זהו סיפורם של שני דורות. הדור השני, הלא הוא המחברת עצמה, נולד רק לקראת אמצע הספר, ובסופו היא רק בת עשרים. סיפורם של הוריה, שני עולים מתימן, המתחיל עוד בבתי הוריהם, מופיע ביתר היקף, והוא מתרחש בתימן, בעדן ובישראל. כלולים בו גם סיפורה של יהדות תימן מימי קדם, והיכרות עם תלאות הדרך ואימי מחנה המעבר. ובכל זאת, לפנינו אכן "זיכרון אישי" של המחברת השואב מה"קולקטיבי" ומשליך אליו – והמסע מתימן אל ציון הוא גם מסעה החברתי והנפשי שלה, ילידת הארץ שכף רגלה לא דרכה בתימן.
שכן אותו חלק בספר המתרחש בתימן נראה בדיעבד כהתהוות "התימן שבתוכה" של המספרת, נעמי; שם נרקם, מבחינתה, האתוס שהיא גדלה מתוכו. בידוד תרבותי, נאמנות קיצונית למסורת, דתיות, נחשלות, עוני, ובעיקר משטר פטריארכלי מובהק, שבו הנשים אינן מורשות ללמוד קרוא וכתוב. הספר מתחיל במכירת אימה לנישואים לדודהּ בהיותה בת עשר, ונמשך בהצלחתה להיחלץ מהנישואים הללו.
מתימן אל ציון | צילום: רסלינג
כזאת היא, מבחינתה, התימן שבפנים. זאת לדידה המציאות בבית, בשכונת הדר־יוסף בתל־אביב. פחות אצל אמה התוססת והסתגלנית, ויותר אצל אביה, שרָת בבית הספר החילוני שהיא לומדת בו. להרגשתה, הוא רואה בה רק שלוחה של הכבוד שלו שיחולל אם דתיותה וצניעותה יחוללו. תימן הזאת היא גם התיוג של נעמי בחברה הישראלית, חברה בהגמוניה חילונית־אשכנזית, שנעמי מאמצת את ערכיה וכמהה לאישורה. כבר בהיותה כבת ארבע נתפסה ממרקת את עורה באקונומיקה כדי להלבינו.
הכי מעניין
הספר נחתם בהיחשפותה של נעמי לפסיכולוגיה. זו הובילה אותה ללימודים בארה"ב ולעשרות שנות חיים שם. חותמו של המבט הפסיכולוגי משוך על הספר – השרוי בין הממואר, העיון, הפובליציסטיקה והסיפורת היפה. חותמם של החיים בנכר מצוי אף הוא בספר, לא בעלילה אלא בליקוי יסודי. הספר נכתב תחילה באנגלית, וניכר שהקורא המדומיין הוא אמריקני. הדבר נותר כך גם בנוסח העברי שיצרה המחברת. מוסברים בו דברים בסיסיים על ישראל, במידה מכבידה ולפעמים לא מדויקת – כגון שהליכוד נוצר רק אחרי שבגין זכה בשלטון, או בתיאורים גאוגרפיים שגויים, או, וזה כבר בכוונה, באימוץ תאוריית החטיפה המאורגנת של ילדי תימן, זאת לעומת התעלמות מעובדת הכפייה של חינוך חילוני על עולים.
יש גם, למרות ציוניותו המובהקת של הספר, היעתרות מסוימת לשיח האנטי־ציוני כגון התייחסות לארץ בימי המנדט כ"פלסטין"; הבהרה שגרעין הנח"ל של המספרת, בקיבוץ אלומות, אינו "בשטחים הכבושים"; וקביעה שהציונות אהבה להתהדר בתימנים כי הם בהירים יותר משאר בני עדות המזרח. ויש סימני חשיבה־באנגלית כגון שימוש במידת־האורך רגל, או הצגת מקצוע סופר הסת"ם של אביה כ"קליגרפיה"; או קביעה שהציונות קראה לרכישת קרקעות "שחרור הקרקע", כשהכוונה כמובן ל"גאולת הקרקע".
כל זה יצטרף לכף החובה אצל מי שגם כך מסויג מנרטיב החילון־כחילוץ. אך ישנה כף זכות כבדה: הסיפור קריא ומושך, והמחברת מצליחה לעורר אמפתיה גם כלפיה וגם כלפי הוריה, האהובים עליה בכל זאת, וכלפי התרבות המסורתית שבה מרדה.
מתימן אל ציון / זיכרון אישי קולקטיבי / נעמי קהתי ברונר / רסלינג / 264 עמ'
עוד כתבות בנושא
