קשה לשנות את אמונות היסוד של בני אדם משום שהן נתפסות כפשוטות ומובנות מאליהן, וכלל לא נראה שיש מה לחשוב עליהן. מרגע שהקונספציה מתגבשת ומשתרשת בתודעה וברגש, מאתגר לפתוח אותה לדיון.
הספר "הצד השני של הכאב" עומד באתגר גדול: להציג צד שני, כזה שהתפיסה המקובלת והנורמטיבית דוחקת ומכסה. המחשבה שלפיה ישנן גם נשים לא מעטות שמכות ומתעללות בבני הזוג שלהן עשויה להישמע מופרכת, אך מתבררת כנכונה. זה שנים רבות, מחקרים חובקי עולם וחוצי תרבויות מצביעים על כך שבמסגרת התופעה ששמה "אלימות במשפחה", מספר דומה למדי של גברים ונשים מכים ופוגעים אלה באלה. בכרבע ממקרי האלימות נמצא גבר אלים, בכרבע האישה היא האלימה, ובערך בחצי מהם שני בני הזוג אלימים באופן הדדי.
אף שמבחינה מחקרית לא מדובר בחידוש, לא פשוט לתת מקום רגשי לאפשרות הקיום של המציאות הזו. אעיד גם על עצמי שלמרות היכרותי עם ממצאי המחקר הללו, הרגש שלי מתקשה לעכל את העובדות, שאינן משתלבות עם האופן שבו יחסי גברים ונשים נחווים אצלי. המציאות של גברים מוכים אינה משתקפת בשיח הציבורי והתקשורתי העוסק באלימות במשפחה, אינה מוכרת על ידי מוסדות המדינה ובאופן כללי אינה נתפסת כתופעה רחבה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
כדי להבקיע את הקונספציה השלטת, שמחלקת את תופעת האלימות במשפחה לגברים אלימים ונשים קורבנות, מחבר הספר נעזר בדרכים שונות. תחילה הוא מציג את סיפוריהם של עשרה גברים המייצגים פניות שגרתיות לעזרה. דרך תיאורי המקרים אפשר לחוש את הכאב, הקושי והמפגש המייסר עם בנות זוג מתעללות ומערכות מוטות. בהמשך הוא מציג בפירוט שבעה מחקרים יסודיים, המתארים היבטים שונים של אלימות במשפחה במדינות שונות ואת היקפיה. פרקים נוספים מוקדשים להסברים מדוע חשוב להתייחס ברצינות לאלימות מצד נשים, ולפירוט נזקיה הרבים והקשים. הפרק החותם מציג חלופה עשירה לאופן שבו כדאי להסתכל על גברים וגבריות.
אכן, למרות הסימטריה הכללית במספרי הגברים והנשים האלימים, במישור התוצאה אין מקום להשוואה: ככל שמדובר באלימות פיזית, ברוב עצום של מקרי הרצח במשפחה והפציעות הקשות, הנפגעות הן נשים. מכיוון שגברים הם לרוב חזקים יותר מנשים – מצד אחד הם עמידים יותר בפני תקיפות, ומצד שני קטלניים יותר כאשר הם תוקפים.
המחבר, ד"ר בני ביילי, צמח בסביבה פמיניסטית ורואה את עצמו כפמיניסט. למרות ראיות משכנעות שהוא מציג נגד תפיסות פמיניסטיות מסוימות, ואף שהוא מצביע על נקודות עיוורון ועוול שהן יצרו, הוא ממשיך לאחוז בחלקים משמעותיים שלהן. לאורך הספר הוא חוזר ומבהיר כי הנשים הקורבנות מעניינות אותו וחשובות בעיניו, אלא שהוא רוצה להרחיב את המבט ולראות גם את המקרים השקופים שבהם גברים סופגים וסופגים.
ציפיות חברתיות
לפני כחמישים שנה התייצבו פמיניסטיות לצד נשים שהיו קורבן לאלימות, הצביעו על התופעה ודחקו במוסדות המדינה לראות בה נושא שמצדיק הקדשת משאבים ופיתוח מערכי התערבות. שוטרים עברו הכשרות ייעודיות, הוקמו מקלטים לנשים מוכות, נוסדו מרכזי קשר, ונחקקו חוקים שמסדירים את היחס הראוי לאלימות שנשים סופגות.במציאות כזו, קל יותר ללמוד וללמד על אלימות שנשים סופגות ולספק מענה בדמות סיוע לקורבנות, לצד טיפול בגברים התוקפים.
