הגולם מפראג בישיבה ציונית בשנות התשעים

לפני פחות משנתיים הופיע הרומן "כחיות הנוהמות ביער" של אהוד פירר, והתבונן 31 שנים אחורה במי שהיו אז תלמידי שיעור א' בישיבת הסדר. כעת עושה זאת יעד בירן, שוב 31 שנה אחורה. פעם אחר פעם, מונה אדם ל' שנים לכניסתו לעולם הבוגרים הישיבתי הציוני־דתי, ומתיישב לכתוב על זה רומן. ופעם אחר פעם מתגלה הישיבה כמקום טוטאלי המאכלס אנשים בגיל טוטאלי ומוציא מהם, חרף התלישות המופשטת של מה שלומדים בו רוב היממה, את תכונות הקצה.

ופעם אחר פעם אותו רבע של שנות התשעים, ימי ממשלת רבין, מתגלה כתקופת ציר בחיי הציונות הדתית. אולי מפני שזו במקרה תקופת הציר בחייהם של המחברים. ועדיין, אפילו אם נתמקד כמו בירן בשנה אחת בלבד, תשנ"ה, מדובר באמת בשנת השיא של המאבק נגד הסכמי אוסלו, ובתקופה שבה הוחל לדבר על "תורת ארץ ישראל", וגם בשנתו הראשונה של כתב העת לשירה "משיב הרוח", אבן דרך בפנייתו של הציבור הזה לביטוי ספרותי ורגשי משלו. לגיבור של בירן, לפחות, זה אומר הרבה.

אכן, גיבור ראשי אחד, לא שניים כמו אצל פירר. אבל אחד שהוא שניים. אלול, כך שמו, כשמה של תקופת שיא התובענות הרוחנית ורגשי האשמה בחוויה הישיבתית, חווה את עצמו כשניים. אלול אחד אידיאלי, זה שלמענו הוא הגיע לישיבה; ואלול אחר, ממשי יותר, צעיר רוחני מיוסר הנמשך לגברים (ובנושא הזה, תשנ"ה היא עוד לפני תקופת הציר של פתיחת הסוגיה), השרוי גם משום כך במרה שחורה ואינו מוצא עניין בלימודים בישיבה. בחור בעל עניין רב בפילוסופיה (היבט המעשיר את הספר), אך במרתף נפשו מבוֹעָת מתרחישים קבליים. הקרע הנפשי של אלול מחולל פן נוסף, מרכזי, המייחד את הספר, פן סוריאליסטי המתחולל אולי במציאות ואולי רק בחלומותיו ובפנטזיות הרוחניות של אחדים מהתלמידים. למשל, תלמיד אחד הוא מהדורה ארצישראלית של הגולם מפראג; צומת בין הגות המהר"ל, הרהורים על קפקא בן עירו, ופעילות אלימה בכפר הערבי הסמוך.

כמעט כל סוגיה המאפיינת את התקופה, את המגזר ואת הגיל נדחסת לספר (הקצר מכפי שנדמה ממספר עמודיו). תיאורי המיקום הולמים את ישיבת בית־אל, שהמחבר למד בה. יואב שורק חיבר בה באותה תקופה את חוברת "חזרו ויסדום" על התחדשות התורה; בספר, זוהי לשכת־חשאין מאגית שבה פורצים התלמידים בלילות את מסגרות החשיבה הישיבתיות. היישוב נקרא מעלה־ירבעם, והרי בבית־אל יסד ירבעם את מלכות ישראל הפורשת ואף הקים בה עגל זהב פולחני, אשר גלגול יווני שלו, המינוטאור, מופיע בהזייתו של גיבור הספר ואף בשערו.

אכן, אפשר למצוא בספר רמזים לראיית הפוטנציאל המקדשי והמשיחי ביהדות הדתית כאיום ממשי המתבשל בדמיונה. גם את העטיפה עם פסל המינוטאור אפשר לראות כמחווה לעטיפת רומן ההפחדות "השלישי" של ישי שריד. אבל אצל בירן שורה רוח אחרת, אוהדת בהרבה. הוא מבחין בין רובדי הנפש הקולקטיבית הדתית, בין המודע למודחק. הספר הוא רימון מתפקע של רעיונות, כי כאלה גיבוריו. האמפתיה של המספר שמורה לאלול, וגם למשנתו של הראי"ה קוק, וחוט של אירוניה מרחיקה משוך על השאר.