"פעם שתקתי והייתי מאוד בודדה. לו הייתי יודעת אז שיום אחד אתחיל לדבר ושהדיבור ייתן לי את הכוח לחולל שינוי בחיי, הייתי מתחילה לדבר הרבה קודם". במילים האלה מסכמת הסופרת זוהרה את הדרך הארוכה שעברה מילדות של פחד, אלימות והשתקה ועד להחלטה לספר את סיפורה.
זוהרה, בשנות הארבעים לחייה, ילידת ירושלים, בחרה לפרסם את ספרה הראשון, "שעת סיפור", בשם עט. בספר, ממואר אישי העוסק בילדותה ובחייה הבוגרים, היא חוזרת לבית שבו גדלה, ליחסיה המורכבים עם אביה ועם אמה, ולאירועי ההתעללות שהיא מתארת כמציאות קבועה בילדותה. אבל במרכז הסיפור עומדת גם החלטה שקיבלה כאישה וכאם: לעצור את מעגל האלימות לפני שיעבור לדור הבא.
לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, המצוין ב־25 בנובמבר, היא מספרת על הרגע שבו הבינה כיצד חוויות ילדותה ממשיכות להשפיע על חייה, על הקושי להשתחרר מדפוסי מחשבה והתנהגות ועל הבחירה לכתוב את מה שבמשך שנים התקשתה לומר בקול.
הכי מעניין
שעת סיפור // זוהרה | צילום: הוצאת קינמון
"החלטתי לנסות להציל את הבנות שלי"
"קצת לפני גיל ארבעים, הבנתי לראשונה, בעקבות קשיים שחוויתי בהורות ובזוגיות שלי, שאני בבעיה גדולה", היא מספרת. "ליתר דיוק, הבנתי שסיפור חיי הוא סיפור של אלימות, ושלא מדובר רק באלימות שחוויתי מצד ההורים שלי כשהייתי ילדה, אלא באלימות מתמשכת, שמתרחשת גם בחיי הבוגרים, רק בשינוי צורה".
ההבנה הזאת הביאה איתה גם פחד מפני העתיד. זוהרה חששה שהדפוסים שליוו את ילדותה ימשיכו להתקיים במשפחתה שלה, וישפיעו גם על בנותיה.
"הבנתי שכל עוד לא אתמודד עם זה, האלימות תמשיך להיות נוכחת בחיים שלי, וחס וחלילה, גם בחיים של הבנות שלי. החלטתי לנסות להציל את הבנות שלי. פניתי לטיפול פסיכולוגי, וניתקתי קשר עם ההורים שלי. אחרי שני המהלכים הדרמטיים האלו, משהו בי נפתח, והספר התחיל להיכתב, כמעט מעצמו".
ההורות הפכה עבורה לנקודת מפנה. רק כשהייתה אמא לילדות בעצמה, התחדדה אצלה ההבנה של מה שעברה ושל מה שהיא מבקשת למנוע מהן לחוות.
"הבנתי שאם לא אעשה מעשה, האלימות תעבור מההורים שלי אלי, וממני אל בנותיי"
"חד משמעית", היא משיבה לשאלה אם בנותיה הן הסיבה שבגללה החליטה לקטוע את מעגל הפגיעה. "הבנתי שאם לא אעשה מעשה, האלימות תעבור מההורים שלי אלי, וממני אל בנותיי. זה טיבה של אלימות במשפחה, שאם אינה מטופלת כמו שצריך, היא עוברת בטבעיות מדור לדור".
"פחדתי שהאלימות שעברתי בילדות תעבור גם לבנות שלי" | צילום: שאטרסטוק
"האמון שלי בכושר השיפוט שלי הוא שנפגע"
אחד הנושאים המרכזיים ב"שעת סיפור" הוא המאבק על הזיכרון. זוהרה מתארת אירועים שהתרחשו לדבריה בבית שבו גדלה, לצד הפער בין האופן שבו היא זוכרת אותם לבין האופן שבו בני משפחתה מתייחסים אליהם.
אבל בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, היא מדגישה שמעולם לא פקפקה בזיכרונות עצמם.
"יש לי אמון בזיכרון שלי. מעולם לא פקפקתי במה שאני זוכרת. מבחינתי, אירועי אלימות שאירעו בבית שבו גדלתי ושמתוארים בספר, אינם ניתנים להכחשה. הייתי בהם, ראיתי, שמעתי, פחדתי, כאבתי".
לדבריה, גם כאשר אמה הכחישה אירועים מסוימים, הדבר לא גרם לה להטיל ספק בזיכרונה. "כשאמא שלי אמרה לי על אירועים שקרו 'לא היה ולא נברא', זה גרם לי לפקפק בזיכרון שלה, לא בשלי".
הספק, היא מסבירה, היה במקום אחר: לא בשאלה אם הדברים התרחשו, אלא בשאלה כיצד נכון לפרש אותם.
"מה המשמעות של אותם אירועים? מה מידת החומרה שלהם? מה הייתה הכוונה מאחוריהם? מה המסקנה המתבקשת ביחס אליהם? במשך שנים חשבתי שאני ילדה רגישה שמנפחת דברים ומוציאה אותם מפרופורציות. זה גם מה שאמרו עלי בבית. למעשה, האמון שלי בכושר השיפוט שלי את המציאות הוא שנפגע".
