מה היה קורה אם הנאצים היו מפספסים עיירה אחת

עיירה יהודית מבודדת חמקה מזרועות הנאצים, ולמעשה מהמאה העשרים בכלל. הסיפור הזה עשוי להיות משל מטריד ואקטואלי, אך המחבר בחר להפוך אותו לקומדיה שמנסה להצחיק בכל מחיר

עיירה, אילוסטרציה | מרים צחי

עיירה, אילוסטרציה | צילום: מרים צחי

תוכן השמע עדיין בהכנה...

אדם קירש, מהמבקרים המשפיעים בארה"ב, פרסם לפני כמה שנים מאמר שעורר תהודה ובו טען כי סופרי תור הזהב היהודי־אמריקני כמו סול בלו, ברנרד מלמוד ופיליפ רות, היו בראש ובראשונה אמריקנים. יהדותם הייתה עובדה ביוגרפית, אך היא לא בהכרח הכתיבה את האופן שבו ראו את העולם וכתבו אותו. זאת לעומת יצחק בשביס־זינגר, שהגיע לארצות הברית ב־1935, אבל המשיך לכתוב ביידיש כאילו מעולם לא עזב את ורשה; גרייס פיילי, סינתיה אוזיק והנרי רות', שהיו קודם כול יהודים בכתיבתם ורק לאחר מכן אמריקנים; וסופרים יהודים־אמריקנים כמו מייקל שייבון, ניקול קראוס ועוד, שנדמה כי בדרך זו או אחרת היו חייבים לשלב ממד יהודי כמעט בכל ספר שכתבו.

הרי לנגבהיים, "מעשה העז", צבעי מים וטוש, 2025

הרי לנגבהיים, "מעשה העז", צבעי מים וטוש, 2025 | צילום:

קירש הספיק מאז מעט לחזור בו, ובמקביל קיימת קבוצת סופרים עכשווית שזהותם היהודית כמעט נעלמת מיצירתם, אולי כעמדה מוצהרת. ביניהם אפשר לציין את בן לרנר, דברה אייזנברג וסם ליפסייט (מטבע הדברים הם גם פחות מתורגמים לעברית). אין אצלם בהכרח הכחשה של הזהות, אלא שלפעמים היהדות היא הדבר האחרון שסופר יהודי־אמריקני רוצה לכתוב עליו.

כך או כך, מדובר בנושא שתמיד עורר פולמוסים בעולם האקדמי והביקורתי האמריקני, ושהוא חלק מסוגיה נרחבת יותר של מקומה של הזהות בספרות העכשווית: עד כמה אנחנו מצפים מסופר לכתוב מתוך הקבוצה הדתית, הלאומית, הפוליטית, המגדרית והאתנית שהוא משתייך אליה. למרבה הצער, בעידן של פוליטיקת זהויות, לעיתים יש בכך גם לדון את גורלו של ספר מראש.

הכי מעניין

לא שמעו על מכוניות

הסוגיה הופכת מסקרנת יותר נוכח "השטעטל האבוד", ספרו היחיד של מקס גרוס, שרואה אור בעברית. קרסקול היא עיירה יהודית קטנה ומבודדת באחד היערות השכוחים בפולין, שהרמן גרינג שכח משום מה להשמיד את יהודיה במסגרת מסעות הציד הביזאריים שלו. העיירה נותקה מן העולם במשך יותר ממאה שנה. תושביה המשיכו לחיות כאילו המאה העשרים לא התרחשה: הם מדברים יידיש, חיים לפי מסורות ישנות ואינם יודעים כמעט דבר על מכוניות, אינטרנט, השואה או בכלל העולם המודרני.

ביום בהיר אחד נעלמת מהעיירה פשה לינדאואר, אישה צעירה שנמלטת מבעלה לשעבר שהיה אלים כלפיה, ובכלל לא ברור למה הסכימה להינשא לו מלכתחילה. "מה זאת אומרת היא לא יכולה לשאת את המראה שלו? שאל כצנלסון, מימיי לא שמעתי שטות כזאת. למה היא התחתנה עם הבחור מלכתחילה אם היא לא סובלת אותו" (עמ' 15).

