זה עשרות שנים מתנהל פולמוס נוקב בין יוצאי יהדות אשכנז־גרמניה "המקורית", סביב השאלה עד כמה לשמר במלואם את הלכותיה, מנהגיה, פיוטיה, ואף ניגוניה. רוב יוצאי קהילות אלה "התבוללו" בקרב יהודי אשכנז "רגילים" – אם "מתנגדים" המהלכים בעקבי הגר"א, אם חסידים ואם אנשי היישוב הישן; ואולם קיימת אסכולת מיעוט שעושה מאמצים רבים לשימור אותנטי ומדויק של "מנהג פרנקפורט" – דה־מיין ודה־אודר – המקורי.
ספרו של הרב משה לוונטהל, "רוח אחרת: ממורשתה של יהדות גרמניה", אינו מצדד לא באסכולת "המתבוללים" ולא באסכולת "המשמרים", ובוודאי אינו מכריע ביניהן. טענתו שונה לחלוטין, ולמעשה היא נוגעת לא רק ליהדות אשכנז על הסתעפויותיה אלא גם ליהדות ספרד לגווניה, יהדות תימן לשלוחותיה, יהדות איטליה וכו'. תמצית הטענה היא כי לצד הלכות ומנהגים, שלגביהם יש מקום לומר "אל תיטוש תורת אמך", הרי שבכל עדה קיימת רוח אופיינית, ואותה ראוי שהכול יכירו ואף יאמצו. הספר סוקר אפוא את אותה רוח של יהדות גרמניה, שניתן בוודאי למצוא חלקים ממנה בעדות אחרות, אך לאו דווקא כמאפיין מובהק. על קצה המזלג, נציין מעט ממנה.
כל עדות ישראל מעמידות את מידת היושר במקום גבוה בסולם מעלות המידות הראויות. ועדיין דומה שה"יקים" נתנו למידה זו הדגשת־יתר, יהיו שיאמרו אפילו מעט מוגזמת. הנה דוגמה: אישה שמוצאה יקי הגיעה לשלם עבור מדרסים שהזמינה, ושאלה את הפקידה אם קופת החולים משתתפת בהוצאה. הפקידה השיבה לה שהקופה אינה משתתפת בעלות המדרסים, "אבל אנחנו מיידעים את הלקוחות שאפשר לקבל בקופת החולים התחייבות לגרביים אלסטיות, ולקבל אצלנו תמורתם הנחה במחיר המדרסים". לשמע תשובה "עקומה" זו ניגשה האישה לרב ושאלה אם הדבר מותר. הרב השיב: "זה לא 'חָלָק'". ברור כיצד נהגה.
הכי מעניין
ביקורות נוספות
ועוד: תנועת הנוער עזרא ארגנה מחנה נוער שהיו בו בנים וגם בנות, במגורים נפרדים כמובן. ראש ישיבת חורב אסר על התלמידים להשתתף במחנה, והוסיף: "מי שישתתף, אין לו מה לחזור הנה". רוב התלמידים, אולי אפילו כולם, השתתפו במחנה, כפי שנהגו בכל שנה. כאשר הלימודים התחדשו, עבר ראש הישיבה בכיתות והכריז: "מי שהשתתף במחנה, שיצביע". אף תלמיד לא הצביע, להוציא אחד, שהבהיר כי עשה זאת בהסכמת הוריו. ראש הישיבה סילק אותו מהישיבה. ההורים לא שקטו, וכונסה ישיבה של המועצה הפדגוגית לבירור העניין. במהלכה הובעו דעות שונות, ואז נטל פרופ' משה ארנד, יליד פרנקפורט, את רשות הדיבור ושאל: "איזה חינוך הוא זה אם נגרש רק את התלמיד שדיבר אמת?"...
