הבית // דירה רחבה ברמת־גן, על גבול בני־ברק. מלבד חדרי השינה יש בדירה גם משרד לעבודה של אלי, ואפילו חדר כושר.
אמנות // ברחבי הבית פזורים מיצגי אמנות מודרנית ססגוניים, ובהם הציור "הכותל המערבי" של ליאוניד אפרמוב.
יין ואוכל // אלי מתחזק אוסף של מאות בקבוקי אלכוהול, ובכניסה לסלון יש מקרר יין עמוס. "אני מאוד אוהב יין, ובכלל משקיע הרבה באוכל ובמוצרי מטבח. אני אוהב לבשל ולארח, הבית שלי פתוח לרווחה, תמיד יש אוכל טעים ובשבתות אני מכין ארוחות לעשרים איש בכיף. גרתי בתור רווק בירושלים, החבר'ה תמיד היו רעבים, אז למדתי לבשל".
הבוקר // הוא מעיד על עצמו שהוא יודע לישון, אבל בשנה האחרונה למד להכיר את הקסם של שעות הבוקר המוקדמות. ברוב ימות השבוע הוא קם הרבה לפני שהשמש זורחת. "השקט והשלווה ברגעים לפני שהיום מתחיל הם קסומים, ואלו שעות פרודוקטיביות לעבודה ללא רעשי רקע".
פרנסה // לפרנסתו הוא יזם חברתי ויועץ תקשורת ואסטרטגיה, אך את עיקר זמנו הפנוי והאנרגיות שלו הוא משקיע ב"בייבי" השני שלו – דתילישס.
דתילישס // אוכל תמיד היה התשוקה הגדולה שלו. עוד בתקופת הלימודים בישיבה היה מחפש איפה לאכול, מסתובב במסעדות ולומד להכיר לעומק את הסצנה הקולינרית המקומית. ב־2017 פגש את עו"ד יוסי אטינגר, ויחד הקימו את קהילת הפייסבוק "דתילישס", שמונה כיום כ־200 אלף חברים. הקהילה שינתה את דפוסי האוכל הכשר בארץ: "מעבר לאוכל עצמו, זו שליחות תרבותית. אנחנו פועלים לקדם את הקולינריה הכשרה, ללוות מסעדנים ומותגים ומייצרים ביקוש לאוכל כשר איכותי ומוקפד. אנחנו מזכירים לעצמנו תמיד שהמטרה היא להראות שכשרות היא לא מגבלה אלא שפה, ושאין דבר שמחבר אנשים כמו אוכל טוב ויין משובח. כשמדברים את השפה הזו באהבה אנשים מרגישים את זה, ועובדה שהשפים הגדולים בישראל פותחים מסעדות כשרות נפלאות ומצליחות".
שורשים // הוא גדל בפתח־תקווה במשפחה חרדית, בן יחיד בין ארבע אחיות. אביו הוא תלמיד חכם, מטפל ורב בקהילת הגמילה "רטורנו" ליד בית־שמש, ואמו אשת חינוך בחינוך המיוחד. הוא למד במוסדות חרדיים, אך בגיל 18 החליט לעזוב את הישיבה. "נגמר לי פתאום הסוס".
העיר הגדולה // עם עזיבת הישיבה עבר לדירת רווקים במרכז ירושלים. "זאת הייתה תקופה נפלאה של חיים חסרי דאגות שהתמקדו בעיקר בסנוקר ובבילויים בלי סוף". שירות צבאי לא היה אופציה מבחינתו, שכן הסביבה שהוא חי בה לא הכירה באפשרות הזו.
מרחק נגיעה // אהבת הקולנוע הובילה אותו להשתתף בהפקת הדרמה המצליחה "מרחק נגיעה" בערוץ 2. תפקידו היה לשמור על אמינות הסצנות החרדיות, בסדרה שהציגה לראשונה על המסך אורח חיים חרדי עם רגשות אנושיים. הסדרה התפוצצה גם בתוך המגזר החרדי והסתובבה שם בסתר.
החלום האמריקני // בגיל 21 עבר לסן־פרנסיסקו ועבד כעוזר אישי לאיש עסקים יהודי־אמריקני בתחום קרנות ההון סיכון. התקופה הזו עיצבה את אישיותו: "ההיכרות הקרובה עם אילי הון, ידוענים ופוליטיקאים רבי כוח לא שינתה את האופי שלי. להפך, ההיכרות הקרובה גרמה לי להבין שכולם בסוף בני אדם עם רגשות אנושיים". דקה לפני משבר הסאב־פריים ב־2008, התעורר עם געגוע למשפחה והחליט לחזור לארץ. "זה היה עיתוי מופלא של סייעתא דשמיא. עזבתי לפני שהבלגן התחיל".
על מדים // עם החזרה לארץ, בגיל 23 וחצי, התגייס לצה"ל. "השהות בארה"ב והמרחק מהסביבה המוכרת חידדו לי את ההבנה שאם אני לא לומד תורה, אני חייב להתגייס ולשאת בנטל כמו כולם". הוא שובץ לנהל בחיל הים את פרויקט שח"ר לשילוב חרדים. "הפרויקט היה בתמיכתם של הרבנים, פתרון מעולה לאברכים צעירים שכבר עזבו את 'הכולל' ולימוד התורה, ובזכות הגיוס לצה"ל רכשו מקצוע מכובד. עם השחרור שילבנו אותם בשוק העבודה".
אבא // במהלך השירות התחתן והפך לאבא למיכאל. הוא ואמא של מיכאל גרושים כיום.
חמ"ל קולינרי // 7 באוקטובר תפס אותו הרחק מכאן, בעיצומה של חופשה קולינרית בפריז. הניגוד לא היה יכול להיות חד יותר. "יוסי הוזעק על הבוקר בצו 8, והבנו במהירות שהמצב גרוע ביותר. מיד כשיצא החג טסנו לשדה התעופה והתעקשנו לעלות על המטוס הראשון לארץ". כשנחתו, דרכיהם נפרדו זמנית: יוסי, המשרת במילואים במודיעין, "ירד לבור" למשך חודשים ארוכים. אלי, שהשתחרר משירות מילואים רק חודשים ספורים קודם לכן, לא ישב בחיבוק ידיים. "הגעתי הביתה ופתחתי חמ"ל שחיבר בין חיילים ותושבי העוטף למסעדות ושפים. שינענו אלפי מנות ממסעדות שנתקעו עם מלאים לחיילים בשטח שהיו צריכים אוכל כשר". בהמשך, כשהצרכים השתנו, הם דאגו לחבר יחידות מילואים לחברות מזון ולהפיק להם אירועי אוכל מושקעים בשטח, כדי להרים את המורל.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il