הוא יוצא בעקבותיה, אבל חששם של התושבים שיקרה משהו חמור גורם לרבנים לשלוח אחריהם את ינקל לוינקופף, יתום צעיר, עובד במאפייה, ממזר ומנודה יחסית - בקיצור, ברירת המחדל למשימות מיוחדות. הוא אוסף כמה טיפוסי עזר כנגדו, והללו יוצאים אל עולם לא מוכר. כבר בעיר הסמוכה סמולסקי ישנן טכנולוגיות עתידניות כמו מכוניות וכדומה, ובעיקר אנשים שאינם מבינים את היידיש שלו. כשהוא מספר על קרסקול, הרשויות סבורות שהוא הוזה וכנראה סובל ממחלת נפש כלשהי, ירחם השם. הוא מאושפז במוסד פסיכיאטרי, אך שם מתברר בהדרגה שהסיפור שלו אמיתי. ואז קרסקול מתגלה לעולם, והופכת לסנסציה תקשורתית.

נציגי ממשלה, עיתונאים ואנשי מקצוע נוהרים אל העיירה, והמפגש עם העולם המודרני מתחיל לפרק בה את האיזון. חלק מהתושבים מתלהבים מן האפשרויות החדשות, אחרים רוצים להגן על אורח החיים הישן ואולי גם על הסודות שמאחורי היעלמותה של קרסקול מן ההיסטוריה, והנסיבות שאפשרו לה להינצל מן השואה ולחמוק מן העולם המודרני.

כשההומור הופך לחרב פיפיות

לספר אין מספר יחיד ומובהק. הדובר הוא אנונימי, בן קרסקול, שמדבר לעיתים קרובות בלשון "אנחנו" ומציג את עצמו כמי שמכיר לפני ולפנים את ההיסטוריה של העיירה, עד לרזולוציות רכילותיות. ייתכן שהמחבר ביקש להעצים בכך את ממד המעשייה היידית, כאילו זקני העיירה והרכלנים המקומיים הרכיבו יחד את הסיפור מתוך מה שראו ושמעו.

למעשה, כבר בבחירה הזו הספר מכריז שמדובר קודם כול בקומדיה ורק אחר כך באגדה, סאטירה, פנטזיה או רומן התבגרות. זה לא רק הקול אלא הטריטוריה כולה – התפאורה, ההתרחשויות (למשל מישהו היושב בטעות על קצה שופר), הדיאלוגים, הסיטואציות האבסורדיות, ואי ההבנות המתמידות שנוצרות מהפער בין הישן לעכשווי. נדמה שכמעט בכל רגע הספר מבקש להצחיק, אך למעשה הוא לא מצחיק כמעט אף רגע.

הומור ספרותי במיטבו נולד לרוב מחוץ לקונטקסט, כלומר דווקא ברגעים רציניים ובעיקר לא צפויים, ולעיתים הוא מצוי בליבת הפואטיקה של הכותב. כך חוויית הקריאה הופכת למחויכת יותר, לאו דווקא כזו שגורמת לקורא לפרצי צחוק. אפשר למצוא אותו למשל אצל פיליפ רות', מישל וולבק או אמלי נת'ומב.

כשהטקסט מודיע לנו מראש שהוא קומדיה, ההומור הופך לחזות הכול, ובעיקר מכונן מחדש את מערכת הציפיות של הקורא שמוכן תמיד לבדיחה. כך בעצם הוא לא מופתע לרגע, והרי בדיחה טובה נשענת לרוב על הפתעה. גרוס לועג כמעט לכל דבר ולכל קבוצה שהוא עוסק בה, לא רק ליהודים. ההומור אומנם משמש גם כאמצעי להתמודד עם נושאים כמו השואה, האנטישמיות, אובדן העולם היהודי והאבסורד שבהישרדותו, אלא שהפער גורם לתהות אם בסופו של דבר ההומור מעמיק את הטרגדיה או דווקא מרכך אותה, ואיננו שוהה די במקומות שבהם הצחוק כבר אינו אפשרי. האם גרוס לקח סיפור שנשמע כמו בדיחה כדי להפוך אותו ליצירה עם עומק פילוסופי והיסטורי, או להפך – לקח עומק פילוסופי והפך אותו לבדיחה?

ההומור הופך לחרב פיפיות כשהוא מאיין מראש כל אפשרות לאמינות במובנה הספרותי. כלומר, ברור שאין זה סביר שכפר יהודי מבודד ביער הפולני הצליח להיעלם מן העולם במשך מאה שנה, אבל התחושה היא שהכול מופרך מהיסוד גם כך. וככל שהספר ממהר אל הבדיחה הבאה, מתעורר החשד שהמחבר כבר אינו מבקש מאיתנו להאמין בעולם, אם ביקש זאת מלכתחילה. כל אשליה שאולי ביקש ליצור, נדרסת על ידי עוד רגע סלפסטיקי.

