יש ספרים העוסקים בהלכה, ויש ספרים החושפים את ההלכה כצורת מחשבה. ספרו החדש של הרב דוב ברקוביץ, שייך לסוג השני והנדיר. זהו ספר של תלמיד חכם החי את לשון המשנה מבפנים, אך יודע גם לעצור מול המוכר ולשאול לא רק מה קובעת המשנה, אלא איזו תודעת אדם ועולם היא יוצרת.
נקודת המוצא של ברקוביץ מרתקת ומאתגרת. יש הקוראים את המשנה כאוסף פסיקות או כחוליית מעבר בין התורה שבכתב לתלמוד; ברקוביץ מאיר אותה כמפעל רוחני שנוצר אל מול החורבן. עם חורבן המקדש אבד "המקום" שבו רוכזו העבודה, הקדושה, הכפרה והמפגש בין אדם לאלוהיו. חכמי המשנה נדרשו לעצב מחדש את החיים היהודיים. לטענתו, הוויית המקדש לא נעלמה אלא תורגמה אל מרחבי הגוף, הבית, השולחן, הדיבור, היחסים והתודעה. האדם אינו חלופה למקדש; חייו נעשים מקום שבו משהו מן המקדש יכול להמשיך ולהופיע. זהו תרגום הוויית המקדש ל"שפה חיה של הלכה למעשה" בבית ובקהילה.
המשנה של רבי: מקדש האדם | צילום:
פתחים רבים יש לניתוח הספר; אבחר בזווית הפילוסופיה של ההלכה. חלק ניכר מן העיסוק בתחום זה פונה אל ההלכה לאחר שבידי החוקר שאלות שהתגבשו בפילוסופיה של המשפט, המוסר והפרשנות. מושגים כמו סמכות, פורמליזם, כוח, ריאליזם מול נומינליזם, הם רק חלק מקטגוריות המחשבה. התבניות הפילוסופיות כבר מונחות על המדף, והחוקר בודק כיצד ההלכה נענית להן.
הכי מעניין
כבר אביו של המחבר, הרב אליעזר ברקוביץ, ביקש בספרו "ההלכה, כוחה ותפקידה" לערער על הנחה פסיבית זו ביחס להלכה. ההלכה אצלו היא מצע לניתוח מעמיק, פרטני, רגיש ומלומד החושף את תורת המוסר ההלכתית ורגישותה למציאות האנושית ולהיסטוריה המשתנה. מתוך עולם התלמוד וההלכה הצמיח אליעזר ברקוביץ דיוני עומק על "כבוד הבריות", "אחריות", "צורכי החיים" ועוד – כולם נטועים בשורשי המערכת ההלכתית־תלמודית. בנו מעביר את המהלך לשכבה קדומה יותר: אל לשון המשנה ואל עריכתה, ושואל כיצד עצם צורתו של השיח ההלכתי נושאת תורת אדם. לשם כך הוא מתעכב על מה שעלול להיראות כפרטים עריכתיים סתמיים: מדוע שתי הלכות ניצבות זו ליד זו? מדוע חוזר אותו מטבע לשון? מדוע פרק נפתח בנושא אחד ומסתיים בנושא רחוק ממנו? חזרות, ניגודים, מספרים ומעברים אינם אצלו קישוט; הם חלק מן האופן שבו המשנה חושבת.
לדוגמה, הפרק העשירי בעירובין. המשנה פותחת במי שמוצא תפילין ומכניסן למקום שמור בשבת: "המוצא תפילין – מכניסן זוג זוג" (י, א). בהמשך מובא דינו של ספר קודש המתגלגל מיד הקורא, והתנאים שבהם מותר לגלול אותו חזרה כדי שלא יתבזה (י, ג). בסוף הפרק מופיעה תמונה הפוכה: "שרץ שנמצא במקדש" ויש להוציאו (י, טו). ברקוביץ רואה בשני קצות הפרק תנועה דרך גבול: הקודש שבחוץ מוכנס פנימה, והטומאה שבפנים מוצאת החוצה. בשני המקומות אף נדחים איסורי "שבות" דרבנן מפני צורכי הקדושה. כך אוסף הלכות שבת נעשה גם מחשבה על היחס בין בית האדם לבית ה', ועל מקומם הראוי של קודש וטומאה.