נכון הוא שלעיתים הישרות הייתה מוגזמת. בזיכרונותיו מספר ד"ר יוסף בורג, יליד דרזדן, על קורותיו בתקופת ליל הבדולח. בעלת הבית שאצלה התאכסן הקפידה מאוד על אמירת אמת, והוא סיכם איתה על מילת קוד שתבהיר לו שהמצב מסוכן. הנאצים אכן הגיעו לבית שבו שהה, ודפקו על הדלת כדי לעצור אותו. בעלת הבית פתחה את הדלת וביטאה את מילת הקוד. בורג מיהר לצעוד פסיעה אחת למרפסת שמחוץ לחדר, וכך אפשֵר לאישה לומר לגרמנים את האמת: "ד"ר בורג אינו בחדרו". אמת שדוחה פיקוח נפש היא דוגמה לישרות מוקצנת ומוגזמת.
הדף האחרון במסכת
דגל נוסף שעדת היקים נושאת ברמה הוא הדיוק. הלצה יקית גורסת כי לבית כנסת יקי יש שער רחב, משום שכל המתפללים מגיעים באותו רגע, בזמן המדויק. ועוד מספרים שאורח נקלע לבית כנסת יקי ושאל את הגבאי אם התפילה מתחילה עכשיו. הגבאי השיב: "לא". אם כן, התעניין האורח, מתי מתחילה התפילה? והגבאי השיב: "היא מתחילה עכשיו".
אנקדוטה רצינית יותר ממחישה כיצד הדיוק היקי אינו מתמצה בתחום העמידה בזמנים. באחד מפיוטי יום כיפור האשכנזיים ("אליך תלויות עינינו") ישנה שורה שמתחילה במילים "רחמיך יקדמו זעמך". סמוך לה מופיעה שורה שבה נאמר "תתרומם מנשואי רחמך, מה אדיר שמך". מסופר על בעל תפילה שעבר לפני התיבה, וכאשר הגיע לשורה השנייה צעקו עליו מכל עבר. מה התברר? שהוא אמר "רחמך" בשנייה מעין מה שאמר בראשונה "רחמיך". אלא שאלה שני עניינים שונים לחלוטין. בעוד שהראשון לשון רחמים, הרי שהשני לשון רחם, כפי שאמר הנביא ישעיהו על עם ישראל: "העמוסים מני בטן, הנשואים מני רחם". בהתאם, החי"ת הראשון מנוקד בחטף־פתח, בעוד שהחי"ת השני מנוקד בשווא. פלא שעורר עליו את חמת הקהל? הרי זה ממש שינוי משמעות.
"הבדלה", מאת הצייר היהודי־גרמני מוריץ דניאל אופנהיים | צילום:
כך דיוק תפילה וכך גם דיוק בלימוד תורה. הרב יונה מרצבך, רבה של דרמשטט, שאל בשם קבוצת לומדי דף יומי: מה לעשות עם הדף האחרון בסיום המסכת, שאינו דף שלם, שכן ההנהגה ללמוד דף יומי היא כנדר. השאלה הופנתה למייסד הדף היומי, הרב מאיר שפירא. בתשובתו השווה זאת ר"מ שפירא ליריעות ספר תורה, שכולן בנות ארבעה טורים, להוציא היריעה האחרונה שלה יש רק שלושה טורים, ובכל זאת גם היא קרויה "יריעה", ואם כן הוא הדין גם בנדון דנן – גם זה "דף" שמו. התשובה מבריקה, אך רק רב יקה יכול היה לשאול שאלה כזו.
הדיוק הוכר כמאפיין של יהדות גרמניה, עד שהרב קוק כתב כי "האורתודוקסיה האשכנזית היא הדרכה נאותה לצדיקים גמורים, בעלי סדר ומשטר בכל הליכות חייהם, מתוקני המידות והמזגים מיסודם" (שמונה קבצים ה, סב). ובשמו של הרב שלמה זלמן אוירבך, שאומנם לא היה יקה אך בהחלט דייקן, נאמר כי "אחד הדברים הטובים שהייקים הביאו לארץ הוא הדיוק".