כלואים בתוך סיפור כוזב

לא מעט ספרים וסרטים נעשו סביב סיפור דומה של קהילה המנותקת מהעולם ומהזמן האובייקטיבי. בסרט "מתחת לפני השטח", אמיר קוסטוריצה הפך את הרעיון למטאפורה היסטורית ופוליטית: חבורת אנשים מסתתרת במרתף בזמן מלחמת העולם השנייה, אך כשהמלחמה מסתיימת, מנהיגם מרקו מספר להם שהיא עדיין מתנהלת. במשך עשרים שנה הם מייצרים כלי נשק עבור מלחמה שאינה קיימת, בעוד העולם שמעליהם המשיך למקום אחר לגמרי.

אצל קוסטוריצה, הניתוק מן העולם הוא מנגנון טרגי של מניפולציה: אנשים כלואים בתוך סיפור כוזב, והפער בין הסיפור למציאות הולך וגדל. למעשה הוא שואל מה קורה לבני אדם כשההיסטוריה האמיתית (מושג בעייתי כשלעצמו, אבל זה כבר דיון אחר) נמנעת מהם ומוחלפת בסיפור כוזב. התשובה היא שקורה להם לא מעט, כולל אירועים מצחיקים, משום שבסיפור כזה הפער בין הטרגי לקומי הוא לעיתים צר מאוד.

ההומור בסרטו של קוסטוריצה נולד מתוך קריסה של ההקשר. המלחמה היא גם מלחמה וגם קרקס; המרתף הוא גם מקום מסתור וגם מפעל אבסורדי; ההיסטוריה היא גם טרגדיה לאומית וגם פארסה. וקוסטוריצה מוכן לתת לקומי לפגוע בטרגי ולטרגי לפגוע בקומי, אך כל העת נותר נאמן לסיפור שהוא רוצה לספר. אצל גרוס, לעומת זאת, בשלב מסוים העלילה מאבדת כיוון, וחלק מהדיאלוגים נעשים פחות חדים. נדמה כי משהו מתעייף, כולל האופן שבו הספר מסתיים.

השטעטל האבוד | כנרת זמורה

השטעטל האבוד | צילום: כנרת זמורה

אצל קוסטוריצה, לאחר שכל סיפור המלחמה, ההונאה והחיים במרתף התפרקו, מרקו, קרובי המשפחה והדמויות האחרות מוצאים את עצמם במין חגיגה על אי. הם רוקדים, שותים וחוגגים כאילו מדובר בחתונה. ואז מתברר שהאי עצמו נפרד מן היבשה וצף הרחק ממנה. בסוף הם לא רק מנותקים מהעולם, גם העולם שלהם מתנתק בפועל. המדינה, ההיסטוריה והזיכרון הפכו לאי צף. זהו דימוי אבסורדי, אבל דווקא משום כך גם טרגי; הצחוק אינו מוציא את הדמויות מן האסון אלא כולא אותן בתוכו.

אצל גרוס קורה כמעט הדבר ההפוך: קרסקול אמנם מנותקת מן העולם, אבל נדמה שהספר אינו מניח לה להיות מנותקת מהצורך בבדיחה הבאה. קוסטוריצה מאפשר לאנשים לרקוד על האי עד שהוא נעלם. גרוס, נדמה, ממשיך לספר לנו שהם רוקדים.

הקהילה היהודית בארה"ב נמצאת כיום ברגע של התבוננות מחודשת בזהותה ובמקומה בחברה האמריקנית. במשך רוב המאה העשרים היה אפשר להתייחס ליהדות כאל נתון אחד בתוך זהות אמריקנית רחבה יותר. היום הזהות הזו שוב תובעת נראות, לעיתים מתוך בחירה ולעיתים מתוך הכרח, והגבול בין השתייכות לזרות נעשה טעון ומורכב יותר.

במובן הזה, קרסקול היא אולי לא רק שטעטל שאבד בזמן, אלא מטאפורה מטרידה לקהילה שמנסה להבין מה פירוש להיות יהודי כשהעולם שבחוץ משתנה. דווקא נוכח הסוגיה הזו, הספר היה זקוק לרגע שבו הסופר איננו מנסה להצחיק אלא גם להגיד לנו משהו מהותי בנושא. אולי זה שורש הבעיה. ואולי מלכתחילה הוא לא רצה או לא היה לו מה לומר בנושא, ולפיכך הצחוק הוא מפלטו.

השטעטל האבוד / מקס גרוס / תרגום: קטיה בנוביץ / כנרת זמורה / 368 עמ'

ז' בכסלו ה׳תשפ"ז17.11.2026 | 19:11

עודכן ב