פנטזיה אפלה שמתחילה ממוות אבל הלב שלה הוא אהבה

אם השם רעות וייס מוכר לכם, זה כנראה בזכות "מזל של מתחילים", קומדיה רומנטית קלילה וכיפית שהפכה לרב־מכר ואף זכתה בפרס גפן בזכות האלמנטים הפנטסטיים השזורים לאורכה.

היה הגיוני לצפות שווייס תכתוב קומדיה רומנטית נוספת, ותמשיך קו שכבר הוכיח את עצמו וזכה להצלחה מסחרית ולשבחים. אבל היא בחרה להחליף ז'אנר, קצב ואווירה, ולהתחיל מחדש. ממש כמו גיבורת ספרה "החיים השניים של אביגיל אוסקר", אגדת פנטזיה אפלה, מסתורית ומעוררת מחשבה. הימור לא פשוט – שהשתלם.

אביגיל אוסקר נרצחה. מאורע טרגי כשלעצמו, אבל היא לא סיימה את חייה לבדה אלא יחד עם בנה. דווקא בנקודה שבה הסיפור שלה אמור היה להסתיים, הוא למעשה רק מתחיל. אביגיל מתעוררת בעולם משונה שנראה כאילו נשלף מתקופה פרה־היסטורית. אין בו חשמל, מכוניות או טכנולוגיה, וחיים בו רק כמה עשרות בני אדם. לצידם מסתובבים יצורים שלא קיימים בעולם שלנו, ובראשם ג'ק, ארמדילו קדום וענק שגונב את ההצגה פעם אחר פעם.

העולם שאליו מגיעה אביגיל הזכיר לי לרגע את הטריטוריה של "שבט דוב המערות": טבע קדום, קהילה קטנה וחיים הרחוקים מכל מה שאנחנו מגדירים כקִדמה. האסתטיקה דומה, אך בעוד שם מדובר בפרה־היסטוריה, וייס מדמיינת דווקא את מה שאולי מחכה לנו אחרי שהעולם המוכר נגמר.

אביגיל פוגשת חברים חדשים שמפצירים בה לקבל את המציאות החדשה, לחיות בשלווה וליהנות מההזדמנות השנייה שקיבלה. אך אביגיל מבהירה שיש לה משימה אחת בלבד: לגלות מה עלה בגורלו של בנה, ואין לה שום כוונה להשלים עם מה שקרה לפני שתדע היכן הוא. בנקודה זו, "החיים השניים" מתחבר למסורת ספרותית מוכרת של הורים שמסרבים לקבל את המוות כקו סיום, כמו ב"נופל מחוץ לזמן" המופתי של דויד גרוסמן, שבו אב קם ויוצא אל "שם", בתקווה בלתי אפשרית להתקרב לבנו שמת. וייס הופכת את כיוון המסע: אצלה האם כבר נמצאת מעבר לגבול, והיא מסרבת להמשיך בלי לדעת מה עלה בגורל בנה.

מכאן אביגיל יוצאת למסע מסוכן, ובמקביל מתחילה לפצח את העולם שאליו הגיעה. וייס איננה ממהרת להסביר אותו. להפך, היא משאירה יותר שאלות מתשובות. במובן הזה, הקריאה הזכירה לי את סדרת הפנטזיה "אבודים": בכל פעם שנדמה שהבנו את חוקי המשחק, מתגלה פרט־מידע חדש ומוכיח שאין לנו באמת מושג מה מתרחש בעולם הבא.

הרעיון המרכזי שמאחורי העולם שבספר, הוא שהחיים דומים לעץ שמורכב מטבעות. העולם שלנו הוא הטבעת הראשונה, וזה שאליו מגיעה אביגיל הוא הטבעת השנייה. באופן טבעי עולה השאלה: אם יש טבעת שנייה, האם קיימת גם שלישית או רביעית? ואיך מגיעים אליהן, אם בכלל? למעשה, הספר מציג כמה תעלומות במקביל. אביגיל מנסה להבין את נסיבות מותה הטראומטי בעולם הראשון, מה עלה בגורלו של בנה, ובמקביל מתאמצת לפרש את המנגנון של העולם החדש: מדוע נמצאים בו כל־כך מעט אנשים? כיצד הם נבחרים, ומי בוחר אותם?

למרות נקודת הפתיחה, לא הייתי מגדיר את "החיים השניים של אביגיל אוסקר" כספר על מוות. המוות הוא נקודת הזינוק שלו; אך מה שמניע אותו באמת הוא דווקא כל מה שאנחנו ממשיכים להיאחז בו אחריו: אהבה, חברות, תקווה, ובעיקר הקושי לוותר על האנשים שמגדירים עבורנו את החיים. שם נמצא לב הספר: וייס משתמשת במוות כדי לספר סיפור על הכוח שמכריח אותנו להמשיך לנוע גם כשאנחנו עדיין נאחזים במה שהשארנו מאחור.

החיים השניים של אביגיל אוסקר / רעות וייס / התחנה / 256 עמ'