"במשך שנים חשבתי שאני ילדה רגישה שמנפחת דברים ומוציאה אותם מפרופורציות. זה גם מה שאמרו עלי בבית"
דווקא בגלל זה, מוסיפה זוהרה, היה לכתיבה ערך תרפויטי עבורה.
"הכתיבה סייעה לי להעמיד דברים על דיוקם ולומר בפה מלא: קרו בבית שלי דברים שלא היו בסדר ושלא היו צריכים לקרות".
לספר את הסיפור, גם כשלא רוצים לשמוע
בפתח הספר כותבת זוהרה: "אין התחלה לסיפור שלי, אין אמצע, אין סוף", ומסבירה מדוע חשוב לה לספר אותו במילותיה, בתקווה שלא יעבור הלאה אל הדורות הבאים.
מבחינה זו, הכתיבה עבורה היא גם דרך להשמיע קול שהושתק במשך שנים. לדבריה, כאשר הבינה שמשפחתה אינה מוכנה להקשיב לסיפור שלה, החליטה לפנות לקוראים.
"כתיבת הספר היא הדרך שמצאתי לעצמי להשמיע את הקול שלי. ביני לבין עצמי אמרתי שאם המשפחה שלי לא מוכנה לשמוע את הקול שלי, אז אפנה למי שכן מוכן לשמוע אותו, ולקוראים שעשויים להיתרם ממנו ולקבל ממנו כוח".
היא לא ציפתה לעוצמת התגובה שתקבל. "לא צפיתי כמה כוח אני עצמי אקבל מהקוראים וזה מרגש ומשמח".
גם היחסים עם אביה תופסים מקום משמעותי בספר. לצד תיאורי הפגיעה, זוהרה כותבת על האהבה, התלות והקשר העמוק שהרגישה כלפיו. המורכבות הזאת הפכה את הכתיבה לקשה במיוחד.
"קשה לשחזר אירועים טראומטיים, וגם קשה להכיל את היחסים הסימביוטיים שהיו לי עם אבא שלי", היא אומרת. "בכלל, זה מאוד מערער לגלות על עצמך דברים חדשים שלא העזת לראות בעבר. אבל אני מאמינה שכדי להתרפא אין מנוס מלצלול למקומות קשים".
עוד כתבות בנושא
"מדובר בדיני נפשות"
למרות הבחירה לחשוף בספר פרטים אישיים וכואבים, זוהרה החליטה שלא לפרסם אותו בשמה האמיתי. היא מסבירה שהחשיפה עלולה הייתה להשפיע לא רק עליה, אלא גם על בן זוגה, בנותיה ואחיה.
"בנסיבות מורכבות מקבלים החלטות קשות. לו הייתי מפרסמת את הספר בשמי, זה עלול היה לגבות ממני מחיר אישי כבד. מדובר בדיני נפשות".
"לו הייתי מפרסמת את הספר בשמי, זה עלול היה לגבות ממני מחיר אישי כבד. מדובר בדיני נפשות"
שאטרסטוק | אלימות במשפחה
גם ההחלטה להשתמש בשם עט לא הייתה פשוטה עבורה.
"גם לבחירה להוציא את הספר לאור בשם עט יש מחיר", היא אומרת, "אבל היה לי ברור שהספר הזה צריך לצאת לאור. לכן קיבלתי החלטה קשה, שהיא בבחינת הרע במיעוטו, ואני עומדת מאחוריה בלב שלם".
הבחירה הזאת מבטאת את המתח שמלווה את סיפורה: הרצון שהדברים יישמעו ושקוראים אחרים יוכלו למצוא בהם כוח, לצד הצורך לשמור על פרטיותה ועל פרטיות הקרובים לה.
"מי שחווה אלימות יישא איתו כאב כל החיים"
בסופו של דבר, "שעת סיפור" הוא לא רק ניסיון לחזור אל העבר, אלא גם ניסיון לשנות את העתיד. זוהרה אינה מציגה את הכתיבה כפתרון שמעלים את הכאב, אלא כדרך להתמודד איתו ולצאת מן הבדידות.
כשנשאלה אם אחרי שסיימה לכתוב את הספר באמת כואב פחות, היא השיבה בכנות: "מי שחווה אלימות, בטח במקום שאמור היה להיות הכי בטוח ומוגן, יישא איתו כאב כל החיים. אני כבר מספיק מבוגרת בשביל להבין שזה כאב שלא יעבור".
ובכל זאת, היא מאמינה שלדיבור יש כוח.
"דיבור ושיתוף ובכי וחיבוק בהחלט עוזרים. פעם שתקתי והייתי מאוד בודדה. לו הייתי יודעת אז שיום אחד אתחיל לדבר ושהדיבור ייתן לי את הכוח לחולל שינוי בחיי, הייתי מתחילה לדבר הרבה קודם..."
הספר שכתבה אינו מוחק את מה שהיה, אבל מבחינתה הוא מאפשר לעשות דבר שלא התאפשר לה במשך שנים: לספר את הסיפור שלה בקולה שלה. ואולי יותר מכול, להביע תקווה שהכאב שליווה אותה מילדותה לא יהיה גם הסיפור של בנותיה.
עוד כתבות בנושא
