנים, כשאבי היה כתב בטלוויזיה בכבלים וגילי הייתה עיתונאית ב"ראש אחד" וגם כתבה במקומון בחולון־בת־ים. אבישי מתיה, שהיה חבר טוב של אבי וגם העורך של גילי, נהג לדבר עם אבי שעות בטלפון. באחת השיחות הללו גילי הגיעה למערכת העיתון ואבישי העלה אותה לשיחה ואמר שהוא חושב שזה רעיון מצוין שהם יכירו. שיחת החולין בין שני העיתונאים הפכה לסיפור אהבה, הקשר והעמיק וכעבור כמה שנים הם נישאו.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il