לעשות צדק עם אמא שאף אחד לא האמין לה

לפני כעשור ביקרה הסופרת והעורכת יערה שחורי במכון לאמנות בשיקגו, וראתה דיוקן של נערה חבושה במגבעת כחולה ולבושה בירוק. הציירת, גרטרוד אברקרומבי, שציירה אותו בשנת 1941, קראה לו "דיוקן עצמי של אחותי". לציירת מעולם לא הייתה אחות, ולכן זהו דיוקן עצמי של מי שאינה קיימת.

ההתבוננות בציור הזה העניקה כנראה לממואר שכתבה שחורי את שמו, "דיוקן עצמי של אמי". כבר בשם שבחרה המחברת מגולמים הכוחות המחוללים את הסיפור שהיא משרטטת ביד אמונה; היומרה לספר את סיפורה של דמות שבעצמה חשבה שהיא אינה מעניינת; הרצון העז לספר את סיפורה של אמה כאמצעי לתקן את השבר; ומעל הכול, האבסורד הטמון בניסיון השאפתני לשרטט דיוקן עצמי של אדם אחר. שהרי קרובים ככל שנהיה, הזולת הוא תמיד סוד.

במיתולוגיה היוונית, קסנדרה, בתו של מלך טרויה, היא נביאה צעירה שאפולו חיזר אחריה והבטיח לה את מתנת הנבואה אם תיענה לחיזוריו. לאחר שקיבלה את המתת, חזרה בה קסנדרה ודחתה אותו. אפולו קילל אותה בעונש חמור במיוחד: נבואותיה יהיו אמת, אך איש לא יאמין לה.

אחד התיקונים שמבקשת שחורי לחולל בספרה, נוגע לאשמה שחשה על כך שלא האמינה לאמה בתפקיד קסנדרה, כאשר זו סיפרה לקרוביה שאביה קופל רוזנבוש, ניצול שואה שהיה ידוע כאיש מקסים ומשורר בפוטנציה, התעלל בה. כך תואר סבה של שחורי בהספד בעיתון "דבר": "יהודי בעל לב חם, ער ותוסס וציוני משחר נעוריו. כל ימיו התפרנס מעמל כפיו, והפסוק 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' הדריכו בים החיים הסוער. כאדם וכיהודי היה מצפונו נקי תמיד. מה רבו התלאות והטלטולים הקשים שעברו עליו".

בתחילת הממואר גם אנחנו כקוראים נשבים בדמותו של רוזנבוש הצנוע, ומזדהים עם סבלו של הגבר שמת מהתקף לב בדמי ימיו. נוכלותו תתגלה רק לקראת סוף היצירה, כמעט בדרך אגב. וכך אנחנו, ממש כמו המחברת וקרובי משפחתה, נופלים בפח קסמו הכוזב, מתפכחים רק לבסוף ומבינים שהאיש השקט פגע בבתו, ושגם אנחנו סירבנו להאמין לקסנדרה. שחורי בונה את המהלך במלאכת מחשבת, ומצליחה להשהות את השיפוט המוסרי ולהחזיק את המתח, כך שאנחנו עוברים מסע התפכחות איטי מהדמות.

חופש יצירתי

המוות אופף את הממואר מראשיתו ועד אחריתו. הוא נפתח בתיאור התקף הלב הפתאומי של סבה של שחורי בדירה קטנה בתל־אביב. בתו רבקה, שהייתה אז ילדה בת 11, נשלחה לשהות בדירת השכנים עד שפינו אותו באמבולנס. לאחר שעות, בישרה לה השכנה ביובש שהוא מת. החלק השני של הממואר מתאר את תהליך שקיעתה הנפשית של אמה של שחורי, כולל התמכרויות ואובדנות, עד גסיסתה מסרטן בבית חולים האיטלקי.

על אף העיסוק בתכנים מורבידיים, הקריאה בספר מהנה, אולי משום שאנחנו מתלווים אל המחברת כידידים קרובים ברגעים האינטימיים ביותר שלה: כשהיא מתבוננת בפורטרטים במוזיאון, כשהיא חוזרת אחרי שהות ארוכה בחו"ל ובתה הקטנה מבקשת ממנה לקבור את הבובה ששימשה לה תחליף בעת היעדרותה, כשהיא נזכרת במילים של שיר שאהבה, כשהיא משוחחת עם בן זוגה גיא, וכשהיא סועדת את אמה על מיטת חולייה ברגעיה האחרונים, וזו כבר אינה מזהה אותה וקוראת בשמה גם לאחותה.

תחושת האינטימיות מועצמת באמצעות התמונות המשפחתיות והמסמכים המצורפים לספר, שנארגים סביב הסיפור המשפחתי והופכים לחלק בלתי נפרד מהיצירה. בהם תמונות של רבקה בצעירותה, צילום מודעת האבל המבשרת על מותו של סבה, וגם מייל מטיף שקיבלה שחורי מחברתה לשעבר של אמה. ההתבוננות בתצלומי המשפחה הזכירה לי את הספר "עם הפנים אלינו" של רונית מטלון, המגולל את סיפור קורותיה של משפחה יהודית־מצרית. גם שם, התצלומים המצורפים לספר מפעפעים לעלילה ומזינים אותה.