דוגמה נוספת מצויה בבכורות ד, משניות ד-י. הדיון מתחיל בשאלה מי מוסמך לקבוע שמום בבכור מתיר את שחיטתו. משם עובר הדיון לדיין שטעה, לשאלת קבלת שכר על מצוות ולדינם של אנשים החשודים בעבירות שונות. לכאורה נושאים שונים, אך ברקוביץ קורא את הרצף כמהלך המברר מהו האמון שניתן לתת באדם ובחברה, וכיצד החברה מעריכה את המומחה, הדיין, בעל התפקיד ואף את מי שכבר נפל עליו חשד.
המשנה מוסיפה: "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות; החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית" (בכורות ד, י). כלומר, כישלון אינו מתפשט אוטומטית על האישיות כולה. יש מקום לחשד, אך גם לחשד יש גבולות. בקריאתו של ברקוביץ, זהו חלק ממשמעות "בני בכורי ישראל": קדושת ישראל אינה טענה שכולם מושלמים, אלא בסיס לחברה הדורשת אחריות בלי להפוך פגם מסוים לזהותו המלאה של האדם.
ומשם למסכת מכשירין. המשנה קובעת שמשקה מכשיר אוכל לקבל טומאה רק כאשר הוא בא עליו לרצון האדם. עצם הרטבת הפרי אינה מספיקה; השאלה מה רצה האדם לעשות במים עשויה לשנות את מעמדם ההלכתי. ברקוביץ מביא זאת כדוגמה לכך שגם אם החומר אינו יצירת האדם – מחשבתו וכוונתו משתתפות בעיצוב המציאות ההלכתית.
הומניזם מאמין
ההלכה, בתיאורו של ברקוביץ, אינה רק מדברת על החיים אלא מגולמת בתוכם. ההבחנות בין קודש לחול, בין שלי לשל זולתי ובין מקרה לכוונה, נכנסות אל חייו של האדם. החי במערכת זו לא רק "לומד כללים", אלא רוכש אופני תשומת לב. המצווה אינה רק "מסדרת" את חייו של האדם; היא עושה משהו לאדם ובאדם.
כאן, בעיניי, נוגעת הפילוסופיה של ההלכה בפילוסופיה של החינוך. החינוך ההלכתי אינו מתחיל רק כאשר מורה מסביר לתלמיד את "טעם המצווה". הוא מתהווה בעיקר בתוך הפרקטיקה עצמה, בתוך האופן שבו ההלכה נחווית בגוף ובמעשה. כך לומד האדם, מתוך חוויה פיזית מתמשכת, לתת את דעתו למקום, לזמן, לבעלות, לכוונה ולגבולות. הנה כי כן, ההלכה אינה רק מורה לאדם כיצד לפעול; היא שותפה בעיצובו ובהצמחתו. ברקוביץ מראה כיצד הפרקסיס הותיר חותם כבר בארכיטקטורת המשנה: צורת החיים נעשית שפה, והשפה מעצבת את צורת החיים.
ספרו של ברקוביץ טבול במה שאפשר לכנות הומניזם מאמין. "ברכת החיים" מלווה אצלו דיונים בבשר וחלב, לידה, מים, פריון, טומאה ומוות. בכל אלה פוגש האדם את הכוח שניתן בידיו ואת גבולותיו. הוא משתמש, מקדיש, מגדיר, מצרף ונותן שם; פעולתו אכן משנה את העולם שבו הוא חי, אבל הוא עושה זאת בתוך גוף שלא יצר, מול חיים שלא העניק לעצמו ובתוך סדר שקדם לו. האדם ההלכתי פועל ומשפיע, אך תמיד בתוך מציאות שקדמה לו ושאינה כולה בידיו.
"המשנה של רבי: מקדש האדם" מוביל לקריאה חדשה במשנה; קריאה מהו האדם שנבנה באמצעותו. ברקוביץ מחזיר את המשנה אל מחשבת ישראל דווקא משום שהוא מסרב להוציא ממנה את ההלכה: שיעורים, רשימות, צירופים והבדלות – החומר שממנו עשויה המשנה – נעשים אצלו גילומים של מחשבה. לפנינו ספר מלומד הדורש סבלנות ובקיאות. משום כך הוא מזמין מפעל המשך: מאמרים קצרים ונגישים שיפתחו לציבור רחב את מה שהספר מניח בלשון למדנית.
המשנה של רבי: מקדש האדם / הרב דוב ברקוביץ / מכללת הרצוג / 338 עמ'
עוד כתבות בנושא
