"ההפרטה הייתה הלם בשבילי, אהבתי את חדר האוכל של הקיבוץ"

הבית // הם גרים בבית קיבוץ משופץ עם שני חדרי שינה, סלון ועליית גג שהפכה לצימר. המרפסת הענקית צופה לעמק החולה ולהרי נפתלי. הבית צבעוני, מלא יצירות קרמיקה בעבודת יד, ארונות שזאב בנה ושרה ציירה עליהם ומשטחי פסיפס תוצרת בית. במרפסת שרה מקיימת את ההופעות שלה, ויש בה עציצים, פסיפסים וכמה שולחנות. "אני מתעסקת הרבה עם הבית - משפצת, מציירת, יוצרת. זה הסטודיו שלי, זו גם הבמה שלי".

הבוקר // שרה מתחילה כל בוקר בהליכה, ומשם והלאה "אין יום שדומה לקודמו. אם יש קבוצה שמגיעה להתארח אני מתארגנת לקראת האירוח. אם זה יום בלי קבוצה או הופעה מחוץ לגליל, אני מפנה לי זמן לצייר, בדרך כלל בחוץ". זאב מתעורר, שותה קפה, אוכל דייסת קוואקר, ובשבע בבוקר יוצא לעבודה.

מוסך // זאב עובד במוסך באזור התעשייה מחניים כבר עשרים שנה. לפני כן עבד במוסך הקיבוץ, ולפני כן היה איש קבע טכני בחיל הים.

מרפסת // שרה היא אמנית רב־תחומית וקומיקאית שמארחת קבוצות במרפסת שלה: היא מגישה להם ארוחות בוקר גליליות ומופע סטנדאפ. "אני מספרת את הסיפור של המרפסת, איך נולדה בתקופת הקורונה, כשלא הייתה לי פרנסה. זה סיפור על שבר ועל מה שהצלחתי ליצור יש מאין, וזה מאוד נוגע באנשים. באות קבוצות שונות ומשונות, שומעות את הסיפור שלי ואז נהנות ממופע סטנדאפ מצחיק. חלק מהאורחים מגיעים במהלך טיול, אחרים באים לפגוש אנשים מעניינים מהצפון ואני האישה המעניינת...". בתחילת מלחמת חרבות ברזל המרפסת נסגרה, ונפתחה רק בחודש מרץ. "המקום חזר להיות שוקק חיים. אני מקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב ושהשבויים ישובו לגבולם".

קורונה // לפני התפרצות מגפת הקורונה הופיעה שרה ברחבי הארץ כקומיקאית. "הקורונה נפלה על כולנו כרעם ביום בהיר. אני עצמאית, בעלי עצמאי, אין לנו מקורות פרנסה - יש הוצאות, אין הכנסות. אני רואה את מה שיש ולא משקיעה אנרגיה במה שאין, אז ראיתי שהתפנה לי זמן והחלטתי לצייר על הדק. בתוך שבועיים סיימתי לצייר. הבת שלי באה לבקר, התלהבה מהתוצאה, צילמה ־ובפייסבוק קיבלתי אלף תגובות באותו היום - וגם הזמנה לצייר ברמת־אביב. נסעתי עם ארגז הצבעים ליומיים וציירתי גם שם. הרווחתי כסף, מה שלא האמנתי שיקרה, וזה הזיז לי את קו המחשבה ופתח אותי לעולמות חדשים. ברגע שהיה אפשר להיפגש עשרים איש במקום אחד - החלטתי להזמין אליי למרפסת לאירוח שכולל ארוחת בוקר, הופעה ונחת רוח מהמופע ומהנוף". היא גם לימדה טכניקות יצירה כמו "דודלינג", שרבוט יצירתי. "עם הזמן המשכתי לטפח, לצייר ולשכלל".

ויצו // שרה גדלה בפתח־תקווה, ולמדה בתיכון ויצו לאמנות בתל־אביב. "עברתי בחינות קשות כדי להתקבל, ואמא שלי אמרה שכדאי שאנצל את הכישרון שלי ואהיה אמנית".

סיביר // זאב נולד בסיביר, אחרי שהוריו ברחו מפולין לרוסיה במלחמת העולם השנייה. בשנות השישים עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בחולון.

ההיכרות // הם הכירו דרך חבר משותף. "הלכתי איתו לסרט 'וודסטוק', וגם זאב הגיע, עם האוטו שלו".

