המסע של רייצ'ל גולדברג-פולין בעקבות השאלה של הירש

בראשית שנות השמונים נכנס סטנטון פולין, אביו של ג'ון פולין, ליום עבודה כרופא מנתח בבית החולים. לפתע הוא נקלע לאירוע חירום: אחד המבקרים במחלקה לקה בהתקף אלרגי חריף והתמוטט. סטנטון צעק וביקש מזרק אפיפן. האחות הגיעה בריצה עם שני מזרקים. פולין הציל את חייו של האיש, והמשיך בשגרת יומו.

שלושה ימים לאחר מכן אירח סטנטון ארוחת שבת בביתו. במהלך הביקור התמוטט אחד האורחים על הרצפה, גם הוא בשל התקף אלרגי מסכן חיים. באותם ימים לא היו טלפונים ניידים ולא הייתה דרך להזעיק עזרה בזמן. סטנטון ידע שהנער עומד למות, אבל אז נזכר וביקש מאשתו לגשת לארון ולהביא את המקטורן האפור. בכיסו נמצא אותו מזרק אפיפן שני שהביאה האחות, ושהוא הכניס למקטורן בהיסח הדעת שלושה ימים קודם לכן. חייו של הנער ניצלו.

רייצ'ל גולדברג־פולין מספרת את הסיפור הזה בספרה "כשנראה אותך שוב", ואז שואלת שאלה שממשיכה להדהד: האם האיש הראשון, זה שהתמוטט בבית החולים, ידע מדוע זה קרה לו? האם היה יכול להעלות על דעתו שכל תפקידו בסיפור היה להבטיח שבתוך שלושה ימים יינצלו חייו של נער זר לחלוטין?

השאלה הזאת היא לב ליבו של הספר. לא רק סיפורו של הירש גולדברג־פולין, בנה של רייצ'ל, אלא החידה הגדולה של המשמעות. מדוע נסע הירש, בן 23, למסיבה בדרום הארץ ב־6 באוקטובר 2023? מדוע הגיע למיגונית המוות? מדוע נחטף לעזה? מדוע שרד חודשים ארוכים בשבי? ומדוע נרצח, יחד עם חמשת חבריו רגע לפני שהישועה הייתה עשויה להגיע?

השאלות מהדהדות והתשובות עלומות, ובכל זאת, מתוך התהום, גולדברג־פולין מצליחה לכתוב טקסט יוצא דופן. אין כאן עלילה במובן המקובל, אין מתח ספרותי. גורלו של הירש ידוע לקוראים עוד לפני שהם פותחים את העמוד הראשון. ובכל זאת, הספר מותח, סוחף ושובר לב, משום שגולדברג־פולין היא כותבת מחוננת.

לאורך הספר היא מתארת את עצמה כאישה מופנמת שמעולם לא ביקשה לעצמה במה ציבורית. ואולם הכתיבה שלה טובה ומדויקת מזו של סופרים מקצועיים ומוכרים. היא יודעת לבחור את הפרט הנכון, את הזיכרון הקטן, את האנקדוטה המשפחתית, ולהפוך אותם ליצירה ספרותית של ממש. אין כאן הצהרות גדולות, אין מניפולציות רגשיות, הכול קטן ומאופק ומכאיב.

דמותו של הירש נבנית לעינינו מתוך מאות רגעים קטנים: בדיחה משפחתית, שיחת טלפון, ברכת כהנים, זיכרון ילדות, נעליים שמונחות ליד המיטה. כל פרט מוסיף עוד קו ועוד צבע לדיוקנו של צעיר אהוב, מצחיק, נדיב ואהוב על הבריות.

מה אני לא זוכרת

הספר מחולק לשני עולמות: לפני ואחרי. הרגע שבו הכול נשבר הוא אחד המטלטלים בספר: "בשישה באוקטובר 2023 הדלקתי כרגיל חמישה נרות שבת... תודה על הירש שלי, אנא שמור עליו שיהיה בריא ושלם ובריא... זאת תהיה הפעם האחרונה שאדליק נרות בלי להילחם בגוש בגרון" (עמ' 101). האמונה היהודית נוכחת לאורך הספר, לא כאידיאולוגיה אלא כשפה של תקווה, כאב וחיפוש. גולדברג־פולין אינה מסתירה את יחסיה עם א־לוהים, אבל גם לא מציעה תשובות תיאולוגיות. היא נותרת בתוך המתח שבין אמונה לאובדן.