סדר הדברים אינו לינארי. שחורי מגוללת את מסכת חייה הנפתלת של אמה ואת קורות משפחתה כדי להתחקות אחר דודתה רבקה, אחותה של אביה, שנספתה בשואה בעודה נערה, ועל שמה נקראה גיבורת הספר. אחר כך היא קופצת למות אביה ומשם לתחנות משמעותיות אחרות בחייה, המופיעות לאו דווקא בסדר כרונולוגי אלא לפי סדר שהמספרת שחורי יוצקת בו משמעות.

החוקר והסופר האיטלקי אמברטו אקו כתב פעם כי "היצירה הטובה ביותר היא כזו שמכילה בתוכה, בצורה גלויה או סמויה, את המדריך ואת תהליך הבנייה והכתיבה של עצמה". סיפורה של שחורי משלב בתוכו את התחקיר המעמיק שערכה. כך למשל, היא מתארת את הראיונות שערכה עם אמה ועם חברתה של אמה כדי להתחקות באופן מדויק ואמין אחר הימים המורכבים שעברו עליה כילדה שזה עתה איבדה את אביה, ובזמן הלוויה נשלחה לשכנתה להמתין איתה. שחורי חוזרת אל השכנה, המבוגרת מאוד, כדי להצליב את העובדות ולזקק את האמת.

שחורי מספרת על השיחות הקרובות עם אמה, וכיצד ניסתה לדלות ממנה פרטים על עברה. "שאלתי מה היא יודעת על החיים שלפני המלחמה, על הבית בוורשה. בעייפות גדולה היא תיארה זגוגיות עטורות כפור, מותירה לפרט חמדני אחד להסתנן החוצה ולהילכד במקור החמדני שלי, מגוננת על שאר הידיעות בחסות השכחה... היא לא התכוונה לדבר יותר... 'אני לא יודעת מספיק', אמרתי לה. 'אז תמציאי', אמרה והפעם הקשבתי'". הרשות שקיבלה מאמה העניקה לשחורי חופש יצירתי להשלים ולהמציא פרטים כראות עיניה.

הממואר של שחורי הזכיר לי את ספר הביכורים המופתי "המצאת הבדידות" של פול אוסטר. שם נרתם הסופר לחקור את חייו הסבוכים של אביו ומגלה סוד משפחתי אפל: סבתו רצחה את סבו. במבנהו מזכיר הספר גם את הרומן הסמי־אוטוביוגרפי של רונית מטלון, "קול צעדינו", שגם בו שרטטה מטלון את דיוקנה של אימה המתה, אם חד־הורית שהתפרנסה בקושי בשכונת שוליים בישראל של שנות החמישים. גם שם, תוך כדי שחזור חייה המורכבים של האם מתגלה מעשה נכלולי שהעיב על החיים המשפחתיים.

הטיוטה שאבדה

הממואר של שחורי מצטרף לרשימה של כתבי־יד ספרותיים שאבדו. כך למשל, ספרייתו של עגנון נשרפה פעמיים – פעם אחת בגרמניה ופעם אחת בביתו בשכונת תלפיות – על כל כתבי היד שלו שהיו בה. גם להמינגוויי לא שיחק המזל: אשתו הטרייה רצתה להפתיע אותו, והביאה במזוודה לירח הדבש שלהם את כתבי היד שלו, אלא שהמזוודה אבדה לעד בתחנת רכבת בפריז, ולא נמצאה מעולם.

שחורי מספרת כיצד לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, היא ובתה נסעו לאיטליה והמחשב הנייד אבד שם בתחנה. כמעט שנה שלמה של כתיבה נמחקה, ואת הפרקים העוסקים בשנותיה הפוליטיות של אמה היא מעולם לא שחזרה. נוכח המלחמה המתמשכת, שחורי השלימה עם קורבן עבודתה האבודה.

עמוס עוז כתב פעם שבכל פתיחת סיפור נחתם מעין חוזה עם הקוראים. לעיתים הקוראים יודעים מראש שהמספר יהיה בלתי מהימן, ולעיתים הקורא עושה יד אחת עם המספר מעל ראשן של הדמויות. בסיפור שלפנינו, בחוזה שחותמת שחורי עם הקוראים היא מזמינה אותנו כבר בפתיחה להתאבל על אמה ולזכור את דמותה. כקוראים אנחנו מקבלים את ההזמנה ומבקשים לנחם את שחורי בכך שמִנחת הכתיבה אולי אינה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, אך היא בהחלט מביאה מעט הקלה ביכולתה לתקן ולשלוט באמצעות ההרכבה המחודשת של פאזל המאורעות. היכולת שלנו "לערוך" את חיינו, לחזור ולמחוק, לכתוב מחדש ולשכתב את חיינו בכתיבה, טומנת בחובה מעט חסד.

בריאיון אמרה שחורי שהיא ציפתה שהספר ידבר אל מעט מאוד אנשים. אחרי 7 באוקטובר היא לא חשבה שקוראים יתעניינו בסיפור האינטימי עליה ועל אמה. רשימות רבי המכר מוכיחות שהיא טעתה. הסיפור המשפחתי החוקר מערכת יחסים קרובה, מקפל בתוכו תחושת החמצה על קשר של אימא ובת, ומתאר אדוות הולכות וגדלות של השפעות על דורות במשפחה אחת. התוצאה היא ממואר חשוף, צלול ומרטיט לב, שהוא אחד מספרי המקור הטובים שקראתי לאחרונה

דיוקן עצמי של אימי / יערה שחורי / כתר, 259 עמ'