המוסדות שהופכים מדינה אחת לעשירה ואחת לענייה

תמונת הלוויין העצובה ביותר שצולמה אי־פעם מציגה את חצי האי הקוריאני בלילה. בחלקה הימני ניתן לראות את סיאול הזוהרת כמו שמש קטנה, שולחת קרניים בוהקות לעבר שלל ערים קטנות יותר שבהן מתגוררים תושבי דרום קוריאה. בחלקה האמצעי, לעומת זאת, שורר חושך כמעט מוחלט. לצפון קוריאה אין מספיק משאבים כדי להאיר את עריה בשעות החשיכה, שלא לדבר על הכבישים. זהו סמל בולט לפערים העצומים ברמת החיים שבין תושבי שתי המדינות, החולקות שפה זהה, גיאוגרפיה דומה ותרבות דומה.

הכלכלנים דרון אג'מולו וג'יימס רובינסון מאמינים שהפער הזה מייצג את התשובה האולטימטיבית לשאלה הנצחית בדבר הסיבות לעלייתן ונפילתן של אומות לאורך ההיסטוריה, ובקיצור "מדוע אומות נכשלות", כפי שמכונה ספרם. תשובתם היא: מוסדות. כלומר, כלל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי והפוליטי.

אג'מולו ורובינסון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות "שיתופיים", אשר מעודדים את הפרטים ליזום ולהשתתף וליצור עושר, ולעומתם מוסדות "נצלניים" שמטרתם היא שאיבת העושר של המדינה לטובת אליטה מצומצמת. דוגמאות למוסדות שיתופיים הם חוקים להגנה על קניין פרטי, מוסדות פיננסיים שמשקיעים כספים אצל מי שמסוגלים לנצל אותם היטב, ומוסדות שמאפשרים לכולם גישה לידע ולמשאבים, כמו אלה שמצויים בדרום קוריאה ובדמוקרטיות ליברליות אחרות. לעומת זאת, מוסדות נצלניים תומכים בעבדות ושעבוד, מאפשרים גישה למקורות העושר והידע רק עבור אליטה צרה, בונים מונופולים בבעלותם של שליטים ומקורבים לשלטון וכדומה.

שני הכלכלנים מציעים לנו סקירה היסטורית המדלגת מן המהפכה הניאוליתית אל הקולוניאליזם האירופי, ומברית המועצות הקומוניסטית אל המהפכה התעשייתית בבריטניה של המאה ה־17. בכל ציוויליזציה ובכל תקופה מראים המחברים כיצד אירועים מקריים שהביאו לעלייתם של מוסדות שיתופיים הובילו לשגשוג והצלחה, וכיצד התפתחותם של מוסדות נצלניים הביאה לדעיכתן של אומות משגשגות.

מוסדות נצלניים, לטענתם, סובלים מאינרציה חזקה. לאליטות השולטות לא משתלם לפתח מוסדות מהסוג הטוב, מכיוון שצמיחה, קדמה טכנולוגית ודינמיות כלכלית מלוות תמיד ב"הרס יצירתי" – מוביליות חברתית ושינויים משמעותיים בענפי הכלכלה ובתרבות, העלולים לאיים עליהן. זו גם הסיבה לכך שארגונים בינלאומיים לא הצליחו, למרת מאמציהם, לקדם צמיחה כלכלית באפריקה ובאזורים עניים אחרים בעולם. העוני של המדינות הללו איננו נובע מבורות אלא מבחירה מודעת של המנהיגים שלהן, שמתנגדים אקטיבית למוסדות שיתופיים. הם מעדיפים שהנתח שלהם מהעוגה יהיה גדול יותר, גם אם המשמעות היא שהעוגה הכוללת תהיה קטנה יותר.

התחזיות שהתבדו

"מדוע אומות נכשלות" פורסם באנגלית כבר בשנת 2012. על כן, ביקורת על תרגומו העברי של הספר שראה אור לאחרונה, מצוידת ביתרון שבדרך כלל לא עומד לרשות מבקרי ספרים: פרספקטיבה. ישנם ספרים רבים שנישאו עם פרסומם על גבי גל של התלהבות אך עד מהרה נשכחו, ללא שום השפעה מהותית (דוגמה מפורסמת מעולם הכלכלה היא ספרו של תומא פיקטי, "הון במאה ה־21"). במקרה שלפנינו, "מדוע אומות נכשלות" משמש עד היום מקור לאינספור מחקרים ודיונים בקרב כלכלנים, וכן לשלל "ממים" ובדיחות ברשתות החברתיות. איש לא הופתע כאשר אג'מולו ורובינסון זכו בפרס נובל לכלכלה בשנת 2024. כיום כבר ניתן לקבוע שספרם יככב בכל רשימה של ספרי הכלכלה החשובים ביותר שיצאו במחצית הראשונה של המאה ה־21.