אחד המהלכים הספרותיים היפים מופיע בחלק ה"אחרי". גולדברג־פולין בונה רצף של פסקאות קצרות הפותחות במילים "אני זוכרת" ו"אני לא זוכרת". לכאורה מדובר ברשימת זיכרונות, אך למעשה זהו תיעוד של האופן שבו טראומה פועלת על התודעה. אירועים מסוימים נצרבים בדיוק כמעט אכזרי: משפט שנאמר, מראה שחלף מול העיניים, פריט לבוש או תנועה קטנה. לעומתם, רגעים אחרים נמחקים לחלוטין. באמצעות החזרה הקצבית על "אני זוכרת" ו"אני לא זוכרת", יוצרת הכותבת מעין פואמה של זיכרון ושכחה. היא לא רק מספרת מה קרה לה מאז שבעה באוקטובר, אלא מדגימה כיצד המוח האנושי מנסה להתמודד עם אירוע החורג מגבולות ההבנה. החזרה הזאת פועלת כפזמון חוזר, כמעט כתפילה או קינה, ומעניקה לטקסט כוח רגשי מצטבר. כל "אני זוכרת" מקרב אותנו אל הכאב, וכל "אני לא זוכרת" מזכיר שיש חוויות שגם המילים אינן מסוגלות להכיל. גולדברג־פולין מראה כיצד טראומה מפרקת את הסיפור הרציף של החיים ומחליפה אותו בפסיפס של זיכרונות והיעדרם.

אחד המוטיבים המרכזיים בספר הוא רעיון ה"למה" של ויקטור פרנקל. הירש עצמו נשא את "האדם מחפש משמעות" כמעט כמנטרה. בשבי הוא חזר שוב ושוב על המשפט המפורסם שמצטט פרנקל מפרידריך ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". חטופים ששבו העידו כי הירש שאל שוב ושוב את חבריו לשבי: מה ה'למה' שלכם? מה מחכה לכם בבית? בשביל מה אתם צריכים לשרוד? נדמה שהספר שכתבה אימו הוא המסע שלה בעקבות אותו "למה". אם הירש חיפש את הלמה שלו בשבי, רייצ'ל מחפשת את הלמה שלה לאחר מותו. כיצד ממשיכים לחיות כאשר הבלתי נתפס כבר התרחש?

איך? למשל כך: בשיחות הטלפון שלה עם אביה הוא שואל: "מה שלומך, חמודה? תשקרי לי". "נהדר", היא עונה. "ומה שלומך? תשקר לי". "גם אצלי נהדר". ואז, היא כותבת, הם משוחחים עוד כמה דקות. "אחרי יותר מחמש דקות קשה להמשיך להיות נהדר." זהו משפט קטן, כמעט אגבי, שמקופלת בו רוח הספר כולו, על ההומור היהודי, הכאב, האהבה והניסיון להמשיך לחיות.

לקראת סיום כותבת המחברת לבנה על ה"למה" שלו, ועל כך שהיא ובעלה ימשיכו אותו עבורו. בדרך כלל הורים מעניקים לילדיהם ייעוד, ערכים ומשמעות; כאן התנועה הפוכה. לאחר מותו של הירש, האם היא שמקבלת מבנה משימה. הירש הופך, במובן מסוים, למי שממשיך להנחות את חייהם גם לאחר מותו. זהו רגע נדיר שבו ספר האֵבל הופך לספר של שליחות, שבו ספר זיכרון מפסיק להביט לאחור ומתחיל להביט קדימה.

הזוג השלישי

"כשנראה אותך שוב" עוסק באובדן הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל הוא אינו ספר על מוות, הוא ספר על אהבה. אהבת אם לבנה, שאינה מסתיימת בקבר. אהבה שממשיכה לחפש משמעות גם במקום שבו נדמה שאין עוד משמעות למצוא. בכתיבתה הצלולה והאנושית, רייצ'ל גולדברג־פולין מצליחה ליצור גלעד ספרותי יפהפה לבנה. זהו ספר מלא בכאב ובגעגוע אך גם בחסד, בהומור, באמונה ובתקווה.

גולדברג־פולין מספרת על מנהג משפחתי שנועד להרגיע הורים לילדים מתבגרים: כל אחד משלושת הילדים נהג להניח את נעליו ליד מיטתה כשחזר הביתה בלילה. "בבוקר הייתי משכימה לשלושה זוגות נעליים במידות שונות מאוד על השטיח הקטן, ממש שם. אחת, שתיים, שלוש". היום, היא כותבת, יש רק שני זוגות נעליים. "סמול ומדיום. וזה יספיק".

ואולי ה"למה" של רייצ'ל הוא להמשיך לשאת את האור של הירש בעולם ולהזכיר לקוראים שגם אחרי האובדן, האהבה עדיין נשארת בחיים. אם פעם היו על השטיח לצד מיטתה שלושה זוגות נעליים והיום נותרו שניים, הספר הזה הוא "הזוג השלישי".