כפר־סאלד // כשהתחתנו גרו בפתח־תקווה, ואז בתל־אביב. "חיפשנו מקום באמצע בין בסיסי חיל הים". לשרה היה קשה לגדל את שלושת הבנים הגדולים בזמן שזאב היה בצבא. "חברים סיפרו לנו על אלוני־אבא, עברנו לשם וגרנו שם שבע שנים. שם גם נולדה הבת". אחרי שלוש שנים של חיפושי שייכות, שרה החליטה לעבור לכפר־סאלד: "הילדים רצו חברים, ואני רציתי קהילה. פתאום היה לי חדר אוכל, סדר, ושפע של חברים לילדים".

קיבוץ // בראשית הדרך שרה עבדה בעבודות זמניות במפעל בקיבוץ - "עבודה שחורה, הכי לא אני" – ועברה בין עבודות עד שהקיבוץ הופרט בשנת 2000. "ההפרטה הייתה הלם בשבילי, אהבתי את ארוחות הערב בחדר האוכל, כשכולם לבושים יפה ויש אווירה של ביחד. אחרי ההפרטה אנשים היו צריכים לחפש פרנסה לבד. הייתי אז מחנכת בתיכון, אבל הנשמה שלי חיפשה יצירה, וכשהבנתי שיש לי קהל עברתי לבמה והתחלתי להופיע כמספרת סיפורים, ואז כסטנדאפיסטית". היא למדה תיאטרון, פסיכודרמה ובימוי. "הקיבוץ שלח אותי ללימודים כי הייתי מאוד פעילה ומוערכת. במקביל הקמתי מגמת דרמה בבית הספר היסודי".

הילדים // יש להם חמישה ילדים והרבה נכדים. "אני מאוד פעילה עם הנכדים, עוזרת מתי שצריך". טל, בן 53, הוא סגן־אלוף במילואים, עם דוקטורט בפסיכולוגיה חיובית. גר בעוטף עזה עד 7 באוקטובר, וכיום מתגורר בלהבים. שאר הילדים גרים בכפר־סאלד: עידו, בן 47, איתי, בן 46 (שמשרת במילואים מאז תחילת המלחמה), הגר, בת 40 (מנהלת לקוחות במלון פרא) ואביב, בן 34, שהוא מעצב ומאייר.

המלחמה // "כפר־סאלד נמצא 5.3 קילומטר מהגבול. לא פונינו. הבת שלי עמדה ללדת כשפרצה המלחמה, ושני בנים שלי גויסו. עברנו לבית הארחה בעין־חרוד לשלושה חודשים על חשבוננו. יישובים אחרים, אפילו כאלה צמודים אלינו כמו שאר־ישוב, פונו – ואותנו השאירו מאחור. שילמתי 30 אלף שקל על התקופה בעין־חרוד, ולא היה שום החזר מהמדינה. עמדנו בתור למכונות כביסה בבית ההארחה. זאת הייתה תקופה מאתגרת, עם הרבה חוסר ודאות, מטחים, שריפות, טילים שנפלו על הלול. אבל הצלחנו להרים את הקהילה. עשינו שעות סיפור, בישלתי ארוחות בוקר קיבוציות, אפיתי 300 פרעצלים. יצרנו חוסן קהילתי. בהתחלה הייתה תחושת עיר רפאים בצפון: פיצוצים, חושך. אבל בנינו שגרה, עשינו חגים משותפים, הרגשנו ערבות הדדית אמיתית. לאחרונה בוטלו לי הופעות וקבוצות, והיה לי קשה לקום, אבל אני שוב קמה, אין ברירה".

קומיקאית // המופע שלה, "פרצופים", עוסק במשפחה. "זה לא פשוט להחזיק מופע סטנדאפ לבד, אבל זה כנראה עובד, כי מזמינים אותי שוב ושוב". בעבר הופיעה גם בארצות הברית. "הוזמנתי שוב, אבל קשה לי לחשוב על לעזוב את המדינה עכשיו לשלושה שבועות. גם הופעתי באומן באוקראינה, תשע פעמים, עם קבוצות נשים שנסעו לשם. זה היה וואו. באחת ההופעות בירושלים, מישהי אמרה לי 'יש לך שליחות'. אולי באמת יש".

להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il