ולמרות זאת, כלכלנים רבים יטענו בלהט שהוא שגוי. החלקים הפחות משכנעים בספר הם הביקורת של המחברים על תיאוריות מתחרות, כגון תיאוריות גיאוגרפיות ותרבותיות. השניים טוענים בצדק שהתיאוריות הגיאוגרפיות שמציג ג'ארד דיימונד בספרו המפורסם "רובים, חיידקים ופלדה", לא באמת מסוגלות להסביר את פערי העושר המודרניים בין, נניח, שוודיה ליוון. ואולם מחקרים רבים בכלכלה העלו מקרים שבהם הגיאוגרפיה היא המקור למוסדות. למשל, מחקר של הכלכלנים יורם מישר, עומר מואב ולואיג'י פסקאלי מצא שאימפריות גדולות, כגון מצרים הפרעונית, יכלו לצמוח רק באזורים שבהם הקרקע התאימה לדגנים ולא לפקעות, מכיוון שדגנים קל למסות, ופקעות לא. באזורים שבהם הקרקע התאימה גם לפקעות, כגון אינדונזיה, התושבים העדיפו לגדל אותן ולא דגנים כדי להימנע ממיסוי על ידי ברוני מלחמה ושודדים, ולכן לא צמחו שם מדינות גדולות. זוהי דוגמה מובהקת למקרה שבו המוסדות הם לא "התשובה" אלא תוצאה של גיאוגרפיה.

כך גם בנוגע להבדלים תרבותיים: אג'מולו ורובינסון מבקשים להציג את חצי האי הקוריאני כהוכחה לכך שפערי העושר אינם נובעים מפערים תרבותיים, אך מחקרים על מדינות ותקופות אחרות מעלים תמונה מורכבת יותר, של מאפיינים מוסדיים ותרבותיים המשפיעים זה על זה ומתפתחים יחדיו. למשל, מבחינה היסטורית, אזור צפון איטליה התאפיין בערים חופשיות עם מוסדות פרוטו־דמוקרטיים שהתחרו זו בזו באינטנסיביות, בעוד שהדרום היה מאופיין בשלטון פיאודלי יותר, שנמשך עד תקופה היסטורית מאוחרת למדי. מחקרים העלו שהפער ההיסטורי הזה הוביל לפערים מודרניים במאפיינים תרבותיים כגון אמון במוסדות, הנכונות להסתמך על מוסדות פיננסיים וכדומה. ההבדלים התרבותיים הללו הם שמסבירים את הפערים בין צפון ודרום איטליה, ולא שוני במוסדות.

בעיה אחרת היא עצם היכולת לקבוע מהם "מוסדות טובים" בזמן אמת. קושי זה משתקף בכמה תחזיות שגויות בספר, שכיום אנחנו מסוגלים להצביע עליהן. למשל, המחברים מהללים את "האביב הערבי" במצרים ואת הפלת מובארק, אך כיום אנחנו יודעים שלאירועים האלו לא הייתה השפעה מהותית על מצרים, מלבד החלפתו של שליט סמכותני אחד באחר. לקראת סוף הספר הם מעלים תחזית אופטימית לגבי ברזיל תחת שלטונו של דה־סילבה; בפועל, שנים ספורות לאחר פרסום הספר שקעה ברזיל במשבר כלכלי קשה, ודה־סילבה אף נשלח לכלא (ושוחרר בהמשך).

גם כאן, בישראל, נעשה שימוש בתיאוריות של אג'מולו ורובינסון כדי לתקוף את הממשלה בתקופת הרפורמה המשפטית, במסגרת מאמר שפורסם בשנת 2023. כפי שכתבתי בזמן אמת, זו לא הייתה ביקורת הוגנת. אנשי שמאל עשויים לטעון שהרפורמה חתרה לריכוזיות יתר של כוח בידי הממשלה, שתסיט את ישראל ממוסדות שיתופיים למוסדות נצלניים יותר, ואולם אנשי ימין יכולים לטעון באותה מידה שהמערכת המשפטית בישראל מהווה אליטה ריכוזית, וכי הרפורמה המשפטית נועדה דווקא לבזר את מקורות הכוח ולקדם מוסדות שיתופיים יותר.

למרות זכייתם בפרס נובל, הספרים הבאים שפרסמו אג'מולו ורובינסון לא זכו לאותה מידה של הצלחה. להפך; בעיני רוב הכלכלנים הם נחשבים מאוד לא משכנעים. יש האומרים שאג'מולו לקה במחלה הידועה של חתני פרס נובל, הנוטים להאמין שהם מבינים בכל דבר, והולכים ומתרחקים מתחומי המומחיות שלהם ומהסטנדרטים האקדמיים הנוקשים להפגנת ידע.

ובכל זאת, התרגום לעברית של "מדוע אומות נכשלות" הוא חשוב מאין כמוהו. מדובר בספר מרתק ומקיף, אשר למרות חסרונותיו עדיין מספק בסיס לדיון המודרני סביב השאלות הגדולות מכולן: מדוע מדינות מסוימות עניות יותר מאחרות, כיצד נחלצה האנושות מאלפי שנות קיום בעוני, ומה צפוי לנו בעתיד.