מחקרים שנערכו על ספרי לימוד בעבודה סוציאלית מראים כיצד הם מחזקים את התפיסה הזו. הספרים הללו נעים בין התעלמות כמעט מוחלטת מגברים וצרכיהם, ובין הצגה דמונית שלהם. גם במוסדות הרשמיים, "גברים נחשבים לאוכלוסיית פונים משנית ושולים בשירותי הרווחה, ועמדות אנשי המקצוע כלפיהם לרוב שליליות וחשדניות" (עמ' 185). כאשר המפגש העיקרי עם גברים קשור באלימות שלהם, התכנים שנלמדו באקדמיה מאששים את התפיסה הזו, ואין מסגרות לגברים קורבנות - התוצאה המתבקשת היא שכאשר קורבן יפנה לקבל שירות, הוא לא יזכה למענה הוגן.
יסמין אדינייב, קטיף אהבה, אקריליק בשילוב צבעי מים על נייר, 2021 | צילום: ללא
דוגמה חריפה לכך היא מחקר שערך ד"ר ביילי והוקדש לבירור האמפתיה של עובדים סוציאליים כלפי גברים ונשים. כצפוי, נשים זכו לאמפתיה רבה יותר. אך הממצא המסעיר והמעציב הוא שהעו"סים דיווחו על אמפתיה רבה יותר כלפי גברים אלימים, בהשוואה לתחושותיהם כלפי גברים קורבנות. הרעיון שגבר יכול ליפול קורבן להתעללות מצד האישה עומד בסתירה לציפייה החברתית: גברים אמורים להיות חזקים, מחזיקים, אמיצים ולוחמים, לא חלשים. המונח "גבר קורבן" מעורר אי־נחת שפוגעת באמפתיה.
בהיעדר אמפתיה למצוקתם, טבעי שגברים יפתחו חשדנות כלפי שירותים ועובדים סוציאליים שהסבירות שיעמדו לצידם היא כה קטנה, וממילא הם יפנו פחות לשירותי הרווחה. ככל שהם יפנו פחות, כך יכירו אותם פחות, יכתבו עליהם פחות בספרי הלימוד, ויתקשו להבין אותם ולזהות את המצוקות והצרכים שלהם. כך נוצר מעגל שמעצים את עצמו, שבו הגברים הופכים לעוינים וחוששים מהמערכת, ומנגד הממסד פוגש רק את הגברים האלימים – שבהחלט קיימים – ומתגבשת עוד יותר התפיסה שאין גברים קורבנות.
כאשר העיוורון כלפי הגברים מובנה במערכת, קל להבין מדוע דו"ח מבקר המדינה משנת 2021 מתייחס אך רק לאלימות שנשים סופגות. אם לא מנסים לחפש גברים שהבית מְסכן אותם, אין סיבה שהם יימָצְאו. ואז, כשגבר מופיע וטוען שהוא תחת סכנה בביתו, דבריו אינם מסתדרים עם תפיסות היסוד שלנו. וכאשר קונספציה מעוורת את עינינו מלהכיר בחלקים של המציאות, היא עלולה לגרום לנפגעים רבים.
הפרק שבו נסקר יחסם של אנשי המקצוע לגברים שסופגים אלימות, מבקש לשפוך אור על מה שנעלם מן העין ונעדר מהמערכות הציבוריות. זוהי סקירה חשובה הנוגעת בדיני נפשות. אוסיף כי לצד המצב הבעייתי יש גם שינויים מסוימים לטובה: במוסדות אקדמיים מלמדים פה ושם את המחקרים הללו ומבהירים לסטודנטים כי יש גברים שנשותיהם מתעללות בהם, וחשוב לשים לב גם אליהם.
לצאת מהדיכוטומיה
אחת הבעיות הגדולות של השיח על גברים ואלימות היא נטייה לאמץ עמדה דיכוטומית ולהצביע על הטוב והרע, התוקפן והקורבן. זוהי תפיסה שטחית, שגויה והרסנית. ואומנם, בכל פרק בספר מודגש כי תשומת הלב לגברים לא נועדה למחוק את האלימות שנשים סופגות: "לא מדובר במשחק סכום אפס. יש מקום לטפל בכל אחת מהבעיות הללו בתשומת הלב ובמשאבים שכל אחת מהן ראויה להם" (עמ' 120). מבחינת המחבר, אין ולא צריך להיות כאן מאבק של גברים בנשים.