בלי ריקודים בשמחת תורה
אין אדם מצאצאי היקים, אפילו אלה שכבר "התבוללו", שלא יציין במיוחד את תקופת החגים כייחודית, הן במנהגים, הן בפיוטים והן בנגינות ונעימות. אם אינני טועה, אין עוד עדה בישראל שיש לה לחן ייחודי ל"שיר המעלות" של כל חג ומועד, לשבתות מיוחדות ולשמחות – למעלה משבעים לחנים – וכך גם לקדישים, קדושה ועוד. כדי כך הניגונים מושרשים אצל היקים, שאָב לאחד מתלמידי ישיבת נתיב מאיר פנה בשעתו לר"מ של בנו וביקש כי כשם שלקראת ראש השנה ויום כיפור משחררים לביתם את בני עדות המזרח, כך יאפשר גם לבנו, לפי ש"תחושת ההחמצה" שלו אינה פחותה. אותו ר"מ, מחותננו המנוח הרב אפרים שמלצר, אכן נענה לבקשה.
ויש מנהגי יקים שמי שינהג כמותם כיום ייחשב הזוי. כך למשל בעניין ההקפות בשמחת תורה. האם יש כיום קהילה שאינה נוהגת ריקודי הקפות? ובכן, אצל היקים לא היו ריקודים. המקסימום היה שני "מושכים בחבל", שהיו קופצים זה לקראת זה על הבימה כשספרי תורה בידיהם; אלה "הריקודים" ותו לא. לימים הביעו רבנים יקים דעתם שהריקודים הם לא פחות מביזיון בית הכנסת.
רוח אחרת: ממורשתה של יהדות גרמניה | צילום:
מי שייבא את מנהג הריקודים מהונגריה לגרמניה, וגם זה בסך הכול כמעין תהלוכה מסודרת, היה לא אחר מרש"ר הירש, שספג בשל כך ביקורת קשה: "אף אם החנווני (הרב הירש, שהיה זמן קצר חנוני) מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף, אך ילך בדרך אבותיו, וירבו ימיו ושנותיו". אפילו בשנת תשכ"ז, כאשר בחורי ישיבה העזו להתחיל ריקודים בקהילה היקית שבציריך, נעמד אחד מזקני הקהילה על הבימה, דפק על השולחן וזעק – בגרמנית כמובן: "אצלנו בפרנקפורט לא נהגו כך!". הריקודים הופסקו מיידית.
וכך עוד שפע מנהגי חגים מיוחדים: תקיעות השופר בחודש אלול – גם בערבית ולא רק בשחרית; בחזרת הש"ץ ואמירת "עלינו לשבח" שבמוסף הימים הנוראים, הקהל אומר "הוא אלוקינו אין אחר" (ולא "אין עוד"), החזן חוזר על מילים אלה, "והקהילה זועקת: אמת!" – ביטוי למסירות הנפש במסעי הצלב, שכן מסורת הייתה בידם שקדושי גזרת תתנ"ו קידשו שם שמים כששירת עלינו לשבח בפיהם; מאריכים בסליחות בערב יום הכיפורים; במוצאי יום הכיפורים מברכים איש את רעהו "גוט יום טוב" (זאת בעקבות תוספות שבת קיד ע"ב); תולים בצל עם כנפיים ("שויטה") בסוכה, סוג של רמיזה מחויכת לפסוק "בצל כנפיך תסתירנו"; שליח הציבור מנגן "יאהרס קדיש" בשמחת תורה, יצירה מוזיקלית ייחודית ביותר – יהיו שיאמרו: משונה ביותר – שמסכמת את ניגוני הקדיש של השנה כולה, כאשר בכל כמה מילים המנגינה מתחלפת, ועוד.
לא למותר לציין את ההשקעה באסתטיקה של הספר, שהודפס על נייר כרום וכולל כ־150 תמונות צבע, חלקן נדירות ואף מפתיעות.
כצאצא למורשה זו - נין ונכד לרב שלמה זאב קליין מקולמאר שבחבל אלזס, ולרב יצחק דב במברגר מווירצבורג – אסיר תודה אני לרב לוונטהל, שקיים בהידור: "יוצרי הבינני מורשה להנחיל".
רוח אחרת: ממורשתה של יהדות גרמניה / משה לוונטהל / המכון לרבני יישובים – קריית ארבע חברון / 774 עמ' בשני כרכים
עוד כתבות בנושא
