הבית // דירת חמישה חדרים בשכונת נווה גן הקהילתית והחמה. הבית מלא נוכחות של יצירה וצבע. הקירות מקושטים בציורים גדולים של מיכל, ואפשר לחוש את התנועה, האנרגיה והחום המשפחתי לצד האמנות החיה והבועטת.
הבוקר // מיכל קמה סביב תשע בבוקר. "הילדים שלי מתארגנים באופן עצמאי. הם אחראים לכוון שעון מעורר ולהספיק לבית הספר. אני מאמינה שחשוב לילד לקבל על עצמו אחריות ולא להיות תלותי".
פרנסה // מיכל היא ציירת, ובעלי הסטודיו "ארט טיים" לציור חופשי. מגיעים אליו אנשים מכל הגילים, מבוגרים וילדים, משפחות גרעיניות ומורחבות, חברים וצוותים מהעבודה לימי גיבוש. כל אחד בוחר את סגנונו ומיכל מדריכה, מלווה, מדגימה טכניקות כשצריך. כל אחד בוחר כלי וטכניקה, וכל מפגש הוא חוויה שמביאה שמחה וחיבור ליצירה.
שגרה // היא מחלקת את יומה בין הדרכה בסטודיו (שנמצא גם הוא ברמת־השרון) לעבודה אדמיניסטרטיבית לטובת הסטודיו (מענה ללקוחות, שיווק ועוד). היא גם מקדישה זמן לציור אישי שלה.
שליחות // המשתתפים בסדנאות מחפשים רגע של חיבור ושחרור, ומשיגים אותו דרך ציור משותף על קנבס בסדנה של הבעה עצמית ללא ידע מקדים. בעיני מיכל, העבודה בסטודיו היא שליחות: "אני מרגישה סיפוק כשאני רואה את המבקרים בסטודיו. אני רואה את החשש בתחילת הפעילות ואת התהליך שבו הם נפתחים ומתמסרים להנאה שביצירה. בכל פעם מחדש מרגש לראות את הקסם שמתרחש".
משפחת שטיבל־גורפונג, רמת־השרון | צילום: אריק סולטן
משפחת שטיבל־גורפונג, רמת־השרון | צילום: אריק סולטן
משפחת שטיבל־גורפונג, רמת־השרון | צילום: אריק סולטן
הרעיון // לפני שמיכל פתחה את הסטודיו היא הציגה תערוכת יחיד, אך הרגישה שחסרים לה המפגשים עם הקהל, ושהיא יכולה לתרום ולהיתרם מכך. היא פתחה את הסטודיו ב־2023, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, והרעיון נולד ברגע של השראה תוך צפייה מקרית בסרט תיעודי על אד שירן: באחת הסצנות בסרט הוא מבקר בסטודיו בפריז ורואה אנשים שמציירים ציור חופשי על קנבס גדול. מיכל ראתה והתאהבה ברעיון: "לא עוד חוג או שיעור מסודר אלא מקום שבו כל אחד בוחר את הסגנון שלו".
שיווק // כשפרצה המלחמה היא חשבה שלא רלוונטי לפרסם את העסק החדש שלה, כש"כולם מוטרדים ומפוחדים". אבל בהמשך הפך הסטודיו למקום שמציע חוויה משחררת למבוגרים ולילדים, ודווקא אז החלו להגיע עוד ועוד אנשים.
היסטוריה // מיכל גדלה בשכונת בבלי בתל־אביב. יש לה אחות אחת. היא למדה בתיכון חדש. אמה הייתה גננת ואביה עצמאי בתחום הטקסטיל. היא ציירה מאז ילדותה. את הקרדיט לכישרונה היא נותנת לאביה, שצייר כתחביב, ואת העובדה שבחרה לעבוד עם אנשים וילדים היא נותנת לאמה, שיש לה סבלנות אין קץ, שאהבה את עבודתה ושנתנה לה השראה.
ילדות // "בתור ילדה התחברתי לציור מאוד ואפילו השתתפתי בתחרות קומיקס לילדים בתוכנית 'זהו זה' בשנות השמונים. אני זוכרת את זה כרגע מרגש מיוחד, רגע מכונן שהבהיר לי עד כמה אני אוהבת ציור ומחוברת לתחום כל ליבי".
חן // לאחר השירות הצבאי, שבו שירתה כפקידת לשכה בקריה, היא השתתפה בתחרות מלכת היופי של 1995 ונבחרה למלכת החן. "כולם היו רואים את התחרות אז". אבל עולם הדוגמנות והפרסום לא קרץ לה: "תמיד הייתי הילדה היפה אבל לא עשיתי מזה עניין, וההורים שלי ודאי שלא עשו מזה עניין. היה די ברור שאני לא הולכת להתפתח בתחום למרות שהיו לי כל הפרמטרים".
התחלה // אחרי הצבא פנתה ללימודי תקשורת חזותית, פתחה סטודיו לאמנות דיגיטלית יחד עם שותפה, והמשיכה לצייר באופן עצמאי. בגיל שלושים נישאה לבן זוגה ואבי ילדיה ועבדה בתיווך נדל"ן.
קריירה מאוחרת // נקודת המפנה הייתה בתקופת הקורונה. "כשהתחילו הסגרים חזרתי לצייר כמו שתמיד רציתי, מהבוקר עד הערב". אז היא החליטה להתייחס לציור כאל עסק אמיתי.
משפחה // מיכל התגרשה לפני שמונה שנים. הקשר עם בעלה לשעבר נשמר קרוב, והילדים במשמורת משותפת: "אנחנו חצי־חצי, וגרים בשכנות, מה שמאפשר חיים משותפים, תמיכה הדדית ושגרה יציבה. הילדים רואים אותנו נהנים ושומרים על קשר, וזה מחזק אותם. גם להתגרש צריך לדעת. אני שמחה שאנחנו בטוב. כמו בכל דבר, צריך להשקיע גם פה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il