יש חשיבות רבה לממצא שלפיו חצי ממקרי האלימות במשפחה כוללים אלימות הדדית, מפני שדרכי הטיפול בזוג אלים שונות מאלו המותאמות למצב שבו רק אחד מבני הזוג נוקט באלימות. ראייה מערכתית, המסתכלת על הזוגיות כמכלול, צפויה להועיל יותר.
ממצא חשוב נוסף שניתן לשלב בגיבוש התערבויות במצבים שכאלה, הוא ההבנה שרוב האנשים האלימים בזוגיות אינם פסיכופתים קרי רוח, אלא בני אדם המאבדים את עשתונותיהם ותוקפים. לאחר אובדן השליטה מגיעות לרוב בושה וחרטה, אך כל עוד אין לתוקפים כלים ליצור שינוי, הם ימשיכו להיות אלימים גם בעתיד. הצד החיובי במצב כזה הוא שהצעת עזרה חיצונית שתסייע לצמצם את האלימות, תתקבל לרוב בהזדהות. לטענת ד"ר ביילי, "מרבית היחסים האלימים אינם מחייבים יחס קשוח כדי שהאלימות תיפסק". ראיית המערכת הזוגית והבנת הצורה שבה מתפתחת האלימות, עשויות לקדם את הדרכים לצמצומה.
השינויים המוצעים בספר נשזרים במסע שעבר המחבר. מצד אחד הוא שומר על הזדהותו האישית כפמיניסט, אך גם מוקיע בעיות יסודיות כמו הנטייה לתפיסה דיכוטומית המשחירה גברים. הוא אינו מהסס להצביע על חוסר מוסריות הקיים בחלקים מהפמיניזם, וגם לספק ראיות מחקריות הסותרות רעיונות שלפיהם פטריארכיה ושליטה גברית מובילות ליותר אלימות כלפי נשים. מכיוון שמחקר נועד לבדוק את יישומם של רעיונות, הממצאים בשטח מעידים כי מסגרת החשיבה הפמיניסטית אינה מצליחה לנבא את שיעורי האלימות במשפחה ואת מקורותיהם.
כאן אלך צעד נוסף ואעיר שמוסדות והוגים שונים מחליפים כיום את מושג ה"אלימות במשפחה" ב"אלימות מגדרית", כדי לחזק עוד יותר את התפיסה שלפיה כל אלימות היא חלק ממאבק בין המינים, שבו גברים פוגעים בנשים. אימוץ המושג הזה עלול לחזק את העיוורון ואת תודעת המלחמה בין המינים, ולהרחיק מהבנה מערכתית של היחסים בין גברים לנשים. לאורך הספר מוצגות ראיות רבות לבעיות חמורות במוסדות שנשענים על פרשנות פמיניסטית של המציאות, וכדאי ללמוד מכך.
מצד שני, חשוב להכיר בהישגים החיוביים של הפמיניזם. אלימות במשפחה היא תופעה נפוצה והרסנית, ומי שקידמו את המאבק בה הם ארגונים פמיניסטיים. הם הרימו את הכפפה, ו"בעל הזיעה הוא בעל הדעה". גם כיום אין מספיק תיאוריות חלופיות. עמותות מכוני מחקר המגיעים ממקורות פוליטיים ומחשבתיים שונים, לרוב לא מוכנים להשקיע בפיתוח התחום.
התיאוריה השלטת כיום בתחום העבודה הסוציאלית ובפקולטות למגדר בעייתית בדרכים רבות, אך כדי שהמצב ישתנה, שחקנים נוספים צריכים להצטרף לסיעור המוחות ולמאבקים הרעיוניים. הספר הזה מניח קריאת כיוון מחקרית ומוסרית כנגד התשתית הרעיונית במקצועות הללו, אשר מצדדת בחלש מפני שהוא חלש גם אם הוא לא בהכרח צודק. ד"ר ביילי מזהה את הנטייה הזו, הנובעת משאיפה מוסרית שהופכת להרסנית. כבר פוקו האיר את הנקודה הזו, כאשר הצביע על כך ש"הכוח פועל לכל הכיוונים" וכי לפעמים משתלם להיות החלש, כפי שאפשר לראות בהקשרים פוליטיים אחרים.
לכאבים ולפגיעוּת יש כמה צדדים, שכולם חשובים כדי שנוכל לקדם את המציאות. כמי שליווה משפחות במסגרת עבודתו, ד"ר ביילי כתב את הספר מתוך תקווה לשיפור מערכתי ולמען גברים, נשים וילדים.
חננאל רוס הוא פסיכולוג קליני ומנהל דף הפייסבוק ״להיות גבר״